מנחת חינוך שא:ב

1חוץ מר"ה כו' מפני שגם בבית הוועד כו' ומכל מקום תקנת חכמים הוא כו'. ע' כ"ז בסוגיא דביצה דף ה' ודעת הרז"ה דגם האידנא א"צ לעשות ב' ימים בירושלים שהי' בית וועד ועיין ברמב"ן ודעת הרי"ף והרא"ש ורוב הראשונים דהאידנא עושים בכ"מ ב' י"ט של ר"ה וכן בש"ע וחמור שני י"ט של ר"ה לענין הרבה דברים כמבואר בש"ע היו"ט משני י"ט של גליות אך לענין מת כחול שוויוהו רבנן כמבואר בש"ס ופוסקים והטעם שעושין שני ימים גם בבית הוועד מבואר במשנה דר"ה דבראשונה היו מקבלין עדות החודש כ"ה פ"א נשתהו העדים מלבא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהיו מקבלים אלא עד המנחה והקלקול הי' שלא היו יודעין איזה שיר יאמרו ולדעת הר"מ נתקלקלו ג"כ במוספים ע"ש ה' קה"ח ומובא לעיל וצ"ע כיון דקיימא לן דמימות עזרא לא מצינו אלול מעובר ועל הרוב הזה אנו סומכין לדעת רש"י דהרחוקים אין עושין ר"ה אלא יום א'. ולדעת תוס' דעושין ר"ה שני ימים ע"ש במשנה דעל ו' חדשים השלוחין יוצאים מכל מקום ביוה"כ סמכינן על הרוב וכבר כ' בשם הט"א דאפילו ע"א א"נ לומר דעיברו אלול ל"מ להקל שלא נעשה לפי חשבון מיום השלשים אלא אפילו להחמיר אינו נאמן ע"ש בדבריו בסוגיא דלוי אקלע כו'. אם כן קשה כיון דרובא דאורייתא ובפרט בזה שהוא מיעוטא דמיעוטא ע' רש"י בביצה דלא אתרמי דבר זה אלא פ"א אם כן אמאי לא עשו המוספים בשנה הזאת ולא סמכו על הרוב דרובא דאורייתא ול"ש אין סומכין על הרוב במקום דיכולין לברר דבאמת נתקלקלו ומכ"ש לפשט הש"ס דלא הי' הקלקול אלא בשיר ואמאי לא אמרו שיר של יום טוב דרובא דאורייתא ובפרט דגוף הדבר היינו החילוק בין שיר דיו"ט לחול הוא רק מדרבנן אף דעיקר שירה מן התורה מכל מקום איזה שיאמר יצא ידי תורה וקודם שבא דהע"ה היו אומרים שירים אחרים ודהע"ה תיקן שירות האמורים בס' תהלים וכ"ז מבואר בפ"י בסוגיא שם והם דברים ברורים וא"כ מה קול הרעש הזה. ואפ"ל כיון דמבואר שם דברוב פעמים לא היו באין העדים קודם תמיד השחר רק אחר תה"ש ורוב פעמים היו באין קודם תבה"ע וא"כ עכשיו שנשתהו לבא יצא מכלל הרוב ואתרע לי' רובא ער"פ האשה שנתארמלה רוב בתולות נשאות ורוב יש להם קול ואתרע לי' רובא ועתב"ש סי' כ"ו ובאחרונים אם כן עי"ז נתקלקלו כי עי"ז יצא מכלל הרוב אבל הרחוקים היו סומכין תמיד על הרוב דמסתמא באו עדים כדרכן קודם המנחה. ולכאורה צ"ע למה לא התקינו בתמיד של שחר שיר של יום טוב כמבואר שם ולא היו סומכין על הרוב ואפ"ל דהשירים הללו היו עוד מימות דהע"ה. ואז הי' ס' השקול כי דוקא מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר וקודם הי' פעם מעובר ובימי עזרא עצמו הי' פ"א מעובר כמבואר בר"ה ומכל מקום נראה דמשנה זו דפ"א הי' בסוף ב"ש אף דהיו סומכין על הרוב צ"ל כדפרישית דיצא אז מכלל הרוב כ"נ פשוט:

2והנה דינים אלו משום ספיקא דיומא עבדינן כאבותינו שני ימים היינו ביום טוב דאורייתא אבל בדרבנן כגון חנוכה בודאי בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי' והיו שלוחין יוצאין על חנוכה כמבואר בש"ס דר"ה ובמקום שלא היו מגיעין בודאי עבדינן ט' ימים ואף שהוא ס' דרבנן מכל מקום כיון דאנו מסופקים אם יום הראשון אינו חנוכה אם כן הוי תשיעי חנוכה ואם יום התשיעי אינו חנוכה הוי יום הראשון חנוכה ואי אמרינן סד"ר ולקולא אם כן לא יהי' לא ביום הראשון ולא ביום התשיעי כי מאי חזית ובאמת ביום א' או יום הט' בודאי הוא חנוכה וא"כ הו"ל אקבע איסורא ועבדינן לחומרא לכאן ולכאן ועבדינן תרי יומי וגם מעיקרא תקחז"ל אצלם וז"פ. וע' מ"ל פ"א מה' מגלה וחנוכה מ"ש בשם הר"ן ויש להאריך בזה. אך האידנא דאנחנו בקיאים רק משום מנהג אבותינו דשלחו מתם כו' ועל דרבנן לא חששו כ"כ ע"כ אנחנו עושים רק שמונה ימים חנוכה אבל כשיבנה ביהמ"ק ב"ב ונשוב לקדש עפ"י הראיה אז הרחוקים דעתידה א"י להתפשט בכל הארצות בודאי יעשו חנוכה ט' ימים כנלע"ד. ופורים אף שהוא מדברי קבלה וד"ק כדברי תורה מכל מקום אין עושין שני ימים ועיין במרדכי הובא בט"ז סי' תרפ"ח הטעם דכתיב ולא יעבור ובט"ז עצמו כ' הטעם דיצא עם מה שקרא בי"ד דכל החודש כשר לקריאת המגלה. והנה בר"ה מבואר דעל הד' צומות לא היו השלוחין יוצאין חוץ מט"ב כיון דתליא מלתא ברצו לא מטרחינן שלוחים וא"כ האידנא כיון שהוא רק מנהג שקבלנו על עצמינו כמבואר בר"נ שם ובראשונים אם כן קבלנו עלינו רק יום א' וגם ט"ב אף שהיו אז שלוחין יוצאין דלאו ברצו תליא מלתא כיון שהוכפלו כו' כמבואר שם מכל מקום ג"כ מדברי קבלה גם בט"ב אינו מחויב להתענות רק כשיש שמד ח"ו דכל הד' צומות שוים מדברי קבלה רק מדרבנן ט"ב יותר חמור כיון שהוכפלו כו' מחויבים להתענות ע"ש בר"ה ברשב"א ובמגלה ע"כ אין אנו מתענין אלא יום א' ובזמן הראיה מאי דהוי הוי. אך אני מסופק על דבר שיהי' נהוג בעזה"י דידוע שם בגמרא דבזמן הבית הצומות הללו לששון ולשמחה מדברי קבלה כמבואר שם דמקשה ותפ"ל דהו"ל יום שנהרג גדליה ב"א ובלאו הכי אסור להתענות ביום שלפניו ומתרץ דדברי קבלה א"צ חיזוק אם כן כיון דמדברי קבלה שהוא כד"ת אסור להתענות בימים הללו וע"ש בט"א אם כן לכשיבנה בהמ"ק ב"ב אפשר דהרחוקים מחויבים לעשות בכל צום שני ימים ששון ושמחה משום ספיקא דירחא. והנלע"ד ונ"מ לדידן ג"כ דד' צומות הללו מדברי קבלה אין נקבע להם יום מיוחד י' טבת או ט"ב וכדומה רק הדברי קבלה הוא על אלו החדשים דבטבת ותמוז ואב ותשרי מחויבים להתענות בהם יום אחד אבל לא נתייחד יום מיוחד רק איזה יום שרוצה יוכל להתענות רק באלו החדשים וראיה לדבר דבפסוק אינו מבואר איזה יום כלל רק צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי דהיינו החדשים אבל לא באיזה יום. ואביא לך עוד ראיות ברורות בעזה"י דהנה שם בר"ה פליגי ר"ע ור"ש דר"ע סובר צום העשירי היינו עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל ורשב"י אומר זה חמשה בטבת שבאה שמועה לגולה כו' וקשה דהם היו תיכף לאחר חורבן כידוע ומאי פליגי פוק חזי מה עמא דבר ומה היו עושין בב"ש דאז היה ששון ושמחה באיזה יום היו עושין ובב"ש הי' תנאים ב"ש וב"ה ויתר מקבלי התורה והיאך שכחו הדבר וגם שם מבואר דט' בתמוז הובקעה העיר כמבואר בירמי' ואיך מתענין בי"ז ומתרץ רבא דב"ש נחרב בי"ז בו ומובא שם בתוס' ר"ה וב"ש חמיר לן ע"כ מתענין בי"ז ותמיה גדולה היאך יכולין אנחנו לעקור דברי קבלה שהוא כתורה ה"ל לקבוע גם י"ז בו ואי משום דקשה על הצבור מכל מקום היאך יוכלו לעקור ד"ת בקו"ע לאכול ולשתות ושאר ענינים שהוא מדברי קבלה בשעת השמד ח"ו כמבואר בראשונים ועוד דר"י אמר אלו הייתי שם קבעתיו בעשירי ורבנן אתחלתא דפורענתיה. והיאך אלו היה שם היה קובע בעשירי וכי בדידיה הדבר תלוי הלא הוא מדברי קבלה כך הי' רצונו יתברך וגזירת הכתוב הוא א"ו הוא הדבר אשר דברתי בעזה"י דהקבלה לא קבעה יום מיוחד כלל רק החדשים ובאיזה יום בחודש שרוצים מתענים וכן בימי ששון ושמחה באיזה יום שרוצין בחדשים הללו עושין ששון ושמחה אם כן בב"ש הי' כ"מ נוהג כמו שהיו רוצים ואח"ז כשנחרב הבית בשניה והיו רוצים לקבוע הימים הללו לכל ישראל בשוה כההוא דתקיעות דהתקין ר"א שיהיו כל ישראל בשוה כמ"ש רה"ג ז"ל הובא בראשונים וביררו חכמינו זכרונם לברכה לאחר החורבן ימים הללו והיה דעת ר"ע שהצום יהיה עשרה בטבת שבו הי' עת צרה לישראל ורשב"י אומר בה' בטבת אף על פי שמביאין ראי' מפסוקים זה אסמכתא בעלמא וע"כ אמר ר' יוחנן אלו הי' שם הי' קובע בעשירי דזה הברירה באיזה יום היה מדברי חכמינו זכרונם לברכה וגם סברת רבא דב"ש ח"ל דבררו ביום שהיתה בב"ש ומכל מקום לא נעקרה הקבלה כי בחודש הזה מתענים ומכל מקום ז"פ האידנא דברצו תליא מלתא ומדרבנן אנחנו מתענים בודאי אם התענה בחודש איזה יום קודם יום התענית בודאי אינו יוצא כי מדרבנן מחויב להתענות יום זה דוקא ואפילו בעת שהי' חיוב להתענות כגון בשעת השמד מכל מקום אם התענה קודם ובאותו יום לא התענה חוץ מה שעבר אדרבנן אלא אפילו ד"ק לא יצא כיון דלא עשה כמו שתיקנו חכמינו זכרונם לברכה כמבואר בתוס' סוכה גבי לא קיימת מצות סוכה דכ"ד מן התורה וחכמים תקנו דברים במצוה זו אם לא עשה כתקחז"ל לא יצא כלל וכן דעת הר"י בברכות במשנה ראשונה והובא בפרי מגדים או"ח בפתיחה. אך בעת שהי' החיוב להתענות מדברי קבלה והוא לא התענה באותו יום בשוגג או שהי' חולה באותו יום שפטור להתענות ובאונס מבואר שם בפרי מגדים דיוצא מן התורה אף אם לא עשה כתקחז"ל נ"ל ברור דאם לא התענה באותו יום חיוב גמור עליו להתענות יום אחר בחודש הזה כדי לצאת מצות ד"ק ואיזה יום שמתענה יצא ידי ד"ק על כל פנים וכן אם בשוגג אכל דמ"מ חיוב עליו להתענות יום זה גם כן כמבואר בהל' תענית ומכל מקום איבד תעניתו לדין זה שמחויב להתענות יום אחר בזה החודש דכל החודש זמנו והוי כיום סתם דמחויב להתענות יום אחר וכאן כל החודש מוטל עליו החיוב מד"ק כנלע"ד ברור ואמת בס"ד. אך עתה כל הצומות לא הויין אלא מדרבנן ורבנן קבעו על יום זה ואם עבר א"צ להתענות עוד ובעזה"י שלום ואמת יהי' בימינו וב"ב כשיבנה בהמ"ק ויהיו הצומות לששון ולשמחה אם כן מדברי קבלה כל החודש זמנו. אך כיון שהברירה ביד החכמים לברור איזה יום בימי החודש בודאי הצומות שהיינו מתענים יקבעו לששון ולשמחה וכן הי' בב"ש כמבואר דיום שנהרג גדלי' ב"א הי' אז יום טוב וגם ישלחו שלוחים להודיע לגולה כיון דהחכמים יבררו ימים הללו אם כן צריכים לנהוג שמחה בימים הללו ובמזיד אם משנה לא יצא אך המקומות הרחוקים לא יהיו צריכים לעשות שני ימים מספק כי אפילו אם לא עשו לפי הקביעות על כל פנים יצאו ד"ק וק"ו מסברת הט"ז גבי מגלה דשם הד"ק קבעו ימים אך מצאו רמז דכל החודש כשר ויצא אף שעשה שלא עפ"י הקביעות בטעות אף דבמזיד בודאי לא יצא ועיקר החיוב לקרות בי"ד וט"ו כמבואר שם מכ"ש כאן דעיקר החיוב הוא איזה יום שירצה בחודש וא"כ אף אם אירע שאין זה יום התענית אף שהוא ד"מ ח' באב מכל מקום יצא ידי ששון ושמחה מד"ק ע"כ הרחוקים לא יהיו צריכים לעשות מספק שני ימים וטוב לב משתה תמיד בב"א כנלע"ד ברור בעזה"י. ובצום השביעי דהיינו ג' תשרי אם כן יותר סברא דמחמת הרוב דאין אלול מעובר אם כן א"צ לעשות אלא יום א':

3ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו האחרונים אהא דמקשה הש"ס ותפ"ל דה"ל יום שנהרג גדליה ב"א לפי המבואר בב"י סי' תתמ"ט דבר"ה נהרג גדליה ונדחה לאחר י"ט אם כן למה ג' תשרי ששון ושמחה וגם קשה למה קבלו תחלת התענית בג' בו דאז היו מקדשין עפ"י הראי' והי' ר"ה יום א' ואפילו אם באו עדים מן המנחה ולמעלה מכל מקום יום שני הי' א' בתשרי וה"ל לקבעו תמיד יום ב' בתשרי ועוד כיון שהוא מד"ק שהוא כד"ת א"י למה לא ידחה התענית שוי"ט עבב"י מביא שם דעשר' בטבת הי' דוחה שבת ע"ש בסי' תקנ"ט כיון דהתענית מד"ק וגם עונג שבת מד"ק כמבואר בר"מ פ"ל מהלכות שבת. ולפמ"ש ניחא דבאמת ד"ק לא הי' על יום מיוחד ע"כ אמרו שאינו דוחה שוי"ט וגם בתחלה קבעו צ"ג בג' כי היו יודעים דהרחוקים עושים שני ימים ר"ה אף דהוא חסר וא"כ אצלם הוא י"ט עד ג' ימים לחודש קבעו אף להבקיאין בבית הועד ג"כ בג' בתשרי כיון דהברירה היתה בידם וקבעו ביום ג' שיתענו כל ישראל ביחד ואח"ז בב"ש היה יום זה ששון ושמחה כי היו יוצאים ביום זה וקבעו ליום שהיו מתענין בו. ולענ"ד זה כוונת הרמב"ן והטור סי' תקמ"ט שכתבו אע"ג דבט' בתמוז הובקעה העיר מכל מקום מתענין בי"ז בו לפי דחורבן ב"ש חמיר לן ומכל מקום צום הד' הוא כו' וסיום דבריו מכל מקום צום הד' ע' בב"י שם שדחק עצמו מאד ולפמ"ש זה כוונת דבריהם דעתה מתענים בי"ז דחורבן ב"ש חמיר לן והיאך אפשר לעקור ד"ק וע"ז כתבו ומכל מקום צום הד' הוא היינו דהקבלה לא קבעה יום רק חודש ומתענים בחודש זה אם כן יוצאין דברי הקבלה כנלע"ד בעזהשי"ת אמת ברור. והנה במ"ש לעיל דבזמן ששון ושמחה היו השלוחין יוצאין להודיע אח"ז ראיתי בט"א כ' שהשלוחים לא היו הולכין וראי' ממשנה דעל ט"ב היו יוצאין וע"כ מיירי בזמן החורבן דאי בזמן המקדש והיו יוצאין על יום השמחה אם כן למה לא נפקי נמי אתמוז וטבת ע"ש. ואפשר דהוא כך דלמה יצאו כיון דיוצאין באיזה יום בחודש לא מטריחין שלוחים ומכל מקום לאחר החורבן היו יוצאים על ט"ב מפני התענית כי הוא יום קבוע מדרבנן כמו שיוצאין על חנוכה אף שהוא מדרבנן כיון שהוכפלו אבל לעתיד ב"ב שיתהפך לששון ולשמחה אין נ"מ כ"כ באיזה יום כנלע"ד וע"ש שכ' כי מחמת הספק היו עושין ב' ימים שמחה ולא נלע"ד כן כמ"ש למעלה וטוב לב כו' אמן ב"ב כי"ר:

4ובהיותי בזה אזכור מה דקשי' לי בסוגי' דעירובין מ"א דאבעיא להו ההוא דיתיב בתענית' במעלי שבת' מהו לאשלומי כו' ומייתי עלה בריית' דתניא אר"א בר"צ אני מבני סנאב ב"ב פעם א' חל ט"ב להיות בשבת ודחינהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו הי' טעמ' דיו"ט הא עיו"ט משלימין ופרש"י טעמא דיו"ט הא בשאר ט"ב היו משלימין אף על פי שכל ט"ב הוי ערב יום טוב שלהם ומוכח דמותר להתענות ולהשלים בע"ש ועיו"ט יעו"ש. ותמיה לי טובא דהדבר ידוע הא דיום קרבן נחשב יום טוב ואסור בהספד ותענית הוא רק בשעה שמותר להקריב זה הקרבן כמבואר זה באריכות במשנה למלך בפ"ו מה' כלי המקדש ושם הביא דברי הירושלמי לענין ערב פסח דאין אסור רק מחצות מפני שא"א להקריב קודם חצות ועיין בזה ג"כ באחרונים באו"ח סי' תס"ח אם כן נמי בההוא יום טוב דבני סנאב שהי' מפני קרבן עצים והביאו קרבן בו ביום כמבואר בר"מ ומ"ל שם וא"א להקריב קרבן בלילה אם כן פשיטא דבלילה שלפניו מותר בתענית ויקשה מאי פשיט מיניה בעירובין שהמתענה בעיו"ט א"צ להשלים הא עיקר הספק מפני שנכנס לשבת וי"ט בלילה כשהוא מעונה וי"ט של קרבן מותר לכתחלה בלילה בתענית וצריך עיון גדול. וע"ש בס' ט"א שכ' כמ"ש לעיל דחנוכה צריך לעשות ט' ימים בזמן שהי' בספק כהר"נ בפסחים ורשמתי לעיל ד' המ"ל ה' מגלה. ובזה ניח' ג"כ מה שמבואר פ' מקום שנהגו דיוה"כ ספיקו אסור ובט"ב ספיקו מותר ורש"י פי' במקום דלא ידעינן בקביעא דירח' ותוס' שם דחו דבריו ע"ש אלא כתבו כגון שהולך במדבר וא"י באיזה יום דיוה"כ ה"ל ספיקא דאוריית' וט"ב ספיקא דרבנן ולכאורה היאך מסתם סתים דט"ב ספיקו מותר מחמת דהוי דרבנן הא ט"ב הוי דברי קבלה בשעת השמד ח"ו וד"ק כד"ת דמיין עיין בט"א במגלה דעתו דלכ"ד הוא כדברי תורה. ולפמ"ש ניח' דמד"ק יוצא אף אם הוא יום אחר כיון דהוא באותו חודש אך דהתו"ס דהוי סד"ר ולקול' אע"ג דיום א' בודאי חייב והוי חתיכה א' מב"ח ואקבע איסורא ה"ל לילך לחומר' כמ"ש לעיל אך דברים אלו צריכין ביאור רחב. ועש"ך סי' ק"י ובמ"ל שם ועיין בסוכה גבי לולב דלא דחי שבת דלא ידעינן בקביעא דירח' כו' ואף דאנן בקיאין מכל מקום עושין כמנהג אבותינו והו"ל כמו שאין אנו בקיאין. ולכאורה קשה כיון דגבי תשרי הוא רוב כמ"ש ורוב הוי כודאי מן התורה אם כן כמו שבודאי לא יעקרו המ"ע ה"ה גבי רוב למה עקרו ע"ש בסוגיא וגבי שופר וצע"ק: