מנחת חינוך שא:א

1שלא נעשה מלאכה כו' ואולם ראוי לבאר כו'. דברים אלו מבוארים בר"מ פ"ה מהקה"ח שהל"מ בזמן שבטל הב"ד הסמוכין מא"י שקובעין על פי החשבון שאנו מחשבין היום ומאימתי נחשוב בחשבון הזה מסוף חכמי הגמרא כו' אבל בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי הגמרא עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל הם סומכים ומה שיש לפלפל בזה אין כאן מקומו ועיין בס' המצות להר"מ והרמב"ן האריכו בזה ומקומו במצות קה"ח. והנה דברי הרהמ"ח כאן בקיצור ומגומגמין קצת. והנה מבואר שם בר"מ שאף בזמן הראיה כ"מ שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אף שהיו מגיעין שלוחי ניסן כי בניסן הולכין יותר ובתשרי הוא י"ט ויה"כ שאין השלוחין הולכים מכל מקום היו עושין שני י"ט גזירה ניסן אטו תשרי כמבואר בש"ס דר"ה ואין חילוק בין א"י ובין ח"ל ע"ש בהי"א שכתב בזה"ל נמצא עיקר ד"ז ע"ד זה כ"מ שיש בינו ובין ירושלים מהלך יותר על עשרה ימים גמורים עושים ב' ימים כמנהגם מקדם שאין שלוחי תשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים או פחות כו' ובהלכה ט' כתב אין עשיית י"ט א' תלוי בקריבת המקום שאפילו במקום קרוב לירושלים חמשה ימים אין אומרים שהמקום ההוא יעשו י"ט א' כי מי יאמר לנו שהשלוחים הלכו לשם אפשר שלא היה שם ישראל או שעת חירום כו' ואח"ז כ' ואלו הי' תלוי בקריבת המקום לא הי' כל ארץ מצרים עושין אלא יום א' שהרי אפשר לשלוחי תשרי להגיע לשם שאין ממצרים לירושלים אלא מהלך שמנה ימים כו' ואח"ז כתב דעיקר הדבר אם הוא רחוק יותר מעשרה ימים עושין בכ"מ שני ימים אפילו בא"י ואם פחות מזה רואין אם היה המקום הזה מא"י שהי' בה ישראל בעת בית שני כגון אושא ושפרעם כו' עושין יום א' בלבד כו' ואם הוא מסוריא או מח"ל כגון מצרים ועמון ומואב כו' עושין כמנהגם אם יום א' יום א' ואם ב' ימים ב' ימים כמנהג אבותיהם ואח"כ כתב אם היה קרוב לירושלים והיא ח"ל ואין שם מנהג עושין כרוב העולם שני ימים ע"ש כל הפרק ותראה שאינו תלוי בארץ או בח"ל אלא קירוב המקום ואם ידוע שהי' שם אז ישראל בעיירות כו'. אם כן דברי הרהמ"ח שכתב אבל הקרובים וכ"ש הדרים בארץ כו'. נראה מדבריו דכל א"י עושים יום א' ובאמת אינו כן וגם לא ביאר כמה שיעור רחוק מירושלים כמו שביאר הר"מ דיותר מעשרה ימים במקום שלא היו יכולים שלוחי תשרי להגיע וקיצר בדבר ועיין בר"מ ולא ביאר ג"כ בח"ל עצמו מקומות יש שאין עושין אלא יום א' וער"מ ותראה הכל כש"ע. ומבואר בר"מ כאן ומוכח מן הש"ס כ"פ דכ"ז שהיו מקדשין בא"י עפ"י הראי' הרחוקים במקום שאין שלוחים מגיעים לשם היו מחויבים לעשות מספק גמור שני י"ט ואף שהיה בעיר בקיאין בסוד העיבור מכל מקום הכל תלוי בב"ד של א"י אף דעפ"י החשבון הי' נראה הלבנה ביום ל' מכל מקום אם לא באו עדים היו עושין הב"ד יום ל"א כמבואר הכל בפ"א מה' הנ"ל באר היטב. והנה שיטת הש"ס בביצה דף ד' ע"ב לא זכיתי להבין שם מבואר פלוגתא בשני י"ט של גליות אם ביצה נולדה בראשון אם מותרת בשני רב אמר נולדה בזה מותרת בזה ור"א אמר נולדה בזה אסורה בזה ופירש"י של גליות היינו הרחוקים מב"ד שאין השלוחים מגיעין כו' לימא סבר ר"א קדושה א' היא ופירש"י דחכמים קבעו לבני הגולה לעשותם לדורות מחמת ס' זה והטילום עליהם להיות כחומר יום ארוך ור"א מבדיל מי"ט לחברי' פירש"י ומברך המבדיל בין קודש לחול דקסבר דקיימא לן בקביעי דירחא ומשום מנהג אבותינו שלא ידעו כו' אנחנו עושים אותה ומתרץ ר"א ספוקי מספקא לי'. והנה לד' הר"מ ודאי אין לו פירוש כלל דלשיטתי' עד אביי ורבא ובימי רב אשי היו עוד מקדשין עפ"י הראיה כמשי"ת לקמן בעזה"י. אם כן ל"מ בימי רב אלא אפילו בימי רב אסי דהי' תלמיד ר"י כמבואר בר"מ בהקדמה לס' היד והי' קדים טובא לאביי ורבא אם כן אמאי סובר נולדה בזה אסורה בזה כי אז הי"ט עושין מחמת ספק ולא היה גזרת חכמינו זכרונם לברכה כלל כי ל"ל לגזור במקומות הרחוקים דבלאו הכי הוי ספיקא דאורייתא והיו עושין אז ב' ימים ואפילו א"נ דחז"ל גזרו על מקומות הרחוקים להיות קדושה ודאית כמו שמצינו בכ"מ ובשבת גבי דמאי וי"ט ב' כמבואר לקמן מכל מקום אמאי הי' ר"א מבדיל מי"ט לחבירו כיון דעשה י"ט בשני בודאי הי' דר במקום שלא היו השלוחים מגיעין אם כן שני הימים היו שוים והיה בספק ואמאי הי' מבדיל ורש"י בעצמו פירש קסבר דבקיאין ומאי מועיל בקיאות דהי' תלוי בב"ד של א"י ואפילו אי נימא דלא כהר"מ רק בימיהם ג"כ בטל הקביעות והיו סומכין על החשבון מהילל ב"ב של רבינו הקדוש כמבואר לקמן בד' הרהמ"ח דהפלוגתא דביצה מיירי האידנא דבקיאין בקביעות רק עושים מחמת מנהג אם כן צ"ל דהפלוגתא דרב סובר דהוא רק מחמת מנהג ור"א סובר דהיא תקחז"ל על הרחוקים לעשות כמו שעשו בזמן הראי' ע"כ מקשה הש"ס שפיר והא ר"א בעצמו סובר דאינו אלא מנהג על כל פנים תיכף שבטל הקביעות נשאר המנהג כי גם ר"א הי' עושה י"ט שני רק הי' מבדיל כי ס"ל דקיימא לן אם כן מאי קאמר ר"ז כותיה דר"א מסתברא דנולדה בזה אסורה בזה דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא ועבדינן תרי יומי ומאי קשה הא גם בימי ר"א ידעינן בקביעא דירחא ומכל מקום אפשר שהוא רק מחמת מנהג ור"א ספוקי מספקא לי' על כל פנים בודאי עושין שני ימים ומאי ראיה לחזק להא דר"א דלמא כרב והיא רק מחמת [מנהג] אבותינו ועשאום מאליהם כפירש"י ור"א היה מסופק בזה אם עושין מחמת תקנה או מחמת מנהג והכל היו עושין י"ט ב' לאחר שבטל הקביעות. אם כן מאי ראי' מביא ר"ז דהם קדושה א' ואח"ז אמר אביי כותי' דרב מסתברא דתנן בראשונה היו משיאין משואות משקלקלו הכותיים התקינו שיהיו השלוחים יוצאים ואילו בטלו הכותיים עבדינן חד יומא והיכי דהשלוחין מגיעין עבדינן חד יומא ומה זה ראיה לרב דודאי במקומות שהשלוחין מגיעין עושים יום א' ועליהם לא היה תקנה כלל או כ"ז שהיו משיאין כו' שהיו כ"ע יודעין וגם ר"א מודה דבא"י דבמקום שהיו השלוחין מגיעין לא היו עושים אלא יום א' רק כל עיקר הפלוגתא ברחוקים רב סובר דהוא מנהג ור"א ספוקי מספקא ליה דאפשר הוא חוק חכמינו זכרונם לברכה על בני הגולה הרחוקים אם כן מאי זה ראי' לרבנן. ועוד ק"ל כ"פ שביאר הר"מ דבעת שהי' ב"ד בא"י כל המקומות הרחוקים היו עושים י"ט שני מספק גמור אך עתה שבטל הקביעות ויש בידינו מסורת הל"מ לחשוב לפי החשבון אבל בזמן שיש ב"ד בא"י הכל תלוי בב"ד אם כן אמאי הוצרכו לשלוח מתם הזהרו במנהג אבותיכם שמא יחזור הדבר לקלקולא זימנין דגזרו המלכות כו' ופירש רש"י וישכחו סוד העיבור. ולפי זה חשש זה נוהג בא"י גם במקום שעושים יום א' וצ"ל שלא רצו לחדש מנהג רק שיעמדו במנהגם מחמת האי חששא למה תלו הדבר בקלקול נימא אדרבא ויתלה בתיקון במהרה יבנה בהמ"ק ויחזור הב"ד למקומו ויקדשו עפ"י הראיה ומחויבים הרחוקים לעשו' שני ימים מספק תורה והם יטעו בזה ויחשבו בסדר העיבור ויעשו רק יום א' ויאמרו אשתקד עשינו רק יום א' ועתה ג"כ ובאמת אשתקד הי' הדבר תלוי בחשבון אשר בידינו ועתה תלוי הדבר בקביעת ב"ד וצריכים לעשות שני ימים שמא עיברו ב"ד את החודש וכה"ג אמרינן לקמן גבי ביצה וביום הנף אמרי' יבנה בהמ"ק כו' אם כן ה"נ ולמה תלו הדבר בגזרת המלכות דשייך בכ"מ אבל החשש דמהרה יבנה כו' מטעם זה מוטל רק על הרחוקים אבל הקרובים אז יעשו ג"כ א' כי ישלחו שלוחים להודיע להם ע"כ דברים הללו כעת לא זכיתי להבינם.

2ודע לפמ"ש בודאי יש חילוק גדול להרחוקים שעושים שני ימים בין זמן הב"ד לעכשיו שהוא רק מנהג כי אז היו עושין מפני הספק והיו שני הימים שוים אף לענין מת ולענין מכחל עינא רק לענין ביצה ולענין עירוב כיון שא' מהם חול מותר בשני אבל לענין המלאכות שניהם שוים אבל עתה שהוא מחמת מנהג חמור יום ראשון מיום שני וי"ט שני לגבי מת כחול שוויוהו רבנן וכן אם עשה מלאכה בי"ט א' או בי"ט ב' בזמן הב"ד לא היו לוקין כי ספק הוא אבל עכשיו חייב מלקות על הראשון בודאי ופטור על השני בודאי. וראיתי בצל"ח ביצה כ' דבזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה לא היה יום שני קיל לגבי מת ומכחיל עינא וע"ש דע"כ אמר רבא מת בי"ט שני יתעסקו בו ישראל כי אף לדברי הר"מ שהי' הקביעות עפ"י ב"ד עד אביי ורבא מכל מקום באמצע ימיהם בטל הקביעות ע"ש שמביא ראיה לזה על כל פנים בימי רבא היתה הקביעות עפ"י ב"ד בתחלת ימיו כמ"ש הר"מ בפירוש. אם כן איני מבין מאי הקשה הר"נ פ"ב די"ט על הר"מ שהאידנא אינו מתנה על עירוב כיון דהוא קודש ממנהג כמבואר לקמן והקשה הא אמר רבא מימרא זו ובודאי דלדידי' אמר אף שבקיאין בקביעא דירחא ע"ש ובאמת להר"מ לא היו בקיאין בימי רבא כי היה אז בקביעות עפ"י ב"ד. אבל על כל פנים ד' הצל"ח נכונים דבימיו בטל הקביעות דאל"ה למה מקיל בי"ט שני לגבי מת וכן אמימר שרי למכחל עינא בי"ט שני של גליות ואפילו בר"ה ע' לקמן דאמימר הי' אז בימי ר"א לאחר רבא ואז בטל הקביעות וי"ט שני קיל הרבה. ובט"א בר"ה צידד דאפשר אף שהיו עושין מס' שני ימים קיל לגבי מת כי סמכינן ארובא דרוב שנים אין אלול מעובר וביה"כ סמכינן ארובא דבכ"מ לא היו עושין אלא יום א' ע' בפ' מקום שנהגו ברש"י ותוס' וגם לגבי ניסן מביא שם בשם הירושלמי בפ"א גבי תרומת שקלים דלרוב פעמים אין אדר מעובר וע"ש בסוגיא הנ"ל. והנה הרהמ"ח כתב כאן ומן הטעם הזה שאמרנו כו' שלא נאמר עכשיו כו' שבזמן שהיה הדבר ס' כו' עכשיו הוא תקנת חכמים ומהם שאמרו כו' לא נחמיר יותר מהם כו' ועוד דכי אתמר בגמר' נולדה בזה מותרת בזה הי' אז בטל הקביעות כו' והנה הרהמ"ח אשר דברי הר"מ חביבים עליו לא הביא דבריו דנראה דסובר כשיטה הראשונה. וז"ל הר"מ פ"ו מהי"ט הי"א שני י"ט כו' מניחו בראשון ומתנה כו' ובהי"ב כת' היה לו שני כלכלות של טבל כו' מתנה ואח"ז כת' בד"א בשני י"ט של גליות אבל בשני י"ט של ר"ה כו' ובהי"ד כל הדברים שאמרנו היה בזמן שהי' ב"ד של א"י מקדשין עפ"י הראי' והיו בני הגליות עושים שני ימים מפני הספק. אבל היום שאין עושין אלא מפני מנהג כו' ולפיכך אני אומר שאין מתנה לא על עירובי תבשילין ולא על טבל התנאי רק הכל מעי"ט בלבד עכ"ל והראב"ד השיג עליו ע"ש במ"מ אם כן הסברא שהביא הרהמ"ח הוא סברת הר"מ ולמה לא הביא זה בשמו. אך באמת הר"מ לא כת' דין זה בביצה שנולדה בראשון בפ"א מהי"ט רק כאן דצריך להתנות אם היום קודש ומחר חול וביום שני אם היום קודש ואתמול חול ובאמת אין ס' כלל וביום החמישי שמתנה למחר חול אין ספק כלל ל"ש התנאי ע"ש במ"מ. ולחם משנה כ' בפירוש דוקא באלו ענינים שצריך תנאי סובר הר"מ דל"מ האידנא אבל ביצה שנולדה בזה מודה הר"מ כי לא חילק כלל רק כאן ע"כ לא הביא הרהמ"ח זה בשם הר"ם אך בשם מפורשי' ואם כי כעת לא מצאתי בשום אחד מהראשונים שיאמרו כן גבי ביצה מכל מקום דברי הרהמ"ח נאמנו מאד דודאי ראה או שמע דקצת ראשונים סוברים כן. והנה מה שדחה הרב המחבר דברי המפרשים דהפלוגתא דרב ור"א הי' לאחר שבטל הקביעות לפי הדומה ובאמת לפי דעת הר"מ הי' אז ב"ד והיו מקדשין ע"פ הראי' כמבואר בדבריו דעד אביי ורבא הי' הראי' ורב ור"א קדמי טובא. אך הקושיא שהקשיתי לעיל לדעת הר"מ אם מיירי בזמן הב"ד אם כן אמאי הי' ר"א מבדיל בין י"ט לחבירו זה צ"ע וגם מאי קאמר כותי' דרב מסתברא בודאי על היודעין אין שום תקנה לד"ה ועי' לעיל וצ"ע. והנה בספרי הר"מ דפוס בארדיטשוב נדפס שם הגה"ה מוהר"ז מוילנא שתמה על דין זה דהר"מ שפסק בזה"ז אינו יכול להתנות בעירוב מהא דמבואר פ"ק דביצה דף ו' רבינא הוי יתיב קמי' דר"א בשני י"ט של ר"ה חזיי' דהוי' עציב אמר אמאי עציב מר אמר דלא הנחתי ע"ת אמר ר"א ולותיב מר האידנא מי לא אמר רבא מניח אדם ע"ת מי"ט לחבירו ומתנה ולדברי הר"מ דעד אביי ורבא היו מקדשין עפ"י הראי' ואח"ז בטל הראי' ובקדושין פ' עשרה יוחסין מבואר דיום שמת רבא נולד ר"א וא"כ בימי ר"א היו מקדשין עפ"י החשבון ומאי הקשה ר"א דליתיב מר ולתני מי לא אמר רבא הא א"א להתנות לפי דעת הר"מ. ותי' דהר"מ גורס יום שמת רבה נולד ר"א כמבוא' בהקדמתו דרבינ' ור"א קבלו מרבא אם כן הי' בימי רבא ואז היו מקדשין עפ"י הראי' עדיין ע"ש. וד"ז צ"ע דלפי הנראה הי' אז ר"א מנהיג הנשיאות ובודאי היה אחר פטירת רבא וכבר בטל הראי' כמו שהוכיח הצל"ח דרבא בעצמו אמר די"ט שני לגבי מת כחול שויוהו רבנן ובעיקר הקושיא כבר קדמו מהרש"ל ביש"ש ודחה דברי הר"מ וסמ"ג ומובא בצל"ח שם ועצל"ח באורך. ולכאורה קשה לדעת הר"מ דהקביעות היה אף בימי אביי ורבא מפסחים דף נ"ב רבי נתן בר אסי אזיל מבי רב לפומבדיתא בי"ט שני של עצרת שמתי' ר' יוסף אמר ליה אביי כו' אם כן המעשה הזה היה בעוד ר"י קיים ואביי היה תלמידו והי' בתחלת ימיו ובפרט לדברי הגאון מהר"ז הנ"ל שהי' הראיה אף אחר פטירת רבא אם כן כיון שהיו מקדשין עפ"י הראי' מאי סליק אדעתי' דר"נ בר"א לזלזל בי"ט שני כי הי' יום טוב ראשון ושני שוים מפני הספק. ודוחק לומר מחמת הרוב כמ"ש לעיל עיין בט"א עצמו שפקפק בזה ונראה דהי' ספק גמור אם כן אמאי זלזל ביה. ונראה דר"נ בר"א היה דר במקום ששלוחי ניסן מגיעין ולא שלוחי תשרי ועצרת תלוי בניסן אם כן היה ידע הקביעות אך תקנות ר"י הי' במקום שאין שלוחי תשרי מגיעין לעשות בניסן ובעצרת ג"כ תרי יומי גזירה כמבוא' בר"מ הקה"ח דעצרת צריכים ג"כ להיות שני ימים על כל פנים ידע והי' אצלו רק דרבנן מגזרת ר"י ע"כ זלזל ביום שני וכגון זה אמרי' שם קודם לזה אמר ר"ס לר"א כגון אנן דידעינן בקביעא דירחא. וכתבו שם התוס' ד"ה כגון כו' שהיה במקום ששלוחי ב"ד מגיעין כו' והנה דברי ר"ת שם סתומים שכ' דהי' דר במקום ששלוחי ב"ד היו מגיעין והלך לשבות בעיר שאינם מגיעין ועושין ב' ימים ע"כ שאל כו' במדבר מאי כו'. ותמה המהרש"א דאם הי' דר במקום ששלוחין מגיעין והלך למקום שאין מגיעין אם הי' לו שהות אחר ששמע לילך לשם אם כן היו השלוחין ג"כ יכולים להגיע שם ולמה עשו ב' ימים וע"ש בפ"י מ"ש על קושית המהרש"א. ותמה אני על המאורות הגדולים הנ"ל הלא דברי ר"ת מבוארים בתוס' סוכה דמ"ג ע"א ד"ה לא ידעינן כו' דהמעשה כך הי' דהוא הי' דר במקום שגם שלוחי תשרי מגיעין ולא היו עושין אלא יום א' והמקום שהלך לא היו יכולין שלוחי תשרי להגיע ושלוחי ניסן היו מגיעין לשם ומכל מקום עבדו ניסן תרי יומא אף דידעי כמו הוא כיון שהוא שמע גם הם היו יכולים לשמוע רק שלוחי תשרי לא היו מגיעין ע"כ שאל מה לעשות מלאכה כו' וד' התוס' עניים במקומם ועשירים במק"א וצ"ע על הגאונים הנ"ל. ולכאורה ק"ל לפמ"ש דמעשה דר"נ בר"א היה בי"ט שני של עצרת דרבנן ולא ספק אם כן ללישנא בתרא דנגדי' ר"י א"ל אביי ולשמתי' מר דהא רב ושמואל אמרי מנדין על שני י"ט של גליות והוא חמור מנגדא ואר"י ה"מ אינש דעלמא אבל צורבא מרבנן דטבא לי' עבדי' ליה כו' ומאי מייתי ראיה מרב ושמואל דהם אומרים מנדין על שני י"ט של גליות היינו אם הם בספק אם כן כ"א הוי דאורייתא בספק ע"כ מנדין וכ"נ מבואר להדיא דלכאורה תמוה לשונם של רב ושמואל דמאי אמרי מנדין על שני י"ט וה"ל למימר מנדין על י"ט שני אבל על יום טוב ראשון מלקי לקי מלקות דאורייתא ולמה השוו שני ימים בשוה אע"כ דהם היו בזמן הראי' ושני הימים בספק ואין לוקין מלקות דאורייתא ע"כ אמרו מנדין על שניהם אבל מאי ראי' לספק דאוריי' לגזרה דר"י והוא רק עבר אדרבנן ורב ושמואל מיירי בספיקא דאורייתא ואפילו לשיטת הר"מ דסד"א לקולא מן התורה רק אסור מדרבנן מכל מקום שני י"ט גם הר"מ מודה דסד"א לחומרא כי הוי כמו חמב"ח וער"מ פ"ו מהת"ת שכתב דמנדין על י"ט שני של גליות אף על פי שהוא מנהג ועלח"מ דהר"מ השמיענו אף שהוא קיל מד"ס והוא רק מנהג אם כן מאי ראי' מייתי מרב ושמואל וצ"ע. וער"נ פ' מקום שנהגו כתב שדבר שעיקרו דרבנן מנדין אותו דעוקר לגמרי הדרבנן אבל בדבר דעיקר דאורייתא כגון שבת והוא עובר איזה דרבנן מלקין אותו ולא מנדין דכה"ג קיל ע"ש. ועיין בב"י סי' תצ"ו בטא"ח הקשה הא רב ושמואל אמרי מנדין על ב' י"ט של גליות ומשמע דעל הראשון ג"כ מנדין אף דהוי דאורייתא וע"ש שתי' דעל י"ט ראשון דוקא בא"ד ויו"ט שני אף באיסור דרבנן ע"ש. והפר"ח תי' דכוונת רב ושמואל היינו יום טוב שני ויום ב' גרידא קורין שני י"ט של גליות וה"ר מדברי הר"מ ה' ת"ת שהבאנו לעיל שכתב דעל יום שני מנדין אותו ע"ש ולפמ"ש בודאי דברי רב ושמואל מיירי בב' ימים כי בזמנם היו שוים שניהם כי היו אז מקדשין עפ"י הראיה. וגם מ"ש הב"י דלצדדים קאמרי דעל יום טוב הראשון בא"ד דיו"ט שני באיסור דרבנן ג"כ אין מוכרחים לפמ"ש דלדידהו היו שניהם שוים. אך קושיתי שהקשיתי לעיל איך אמר אביי לשמתי' מר מרב ושמואל דמנדין הא לרו"ש הוי דאורייתא לדברי הר"ן ניחא דכ"פ בש"ס מצינו נדוי ובכ"מ מכות מרדות ועשה חילוק דעיקרו דרבנן חמור טובא אם כן הקשה לו כיון דהוא חילול דרבנן כמ"ש בודאי חייב מרו"ש מכח כ"ש דמה התם שעיקרו דאורייתא וסברי מנדין כ"ש כאן דעיקרו דרבנן וקעקר לדרבנן לגמרי בודאי חייב נדוי. ומכל מקום צ"ע כיון דהוי דאורייתא מאי ראי' מייתי מרו"ש דלמא הם מיירי באיסור תורה שחללו אבל באיסור דרבנן מנ"ל כמ"ש הרב"י דבי"ט ראשון בחילל בא"ד בודאי משמתין ה"ל להביא ראיה שמנדין על איסור דרבנן מראיות אלו שמביא הר"ן מאלעזר בן ערך שפקפק בנ"י ומרב המנונא במ"ק גבי שכבי דחזי שעשו מלאכה דמראיות אלו מוכח דבדרבנן מנדין וצ"ע. ולדברי הרהמ"ח דגם בימי רב בטל הראיה ניחא והי' אז י"ט שני דרבנן ומביא ראיה ממה שאמרו להדיא ובאתי רק לעורר.

3וע' בסוכה דמ"ו ע"ב מבואר שם דפליגי רב ור' יוחנן בשמיני ספק שביעי כו' א"ד ברוכי כ"ע ל"פ דלא מברכינן כ"פ למיתב בסוכה רב סובר יתבינן בסוכה ור"י סובר דמיתב נמי לא יתבינן ואמר ר"י נקיט דר"י בידך דמרא דשמעתי' ר' יהודה ברי' דר"ש בר שילת ובשמיני ס' שביעי לבר מסוכה יתיב והלכתא מיתב כו'. והנה לדעת הרהמ"ח ניחא דגם בימי רב ור"י בטל הראי' והי' יום טוב רק מנהג אם כן פלוגתי' אם מחמת המנהג יהי' זלזול בי"ט דאורייתא לל"ק סובר רב דאפילו מברכינן כמו בכל י"ט שני ומכל מקום אינו זלזול לי"ט מן התורה ור"י סובר מחמת הזלזול די"ט דאורייתא לא מברכינן אך הישיבה ליכא זלזול כי כ"פ אדם אוכל בסוכה כשסוכתו עריבה עליו וללישנא בתרא פליגי גם בזה דר"י סובר לא אלים המנהג לזלזולי בי"ט דאורייתא ור"ש בר"ש בר מסוכה הוי יתיב מה"ט והמסקנא דמיתב יתבינן דלא הוי זלזול רק ברוכי לא מברכינן. אבל לשיטת הר"מ שבימיהם היו מקדשין עפ"י הראיה אם כן הוי סד"א לדעתו אם כן בשלמא לל"ק ניחא דמיתב יתיבנא אם כן יצאו ידי דאורייתא רק הברכה וע"ז פליגי מחמת הזלזול. ובל"ז שיטת הר"ם גבי טומטום ואנדרוגינוס עיין ר"מ ה' מילה והלכות סוכה וה' חנוכה שהאריכו הראשונים והאחרונים משבת פ"ב דעל ספק דאורייתא אין מברכין והד' עתיקין אין כאן מקומו. אף דעל יום טוב שני כ"ע מודים דמברכין מכל מקום כאן מחמת זלזול דאורייתא פליגי ור"י סובר דאין מברכין ע' ברי"ף שם ובר"ן אבל לל"ב דר"י סובר דלא יתבינן ג"כ ור"ש בר"ש בר מסוכה הוי יתיב קשה מאוד כיון דהוי ס' דאורייתא וכי יכולים לעקור דבר מן התורה משום זלזול י"ט אף אם נאמר דהוי סייג לתורה מכל מקום אין כח ביד חכמינו זכרונם לברכה לעקור דבר מן התורה בקו"ע משום סייג וכאן הוי קו"ע לאכול חוץ לסוכה ועיין ביבמות פ' האשה רבה ובר"ן מבואר להדיא כיון דיו"ט שני הוי רק דרבנן אם כן ישיבת הסוכה רק דרבנן בשמיני ע"ש אבל אם נאמר כדעת הר"מ אם כן האיך אכל ר"ש בר"ש חוץ לסוכה בשמיני וגם האיך סובר ר"י לל"ב דלא יתבינן בסוכה. ומצאתי בריטב"א סוכה שם תמה ע"ז האיך סובר ר"י לל"ב דלא יתבינן בשמיני כיון דספק ז' הוא והו"ל סד"א ולחומרא וכתב וי"ל דכי לא ידעי בקביעא דירחא ה"נ דלכ"ע מיתב יתבינן כ"פ בזה"ז דבקיאין בקביעא דירחא והוא רק מנהג דסובר ר"י דמבטלין המנהג מפני זלזול י"ט דאורייתא ע"ש בכ"מ וזה ניחא לשיטתם אבל לשיטת הר"מ דרב ור"י היו בזמן הראי' אם כן במאי פליגי. ודוחק לומר דפליגי על העתיד ומנין ידעו זה שתבטל הראי' ואפילו אם ידעו זה כי ראו הגזירות מישראל כמו שהילל ב"ב של רבינו הקדוש שתיקן החשבון מכל מקום מנין היו יודעין שיהי' מנהג בגלות לעשות כאבותם דנראה דלא רצו בה"ג לעשות אלא יום א' אלא דשלחו מתם הזהרו כו' ועוד דאין לשון הגמ' במשמע ועוד ר"ש בר"ש דהי' קודם רב יוסף והיו אז מקדשין עפ"י הראי' כי הוי קדים טובא לאביי ורבא כי הם קבלו מר"י אם כן למה יתיב בשמיני חוץ לסוכה. ולומר ג"כ דפליגי במקום שהיו שלוחים מגיעים עד שמ"ע כי הי' הרבה פנאי אך בימים הראשונים לא היו השלוחים מגיעים והשלוחים היו הולכין עד ימים אחרונים כמבואר בט"א בר"ה והיו יודעים בימים האחרונים מכל מקום עשו שני ימים גזרה אטו ימים הראשונים כדמכריז ר"י במקום דמגיעין שלוחי תשרי מכל מקום גזירה אטו ניסן כו' מכל מקום לשון הש"ס לא משמע וכל כה"ג הו"ל לפרושי וצריך עיון גדול על הר"ם בזה. וכבר כתבתי דאף לשיטת הר"מ בכה"ג ה"ל סד"א לחומרא מן התורה דהוי איקבע איסורא כי הוא יום א' בין שני ימים ויום א' בודאי חייב וצ"ע. ועיין בתשובת רבינו הגדול הר"מ לחכמי לוניל הובאו דבריו בכ"מ פ"ג מה' מילה ובלחם משנה ה' חנוכה נראה שם מדבריו דפלוגתי' אם ברוכי מברכינן בספק גמור קודם שנתבטל הראי' וא"כ חזרה הקושיא אם כן האיך ס"ד דלא מותבינן דהא הוי ספיקא דאורייתא וכדברי הריטב"א וצ"ע. ועיין בשבת כ"ג דאמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברוכי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי ומקשה והא י"ט שני דספק דדבריהם ובעי ברכה ומתרץ כי היכי דלא לזלזלי בי'. וער"מ ה' חנוכה כ' ג"כ הטעם הזה וע"ש בהשגות ובתשובת חכמי לוניל ובמ"מ ולחם משנה שהאריך ונאחז בסבך לשון הר"ם שם ועיין בה' מילה ולדבריהם הפשט בגמ' דעל ס' מצוה דאורייתא מכל מקום אין מברכין כיון דהברכה היא ספק ע' בדבריהם באריכות אם כן לדברי הר"ם לפי מה שפי' הגאון מהור"ז דכל ימי אביי ורבא היו מקדשין ע"פ הראי' אם כן מאי מקשה הש"ס דוקא על י"ט שני הא שני הי"ט הם שוים אע"כ צ"ל אף לדעת הר"מ כי בימיהם בטל הראיה והם מפלפלים שם על הזמן שבטל הראי'. ולכאו' אפ"ל אף דהי' בזמן הראי' מכל מקום כיון לדברי הש"ס שלנו דאדר פעמים מלא ופעמים חסר אך תשרי מבואר שם בש"ס דרוב חסר דמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר ובט"א מפלפל בזה דדינו כרוב גמור אם כן אפשר אביי מקשה על י"ט שני שבתשרי דהרוב י"ט ראשון קודש והוי ודאי קודש דמה"ת אזלי' בתר רובא ויום טוב שני הוא רק דרבנן אף בזמן הראי' ע"כ מקשה למה בעי ברוכי דוקא על י"ט שני כי י"ט ראשון הוא קדוש מן התורה בתשרי והא דלא מקשה על ניסן משני י"ט דהם בספק בשוה אפשר דרצה להשמיענו רבותא דאפילו יום טוב שני של תשרי דהוא רק מחמת המיעוט מכל מקום מברכינן כי היכי דלא לזלזולי בי' וזה דוחק. ודע דאם נאמר דבזמן הראי' פליגי ואביי סובר דאזלינן בתר הרוב מכל מקום כ"ה דלא לזלזלי בי' מברכינן אם כן רבא דמתרץ דמאי שאני דרוב ע"ה מעשרין ועיין במג"א סי' תרמ"ח נראה מדבריו דע"כ מברכין על י"ט שני משום תק"ח ובאמת לא משמע כן בש"ס אלא משום דלא לזלזלי בי' ועיין במ"מ ה' חנוכה ע"כ צריך ג"כ לסבור בי"ט הטעם דאביי כ"ה דלא לזלזלי בי' כי גם בי"ט שני הוי רובא דלא הוי אלול מעובר ומכל מקום מברכין עכצ"ל דס"ל הטעם הזה וע"ש בר"ם ה' חנוכה ובלחם משנה באריכות.

4ודע דבזמן הראי' מקומות הרחוקים שהיו עושין שני ימים וא' עשה מלאכה באיזה יום בהתראה א"א ללקות תיכף כי הוא ס' י"ט אך לאחר שנודע איזה יום הוא יום טוב זה תלוי לשיטת התוס' יבמות דף פ' דאמרינן אגלאי מלתא למפרע ולא הוי התראת ספק אם כן לוקין אם עשה מלאכה באותו יום שנתברר אח"כ שהי' יום טוב ולהתוס' בנדה דל"א אגלאי מלתא למפרע הוי ה"ס ואין לוקין: אך בתשרי דעל הרוב יום ראשון הוא קודש אם כן אם עשה מלאכה ביום א' בהתראה לוקין תיכף כי מן התורה אזלי' בתר רובא אף דאפשר לברר מכל מקום הא דאפשר לברר דלא אזלינן בתר רובא הוא רק דרבנן כידוע בש"ס ופוסקים. ואם עבר ועשה מלאכה בשני בודאי אין לוקין כי הוא רק דרבנן אף אם נתברר אח"כ שהב"ד עיברו את החודש ויום שני הוא קדוש מכל מקום נראה דאין לוקין דדוקא גבי אכל חלב דעכ"פ אסור לעשות זה מפני הספק אם כן אם עשה ואח"כ נתברר למפרע לוקין אבל כ"ה דיש רוב ומותר בדבר הזה אף דאגלאי מלתא למפרע דהי' מן המיעוט מכל מקום ל"ש ללקות כמו אם א' אכל בשר ועדים מתרים בו אפשר הוא טרפה ואח"כ נמצא הבהמה טרפה בודאי אין לוקין כי הי' התראה בשקר ובשטות כי מותר לאכול אם כן ה"נ. אך אפ"ל כיון דעכ"פ מדרבנן אסור אם כן שוב לא הוי אנוס ולוקין ג"כ אם איגלאי אח"כ כי ההיא דסמוך לווסתה במס' שבועות דחייב חטאת אף דווסתות דרבנן מכל מקום לא הוי אונס מכל מקום אפשר לחלק לענין חטאת דוקא אבל לענין מלקות במזיד אפשר דל"א אגלאי מלתא למפרע וצ"ע. ועפמ"ג בפתיחה ליו"ד סי' ל"ה כתב שם דאם אכל בשר מבהמה שלא נבדקה הריאה דצריך כפרה אם נמצא אח"כ טרפה משא"כ בשאר טריפות כיון דחז"ל אצריכי בדיקה להריאה ע"ש. ואפ"ל דלענין מלקות ג"כ וצ"ע. ודע דבזמן שהיו מקדשין עפ"י הראי' והיו שולחין שלוחין לגולה להודיעם עיין ר"מ פ"ג מהקה"ח שכתב אין השלוחין צריכין להיות שנים אלא אפילו א' נאמן שדבר זה עשוי לגלות וע"א כשר נאמן עליו עכ"ל והוא מבואר בפ"ב דר"ה כי אתי עולא אמר קידשו לאורתא כו' אפילו אינש דעלמא נאמן דמלתא דעל"ג לא משקרי תנ"ה בא א' בסוף העולם כו' נאמן ובט"א שם הקשה דנראה דאפילו בא א' במקרה כגון בגמלי פרחי נאמן ומאי נ"מ כיון דמ"מ צריכין לעשות שני ימים דאף במקום דמטו שלוחים דניסן צריכין לעשות שני ימים ומכ"ש במקום דלא מטו כלל רק במקרה וע"ש שתי' דנ"מ לענין מת ביום טוב שני דדוקא במקום דידעינן קיל י"ט שני לענין מת אבל במקום דהוי ספק דינו כי"ט ראשון והוא נאמן לענין זה ע"ש. ולפמ"ש נמי נ"מ לענין מלקות אם באותו יום שאמר שהוא קודש וא' עשה מלאכה ל"מ אי אמרינן דהוי ה"ס דל"א אמלמ"פ אם כן נ"מ דעל ידי עדותו לוקין אם עשה מלאכה אלא אפילו אמרינן בלאו הכי אגמ"ל מכל מקום נ"מ דלוקין תיכף כיון דע"א נאמן על הדבר אם כן האיסור נחזק בע"א ולוקין אחר כך על ידי עדים והתראה כמבואר בר"מ פט"ז מה' סנהדרין אין צריך שני עדים אלא לענין מלקות אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד כו' ע"ש. וע"ש שכתב בס' ט"א דדין זה דע"א נאמן הוא דוקא בשאר ירחי דפעמים מלא ופעמים חסר נאמן דע"א נאמן באיסורין במקום דלא אתחזק וע"ש שהקשה למה צריך הגמ' בר"ה לטעמא דנאמן א' משום מלתא דעל"ג תפ"ל דע"א נאמן בלא אתחזק דע"א נאמן באיסורין. והנה אפ"ל דנ"מ כגון בא א' והכחישו דאם נאמר דרק מטעם דע"א נאמן באיסורין מהני הכחשת השני לשיטת הריטב"א הובא בנ"י ליבמות ובש"ך סי' קכ"ז אבל אם נאמר מטעם מלתא דעל"ג דהיו נאמנים תמיד אפשר דאין הכחשת השני מהני בבאו זאח"ז וגם נ"מ כשבאו בב"א והדינים ארוכים ואין כאן מקומו. וע"ש עוד שכתב דע"א א"נ לומר שנתעבר אלול כיון דרוב שנים אין אלול מעובר אם כן אין ע"א נאמן נגד הרוב כיון דבמקום חזקה א"נ כ"ש במקום רוב דעדיף מחזקה ודוקא במקום עדות אשה נאמן מתוך חומר כו' וכתב דזה דלא כהר"מ הקה"ח שנראה מדבריו דתמיד מהימן ע"א. אך הר"מ לטעמי' שסובר בעדות אשה דנאמן מחמת דעל"ג אם כן נאמן ג"כ נגד הרוב וע' ג"כ בסוגיא דאי איקלע בחד סר בתשרי דאמר בסים תבשילא דבבלאי ביום צומא רבא דמערבא ע"ש. והנה בענין זה אי ע"א נאמן נגד הרוב כבר האריכו האחרונים בזה ודעת הפ"י בקדושין דנאמן ע"א נגד הרוב וע"ש בפ"י בק"א. ולכאורה צ"ע לדעת הפ"י ל"ל טעמא דעל"ג. ולפמ"ש לעיל נ"מ לענין הכחשה ניחא. וער"מ פי"ב מה' גירושין אף שפוסק דע"א נאמן מחמת מלדעל"ג מכל מקום כ' שם הרב המגיד היכי דאיכא נ"מ לא סמך הר"מ על הטעם מלדעל"ג בלחוד ולהאריך בזה אין כאן מקומו על כל פנים נראה מכאן דהטעם דמילתא דעבידא לגלויי עיקר על כן נאמן כאן לשיטת הר"מ ועיין באחרונים בק"ע מה שפלפלו בענינים אלו:

5והנה ידוע מה שפלפלו האחרונים בד' הר"מ הלכו' גירושין מה דעתו אם ע"א נאמן מן התורה לעדות אשה דנראה שם מדבריו דמה"ת נאמן ובר"מ ה' עדות נראה דאינו נאמן אלא מדבריהם וכ"נ דעת הריב"ש ועיין בנו"ב מ"ק סי' ל"ג. והנה כאן נראה להדיא דמחמת על"ג נאמן מן התורה דאי אינו נאמן מן התורה למה האמינו חכמינו זכרונם לברכה בשלמא התם משום חומר כו' משום תק"ע אבל כאן אמאי נאמן נראה דס"ל דמדאורייתא נאמן במדעל"ג כלשונו שם שלא הקפידה התורה כו' ובזה מיושב לי היטב לשון הר"מ שכת' כאן וע"א כשר נאמן עליו ל"ל עד כשר אפילו אשה או עבד יהיו כשרים לעדות כמו בעדות אשה מחמת מדעל"ג דכשרים כל הפסולים כמבואר שם. ולפמ"ש ניחא דדעת הר"מ דמחמת מדעל"ג נאמן מדאורייתא וזה דוקא עד כשר כמבואר שם בנוב"י דמביא ראיה דעד א' נאמן מדאורייתא משבועות דאמרינן הכל מודים בעד מיתה כו' דלא אמר כו' אם כן כיון דעד מיתה חייב ק"ש אמאי מבואר במשנה דנשים א"ח בשבועת העדות הא ג"כ נאמנים בעדות אשה אע"כ הטעם דע"א כשר דנאמן מן התורה חייב בק"ש אבל אשה וכל הפסולין הם אין נאמנים אלא מדרבנן אינם חייבין ע"ש אם כן ה"נ דוקא עד כשר אבל אשה או שאר פסולים אין נאמנים מן התורה מחמת מדעל"ג רק מדרבנן וכאן ל"ש דרבנן דלמה יהמני' ע"כ צריך דוקא עד כשר ואם אבא לפלפל בענינים אלו צריך חיבור מיוחד כי הענינים עמוקים. ולכאורה אף שהוא ראיה אלימתא דהר"מ סובר דנאמן מן התורה במדעל"ג בעדות אשה ומכל מקום יש לחלק כי כאן הוא מדעל"ג יותר מעדות אשה דשם יוכל להיות דבעלה לא יבא אבל כאן הוא בודאי מדעל"ג לכל העולם וע"ש בנוב"י שכתב דתרי מדעל"ג יש אם כן ה"נ. ומבואר בביצה סוגיא דנולדה בזה מותרת כו' דרב אסי הי' מבדיל מיום טוב לחבירו ואמרינן דספוקי הוי מספקא ליה. ובצל"ח הקשה לפי המסקנא דודאי הוי רק מנהג דשלחו מתם כו' אם כן אמאי לא מבדילינן ופוק חזי מאי עמא דבר ולמה נדחה דברי אמורא אם אין עליו חולק. וע"ש דזה תלוי בפלוגתא דשמיני ס' שביעי אי ברוכי מברכינן ושם אסיקנא דלא מברכינן כיון דהם בפ"א הוי זלזול אם כן כאן נמי כיון דהוי בפ"א על הכוס הוי זלזול ע"ש שהביא ג"כ בשם הריטב"א דלית הלכתא כר"א. ואף דנלע"ד דאף ר"א דהי' מבדיל לא הי' מסיים בין קודש לחול רק בין קודש לקודש ע' בחולין ספ"ק דיו"ט במ"ש דר' דוסא בין קודש חמור לקודש הקל לית הלכתא כוותיה דאיכא זלזול ביום טוב לקרוא קודש הקל אף דקיל משבת אם כן כאן נמי בודאי ר"א לא היה מזלזל ביה כולי האי לקרותו חול או אפילו קודש הקל כיון דהמבדיל בין קודש לקודש נמי אקרי הבדלה בודאי כך הי' מבדיל מכל מקום איכא זלזול כי מכח הבדלה ניכר דהראשון קודש וממילא השני הוא חול ומהקידוש נראה שהוא קודש אם כן סתרי אהדדי כמו ברכת לישב בסוכה אף שאינו מזלזל ביום טוב בפירוש מכל מקום הוי סתרי אהדדי דממילא שמיע מברכה שהוא חול ה"נ ממילא שמיע מהבדלה שהוא חול ומהקידוש נראה שהוא יום טוב והוי תרתי דסתרי אהדדי ע"כ לא עבדינן כר"א וז"פ: