מנחת חינוך שז:ו

1הנחת הלחם כו'. עי' בש"ס ור"מ כאן דגם לאחר שחיטת הכבשים היה לוקח חזה ושוק מכל א' ומניחם בצד הלחם ומניף אותם ואף דבש"ס אינו מפורש להדיא דלאחר שחיטה היה מניף עם הלחם מכל מקום מבואר בר"מ דגם לאחר שחיטה הי' מניח חו"ש בצד הלחם ומניף כאחד ועי' בלחם משנה ולכתחלה מצוה להניף שני הכבשים ביחד עם הלחם ואם הניף א' א' יצא עיין בר"מ ובכ"מ. ושהל"ח מעכבין זא"ז אם אין להם אלא א' אין מקריבין וכן שני הכבשים מעכבים זא"ז הכל מבואר בר"מ מהש"ס. וכל קרבנות הללו הוי קרבן צבור וקבוע להם זמן ודוחין את השבת ואת הטומאה. ואם אחרו להקריב עד אחר תמיד של בה"ע לדעת תוס' בר"ה סוגיא דנתקלקלו כו' היו מביאים אח"כ דעשה דרבים דוחה עשה דהשלמה וכן כת' התוס' במנחות מ"ו ע"ב ד"ה צורת הקרבתו. ומדברי רש"י נראה דאין מקריבין אחר תשבה"ע ע"ש וכבר ביארנו לעיל במצות העומר קצת מזה. ואם נטמאו שתי הלחם קודם העבודה בודאי אם יש אחרים יביאו אחרים כי טומאה דחויה לכ"ע כיון דהם לאכילה כמבואר ביומא דף ה' בסוגיא ובפרט דאנן פסקינן דטומאה דחויה אך אם אין שם אחרים רק מישן לדעת הראב"ד דפסולים מישן בודאי מקרבינן בטומאה אך לדעת הר"מ דכשרים מישן בדיעבד ואך מצוה מחדש אני מסופק אם יקחו מישן כיון דבדיעבד כשר וה"ל אפשר לאהדורי אטהרה א"ד מכל מקום כיון דמצוה איכא בחדש לא אפשר לאהדורי אטהרה וכבר כתבתי לעיל במצות העומר ואי"ה עוד חזון למועד:

2ומ"ש הרהמ"ח וכה"ג נוטל א' מהככרות כ"ה לשון הר"מ כאן ובכ"מ כתב דזה ע"פ מה שנתבאר בספ"ד שכה"ג נוטל בלחה"פ מכל משמר חצי החלות כו'. וקצ"ע דזה גמ' מפורשת ביומא די"ז ע"ב דכה"ג נוטל חלה א' ושם מבואר דאפילו לרבנן דלא שקיל פלגא מלחה"פ מכל מקום כאן נוטל חלה א' דלאו אורחי' למיתב לכ"ג פרוסה ע"ש ובעזהשי"ת יתבארו דינים אלו לקמן פ' שופטים. וער"מ פ"ד מהכה"מ דגם עבודת' של שני הלחם היו לכל המשמרות ויבואר לקמן במקומו בעזה"י וכאן שייך מ"ש הרהמ"ח בסי' רצ"ט הפר כו' אך צריך להגיה בדבריו קצת עיין ותבין. והנה קודם שני הלחם לא היו מביאין ביכורים למקדש כמבואר בש"ס ובר"מ ותיכף כשיקרבו שהל"ח היו מביאין ביכורים למקדש. ונראה ממשניות דביכורים דאף ביום טוב היו מביאין ביכורים. ולכאורה אפשר דלכתחלה לא יביא בי"ט כיון דטעון קרבן כמבואר במס' ביכורים ובר"מ בהלכה הנ"ל והיא מן התורה דיליף מושמחת בחגיך עיין ר"מ בהלכות הנ"ל פ"ג אם כן אפשר דקרבן זה אינו דוחה י"ט דהוי כמו נו"נ דבשלמא שלמי חגיגה וע"ר דהוי חובת י"ט אבל זה אינו מחמת י"ט ומביאין ביכורים עד החג ועד חנוכה. ואפ"ל כיון דקרבן זה היינו השלמים יליף מושמחת דהיינו קרבן וה"ל כמו שלמי שמחה בי"ט דמקריבין בי"ט ועי' בחגיגה ד"ז ע"ב בתוס' ד"ה עולות נו"נ כו' שהקשו למה נו"נ אין קריבין בי"ט הא נפיק משום שלמי שמחה דיוצאין י"ח של שמחה בנו"נ וע"ש בתי' השני שכתבו דלא נפיק משום שלמי שמחה אלא שהקריבן לשם שמחה אבל אם הביאם לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם וכאן אפ"ל אף על פי ששחטן לשם חובתו מכל מקום כיון דעיקר הקרבן משום שמחה דכתיב בביכורים ושמחת אם כן נפיק משום שלמי שמחה ג"כ וקרב בי"ט. וגם לתירוץ הראשון של התוס' דמיירי דקרב שלמי שמחה אם כן יכול להביא ביכורים ולהקריב השלמים ויוצא בזה ידי חובת שלמי שמחה אם כן יכול להקריב לכתחלה ומביאין ביכורים לכתחלה ביום טוב אבל הגוזלות שהם עולות שתולים בסלים כמבואר במס' ביכורים ובר"מ בודאי הגוזלות אינם קרבין בי"ט דהם עולות. אך דנראה דזה אינו מצוה כ"כ וגם אפשר דמקריבין אותם אחר יום טוב כנלע"ד ובעזה"י במצות ביכורים נבאר בזה. ועיין בט"א שם תי' לקושית התוס' כיון דעיקר לשם נו"נ קאתי הוי כמו משלחן גבוה קזכי ונעשה צרכי הדיוט בטל לגבי צרכי גבוה ואסור לשחוט אף משום שמחה ע"ש. ומכל מקום כאן נראה כמ"ש דהקרבן שלמים של ביכורים הוי בעצמו שלמי שמחה ע"כ יכול להביא ולצאת בו משום שמחת יום טוב ג"כ. ועיין ר"מ פ"ד מה' ביכורים כ' דביכורים טעון קרבן דכתיב ושמחת וברגלים כתיב ושמחת מה להלן שלמים אף כאן שלמים. וקצ"ע דעיקר דילפינן דושמחת ברגלים היינו שלמים ילפינן מהר עיבל כו' דכתיב וזבחת שלמים ואכלת כו' ושמחת כו' וכ"ה להדיא בר"מ פ"א מחגיגה אם כן כאן נמי נילף ושמחת מהר עיבל מה להלן שלמים אף כאן שלמים ולמה כתב דילפינן מרגל דשם גבי רגל אינו מפורש דהוא שלמים. שוב ראיתי ברע"ב פ"ב דביכורים כתב כמ"ש דכאן כתיב ושמחת ושם כתוב וזבחת שלמים ושמחת היינו בהר עיבל וצע"ק ואין הירושלמי בידי: