מנחת חינוך תסד:א

1לשרוף עיר הנדחת וכו' שנאמר ושרפת וכו'. דינים אלו מבוארים בפ"ד מהלכות עכו"מ והוא ענין ארוך ואכתוב בקיצור כדרכי בס"ד ונכלל כאן דין המדיחים ג"כ. והרהמ"ח כתב הלאו בפ' משפטים ויעדנו שם לכתוב כאן וכ"ה. מדיחי עיר מישראל באופן שהעיר נעשה עהנ"ד עפ"י הדינים שיבואר אח"ז בס"ד המדיחים הללו הם חייבים סקילה אעפ"י שהנדחים הם בסייף כמו שמבואר אח"ז בס"ד והוא קלה מסקילה המדיחים חייבים סקילה ומבואר בסנהדרין במשנה דף נ"ג ובדף פ"ט פלוגתא דרבנן ור"ש דרבנן סברי דהם בסקילה ור"ש פליג והלכה כרבנן והוא גזה"כ ואפילו אם המדיחין לא עבדו עכו"ם כלל רק שהדיחו העיר לעבוד ע"ז ועבדו כמו שיתבאר בס"ד עונשין המדיחים בסקילה. וד"ז אף שלא עבדו המדיחין מניין יצא לרבינו הר"מ עיין בכסף משנה מ"ש. ועיין בס' משנ"ח דדחו הוכחתו וכתבו טעמים אחרים ע' בדבריהם על כל פנים הדין אמת ודינם ככל ח"מ דממונם מותר ושייך ליורשים דרק בהמודחין ממונם אבד כמו שמבואר בתורה. ואם המדיחים ג"כ עבדו עכו"ם אם מצטרפין לעיר יתבאר בעזה"י בסמוך (עכ"פ אם יש רוב העיר בלא הם, הם בסקילה וממונם ליורשים אפילו עבדו ויתבאר עוד בסמוך בס"ד). וצריכים התראה ככל ח"מ ודיני התראה מבואר בר"מ פי"ב מה"ס דרק המסית א"צ התראה גמורה כמו שמבואר בסנהדרין דף פ' ודף ח' ומבואר בר"מ פ"ה וכתבנו לעיל אבל המדיחים הם ככל ח"מ ולא יצאו מכלל כל העונשים ועיין ברש"י דף קי"א בסנהדרין מפורש להדיא זה. ועיין בס' משנ"ח שחקר לדעת הר"מ פ"ב כאן לענין מגדף דדעת הכסף משנה בר"מ דא"צ התראה כיון דהוא רק דיבור ועיין בר"מ פ"כ מהל' עדות בר"מ ובראב"ד דעהנ"ד אינה נעשית עד שיעבדו המודחים אם כן גם כאן הוא רק דיבור אך כיון והו"ל דיבורם גורם למעשה והו"ל מעשה דצריך התראה ע"ש וגם בל"ז דעת הכסף משנה אינו ברור ואין להאריך. והנה המדיחין א"ח עד שיעבדו המודחין וכמה תנאים באופן שהעיר דנין בה דין עהנ"ד אז חייבים ועיין בס' משנ"ח שהקשה נהי דקיימא לן התראת ספק שמה התראה כמבואר בר"מ פי"ז מהל' סנהדרין והוא לאו המפורש בתורה עיין בר"מ פ"ה מהלכות שבועות מכל מקום הא כתבו התוס' בכתובות דף ט"ו ע"א בד"ה א"נ וכו' אף דה"ס הוי התראה דוקא בנותר או בהכה א"ז וכו' שיודע בודאי שיבוא לידי איסור אם יותיר או יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא א"י שודאי יבוא לידי איסור שאינו יודע את מי יכה והיינו בזורק אבן ועומדים ישראלים ומצרים ע"ש אם כן ה"נ דלמא לא יעבדו המודחים כלל ולא איתבררא מלתא בשעת התראה ע"ש. ואפשר כיון דהתראה הוא על האיסור לאו ג"כ והלאו דמדיח עובר בשעה שמסית לחבירו דהלאו הוא ושם וכו' לא ישמע על פיך נהי דהתראה צריכים ג"כ להתרות בו מיתה כמבואר בר"מ פי"ב מהלכות סנהדרין מכל מקום הס' על המיתה ועל הלאו הוי התראת ודאי אפשר דהוי התראה לענין מיתה ג"כ. ועיין בתוס' שדקדקו בלשונם שכתבו דא"י שודאי יבוא לידי איסור שא"י וכו' והיינו דוקא בא"י אם יבוא לידי איסור אבל כאן דיבוא לידי איסור רק על המיתה הוא ספק בכה"ג שמה התראה והלאו עוברים בכל ענין וע"ש שכתב יש לחלק ואפשר כוונתו כמ"ש ומכל מקום הניח בצ"ע והיינו דהלאו לא ישמע וכו' עובר אף בלא עבדו המודחים. ומכל מקום אין לוקין דהו"ל לאו שניתן לאמב"ד או לאו שאב"מ. והנה זה מוסכם כנראה מדברי הר"מ כאן בהודחה מועטה דאין המדיחין בסקילה ה"ה באיזה אופן דאין העיר נעשית עהנ"ד כגון ירושלים וערי מקלט ועיר היושבת על הספר כיון דאין נעשין עהנ"ד מגזה"כ ה"ה דאין עונשין המדיחין וכ"כ הגאון בעל משנ"ח דגזה"כ כ"ה דעונש המדיחין תלוי אם נעשה עהנ"ד נענשין ואם לאו אינם נענשים. ונראה פשוט דכל היכי דנעשית עהנ"ד בכל הדינים המבוארים אך אין הב"ד יכולים לדונם דצריכים ישראל להלחם עמהם אם הם גבורים ואין יכולים לכובשם ולא לעשות בהם דין מכל מקום בודאי המדיחים נסקלים כיון דחייבים העיר העונש רק עומדים על נפשם מ"ל בזה והו"ל בודאי עהנ"ד וחייבים המדיחים וז"פ לא ניתן לכתוב מרוב פשיטתו.

2ומבואר במשנה א' בסנהדרין ויבואר לקמן בס"ד דאין עושין עהנ"ד בספר ואמרינן בדף ט"ז ע"ב מ"ט דא"ק מקרבך ולא על הספר ואח"ז מביא הש"ס ברייתא אין עושין שלש וכו' וסמוכה לספר אפילו אחת לא נעשה מ"ט שמא ישמעו עכו"ם ויחריבו את א"י ומקשינן ות"ל דמקרבך א"ר וכו' ואמרי' ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא. והנה בכ"מ שמצינו דר"ש דורש טעמא דקרא גבי חובל בגד אלמנה ע' בב"מ דף קט"ו דאלמנה עשירה ממשכנין דדריש טעמא דקרא לא תחבול בגד אלמנה וכן גבי ריבוי נשים למלך ע' בסנהדרין דף קי"א ועיין בלחם משנה פ"ג מהלכות מלוה ולוה כמה ענינים שדרשינן טעמא דקרא יש נ"מ לדינא ע' בכל המקומות הנ"ל דע"י הטעם נשתנה הדין (ע' השמטות) וכי ס"ד דנדרוש טעמא דקרא הלא דרכי התוה"ק עמקו ורמו ואין ביד שכל האנושי להשיג כטיפה מן הים אלקים הבין דרכה רק במקום דנ"מ לדינא דריש טעם ועי"ז נשתנה הדין והנגלות לנו ולבנינו אבל במקום שלא נשתנה למה נדרוש ושבעים פנים לתורה וז"ב ע' במקומות הנ"ל ותראה. והנה כאן ג"כ נ"מ לדינא לפמ"ש דכי הנהו דאינם נעשי' עהנ"ד כגון ירושלים או ערי מקלט ושאר דינים הם גזה"כ וכולם נלמד מקרא דגזה"כ כ"ה ואין טעם בדבר ומי עמד בסוד ד' אם כן ג"כ במדיחין אין עושין דין כי כך גזה"כ כל היכי דאינה נעשית העיר עהנ"ד אין עושין דין במדיחים וכאן גבי עיר העומדת על הספר לת"ק דדריש דכתיב מקרבך וגזה"כ הוא אם כן אין עושין דין במדיחין ור"ש מצא טעם לפסוק הזה כדי שלא יחריבו העכו"ם וכו' אם כן באמת חייבים הם הדין רק דאין הב"ד יכולים מפני חשש חורבן הארץ והו"ל כעהנ"ד שעמדו על נפשם ואין יכולים לעשות בהם דין מכל מקום המדיחין בודאי חייבין סקילה כי הם באמת עהנ"ד ולר"ש דדריש טעמא דקרא אלו ידוע לנו דהעכו"ם לא יחריבו דנין בהם דין עהנ"ד כמו אלמנה עשירה כיון דל"ש הטעם ה"נ אם כן היכי דשייך הטעם והטעם הוא מפני פ"נ של כל ישראל אם כן אינן יכולים לעשות דין כמו אם עמדו על נפשם אנשי העיר ומכל מקום מדיחין בסקילה זה סברת ר"ש במה שחלק על הת"ק ונ"מ למדיחין דלת"ק גזה"כ אם כן אין עונשין המדיחין ולר"ש דדריש הטעם והטעם דאינן יכולים אם כן הו"ל הב"ד כאנוסים וכמו שעמדו על נפשם אנשי העיר אם כן נענשין המדיחין כנ"ב דיש נ"מ בין ת"ק לר"ש כמ"ש והוא ככ"מ שמצינו דדריש טד"ק ויש נ"מ לדינא ועיין ביומא דף מ"ב ע"ב מבואר להדיא ג"כ דנ"מ לדינא ע"ש. והנה הנ"מ פשוט כאשר כתבתי כגון אם ידוע לנו דלא יחריבו אמנם זה לא מוכרח מי יוכל לידע מחשבות לבבם או מחמת העיר יהיה חריבה דלא תבנה עוד יבואו אח"כ אויבים אבל מ"ש לענין המדיחין הוא נ"מ תמיד בעיר העומדת על הספר. עוד יש נ"מ דז"פ אם עדים מעידים על אחד שעבר עבירה לפני כמה שנים דנין אותו והורגין ונתלין ומלקין וז"פ אם כן בעיר שעומדת על הספר שהודחה רובא ע"פ דין התורה ואח"ז היו ישראל כובשין עוד עיירות הסמוכים מיד עכו"ם ועתה אין עיר זו עומדת על הספר ואזיל לה החשש מחורבן א"י דלת"ק דגזה"כ הוא אם כן לא נעשית עהנ"ד כלל כי כך גזרה התורה הקדושה אבל לר"ש אז נעשית ג"כ עהנ"ד רק הטעם דלא יחריבו ועתה אזיל החשש בודאי עושין אותה עהנ"ד כי אזיל החשש הנ"ל ודברים הללו ג"כ ברורים בלי שום פקפוק. עוד נ"מ דבאותן עיירות שגזה"כ דאינן נעשין עהנ"ד נידונין העובדים בסקילה כיחידים וכאן נמי בספר לת"ק דגזה"כ הוא אם כן נידונין בסקילה ככל עובדי עכו"ם ולא שמענו ביחידים העוברים עבירה לחוש לחורבן א"י בודאי נידונין בסקילה וממונם פלט דגזה"כ כ"ה דאין להם דין עהנ"ד אבל לר"ש דדריש טעמא דקרא אם כן אין מחריבין את העיר הנשים והטף ואין הורגין הבהמות ואין שורפין את שללה אבל מכל מקום דנין את היחידים העובדים אבל אין יכולים לדונן בסקילה כי באמת נתחייבו רק במיתה קלה בסייף והאיך נידונין בחמורה ואף לר"ש סקילה חמורה מהרג אם כן בודאי נידונין כל יחיד ויחיד בפ"ע בסייף ולת"ק בסקילה אם כן נ"מ גדולה בין ת"ק לר"ש. וז"פ אף לר"ש לא מצינו בעיר הסמוך לספר שחלל שבת שלא יהיו נידונין משום חורבן א"י זה הוא רק בעהנ"ד דשורפין אותה והורגין נשים וטף אבל כאן נהי דאין הורגין נשים וטף וממונם פלט מכל מקום איך נמשך העובדים למיתה חמורה ולומר כיון דממונם פלט הו"ל סקילה כמו סייף דממונם אבד ואינו חמור סקילה מסייף זה אין סברא ע' באחרונים אם כן נ"מ גדולה בין ת"ק לר"ש וכל הדברים שכתבתי הם דברים ברורים ואמיתיים בלי שום פקפוק. ובהיות כן אני תמה על הכסף משנה והלחם משנה כאן על מ"ש הר"מ אין עושין עהנ"ד בספר כדי שלא יכנסו עכו"ם ויחריבו את א"י והקשו הא בש"ס אמרינן ע"ז ותיפוק ליה דהא יליף מקרבך ולא מן הספר ותירץ דר"ש הוא דדריש טעמא דקרא ומאחר שהר"מ פ"ג מהלכות מלוה פוסק דאף אלמנה עשירה אין ממשכנין דלא כר"ש והאיך פוסק כר"ש ותירצו דאין נ"מ לדינא וגם חכמים מודים לזה אלא וכו' ובאמת תמיה דודאי נ"מ לדינא כמ"ש דלא שייך כלל דדריש טד"ק בלא שום נ"מ לדינא וכי זו בלבד דריש בודאי היו דורשין התנאים כל הפסוקים ולא מביא הש"ס רק אלו דנ"מ לדינא כמ"ש כמו בכל מקום דמבואר כזה יש נ"מ לדינא ול"ל להר"מ לקרב דין זה אל השכל כמ"ש הכסף משנה יותר מהדינים הכתוב למעלה ירושלים וע"מ דהכל כתב הר"מ מגזה"כ ולמה כתב כאן הטעם ע"פ השכל אלא הדברים ברורים כמ"ש דיש נ"מ לדינא והר"מ פוסק כר"ש דדריש טד"ק ומ"ש מפ"ג מהלכות מלוה אין כאן מקומו וע' שם בלחם משנה ובעזה"י יתבאר במק"א. אבל כאן בודאי לפסק הר"מ מסתעפים הדינים כמ"ש לעיל והם דברים ברורים ומה שאינו מבואר בש"ס הנ"מ כמו בב"מ גבי אלמנה ובשאר מקומות דהוא פשוט א"צ לבאר.

3והנה דין עהנ"ד כ"ה אין דין עהנ"ד נוהג אלא בא"י אף על פי שאינו מפורש א"צ לפרש דכש"כ מירושלים ובע"מ דכתיב עריך וח"ל אינו עריך וכבר כתבתי לך כ"פ איזה נקרא א"י עיין בר"מ פ"ק דהלכות תרומות. ואין אחד מערי מקלט נעשה עהנ"ד כן מבואר בר"מ והראב"ד השיג עליו שלא נאמר בגמרא אלא ירושלים ומאין יצא לו ד"ז דע"מ. והכסף משנה והלחם משנה דחקו עצמם בדברי הר"מ ונדפס בר"מ על הגליון מהגאון מהר"ז מווילנא שדברי הר"מ מבוארים בספרי ועתה ראיתי בס' יסל"מ דמביא דברי הספרי וע"ש פלפול ארוך. וירושלים אינה נעשית עהנ"ד וזה מבואר בגמ' י' דברים וכו' ואינה נעשית עהנ"ד דלא נתחלקה לשבטים וכתיב עריך וכו'. וצריכים להיות המדיחים שנים או יותר אבל בא' המדיח אינה העיר עהנ"ד שנא' יצאו אנשים וכו' וצריכים להיות אנשים ולא נשים דאנשים כתיב ולא נשים. ואם היה טומטום ואנדרוגינוס דהם ספק הדין כ"ה דיש ס' אם דינם כעהנ"ד וחייבים סייף וגם הנשים והטף נהרגין כאשר יבואר בס"ד וגם ממונם אבד או אפשר אין דינם כעהנ"ד דלמא המדיחים הם נשים אם כן העובדים בסקילה שחמורה מסייף ונשים וטף אין נהרגין וממונם ליורשין ומותר בהנאה דאנו מסופקים אי בסקילה כיחידים או בסייף בודאי דיינינן לקולא במיתה קלה ובסייף כמו דקיי"ל הנסקלין בנשרפין ידונו בקלה דמספק אי אתה רשאי להחמיר כמבוא' בסנהדרין דף ע"ט ובר"מ פי"ד מה' סנהדרין והנשים והטף דלא חטאו רק בעהנ"ד גזה"כ דנהרגין אם כן בודאי אין נהרגין דספק נפשות לקולא. ולענין הממון לכאורה הוי ספק תורה ולומר דאוקמי בחזקת יורשים הא הוי ספק איסור ע' בש"ך יו"ד סי' קע"ז ס"ק ס"ח ובסי' רל"ט ס"ק י"ד והדברים עתיקין. וגם בלאו הכי ל"ש חזקה דע"י חזקה לא ישנה ספק חכמינו זכרונם לברכה באנדרוגינוס וגם בטומטום ע' במנ"ל בה' ט"צ ובאחרונים בדיני חזקה והדברים עתיקים ואין כאן מקומו. ועיין בס' יסל"מ כאן דהעיר בזה. אך לפענ"ד נרא' דממון של עהנ"ד לא נאסר תיכף בעבדו לומר (דאיש) דאסור להנות מממון רק תלוי בגמר דין של הב"ד דגמ"ד אוסר מכאן ולהבא אבל למפרע לא נאסר כלל ורשאים כל ישראל לאסוף ממונם כ"ז שלא נגמר הדין בב"ד ולא אמרי' דאם נגמר הדין אגמ"ל דהי' הממון אסור רק דהממון אסור מכאן ולהבא דגמ"ד של הב"ד אוסר הממון כמו שור הנסקל שמבואר בב"ק מכרו קודם שנג"ד וכו' ועיין בר"ם פי"א מהלכות נז"מ והדברים פשוטים ה"נ דוקא הגמ"ד אוסר וכן ראיתי בס' משנ"ח במצוה כ' שכתב זה לדבר ברור דהגמ"ד אוסר וכן כ' בעל מקור חיים בסי' תמ"ח סק"א ותירצו בזה קושית השאג"א בעיסה של עהנ"ד ויבואר לקמן בס"ד במצוה תמ"ו אם כן נראה דגמ"ד לא שייך בספק כלל דגמ"ד שייך בבירור אבל בספק לא שייך גמ"ד כלל דלא הוי גמר כיון דהוא ספק ולומר דגומרים שהוא ספק זה אין סברא כלל דגמ"ד דב"ד לא שייך רק בודאי דמהיכי תיתי יגמרו הדין בספק כיון דבלא דין שלהם מותר וכדומה בשור הנסקל אך מצוה על הב"ד לדון עפ"י התורה ולגמור הדין אבל בא"י אין מצוה עליהם כלל לומר ולא שייך גמר דין כלל אם כן כיון דכאן הוא ספק אם כן הממון מותר דלא נגמר הדין כלל כ"נ ויבואר בס"ד עוד בדין ספק. ובגוף הדבר שכתבו האחרונים הנ"ל דהגמר דין אוסר לא הביאו ראיה לדבריהם ובשור הנסקל מבואר להדיא בש"ס אבל כאן מנ"ל זה ובס"ד יבואר לקמן. וצריכים המדיחים להיות גדולים ולא קטנים ואם היו יותר מי"ג שנים עד עשרים והביאו סימני סריס דנולד ספק דלמא לא יביא שני שערות עד עשרים ונעש' גדול למפרע לדעת הרבה פוסקים והבאנו כ"פ בח"ז או יביא עוד שערות והרי הוא קטן עתה עיין בר"מ פ"ב מה"א נראה דהעובדים דנין לאלתר דממ"נ ח"מ אם המדיחים הם קטנים חייבים סקילה ואם היו גדולים חייבים סייף ודנין אותם בקלה וכל ח"מ אם א"י להמיתן במיתה שהם חייבים ממיתן בכל מיתה כמבואר בר"מ אם כן מאי איכפת לן אם נדון אותם בקלה ולומר דממתינין עד שיתברר הדבר אולי הם קטנים ולקיים בהם מצות סקילה יותר מסתבר לדונן מיד. ומכל מקום צ"ע דאפשר שנמתין כדי לקיים המצוה כתקנה אולי חייבים סקילה וצ"ע בזה. אבל הנשים והטף אין דנין עכשיו דהוא ספק ואח"כ אם יתברר דהיו גדולים למפרע אז יהרגו הנשים והטף וישרפו השלל ואם יתברר שהיו קטנים הם נקיים והנכסים ליורשים וכ"ז למאן דסובר דנעשים גדולים למפרע והמדיחים ג"כ ימתינו ואם נעשו גדולים למפרע ידונו בסקילה וזה תלוי אם הוי ה"ס ובדברי התוס' ביבמות גבי אכל חלב מבואר היכי דאגל"מ לא הוי ה"ס והתוס' בסוגי' ס"ל כן וכבר עמד בזה המנ"ל בפט"ז מה' סנהדרין והדברים עתיקים. ואם נאמר דאינם נעשים גדולים למפרע הרי הם כיחידים ודאי ועיין בס' שעה"מ פ"ב מה' אישות דמחלק דהתוס' ביבמו' דס"ל שמה התראה היכי דאלג"מ היכי דודאי עושה איסור ע"ש אם כן ה"נ בכה"ג אי אגמ"ל הוי התראה וחייבי' המדיחין ודברים הללו ארוכים ועתיקין אין כאן מקומו ובאתי רק להזכיר.

4וצריכים המדיחים להיות מאותה העיר ואם הם מחוץ לעיר אין להעיר דין עהנ"ד דכתיב וידיחו את יושבי עירם. ואינו מבואר בר"מ כמה צריכים המדיחים לדור בעיר ולקמן גבי המודחין מבואר בש"ס ובר"מ דשלשים יום נקראו יושבי העיר אבל כאן נלמד מתיבת עירם נרא' דצריכים לדור בעיר י"ב חודש כמו שמבואר בסוגי' כאן הא דלהוי מבני מתא י"ב חודש והא להיות מיתבי מתא ל' יום ויושבי העיר הוי ל' יום כמבואר לקמן אבל עירם אפשר אינו נקרא רק אם דרין י"ב חודש כמבואר גבי מודר הנאה מבני העיר י"ב חודש ה"ה עירם נקראו בי"ב חודש כ"נ דנקראים בני העיר כמבואר בש"ס. וצריכים שיהיו המדיחים מאותו שבט שנא' מקרבך. ויש לספק אי שבט אפרים ומנשה נחשבים כשנים לענין זה או אפשר דשנים אלו נחשבים כאחד ע' בהוריות ד"ו ע"ב ד"ה לנחלה הוקשו וכו' ועיין בר"מ פי"ג מה' שגגות דפוסק שם כרבא דהם כשבט אחד והר"מ סתם כאן וצ"ע. ויהיו המודחין ממאה עד רובו של שבט אבל רובו של שבט הם כיחידים וכן פחות ממאה דכתיב יושבי העיר ופחות ממאה כפר ורובו של שבט כרך גדול כן מבואר בר"מ והוא בש"ס בסנהדרין דט"ו ע"ב והלימוד מיושבי העיר הוא בירושלמי ע' בכ"מ. והנה מהלימוד הזה נרא' דעיקר הקפידא מהדרי' בעיר לא מהמודחין כגון אם דרים בעיר מאה אף שלא הודחו רק רובם כיון דדרין בעיר מאה הוי לי' עיר ויש להם דין עהנ"ד ובפחות ממאה הדרים בעיר לא נקרא עיר רק כפר וכן אם דרים בעיר רובו של שבט אף שהודחו רק רובו של עיר ולא רובו של שבט מכל מקום כיון דדרים בעיר רובו של שבט הוי כרך. ומלשון הר"מ מבואר שתלוי בהמודחין אם המודחין פחות ממאה אף אם דרים בעיר קרוב לשני מאות והמודחים הם רוב אינם נעשים עהנ"ד וכן אף אם דרים רובו של שבט כיון דלא נדחו כולם נעשית עהנ"ד וצ"ע מנלן זה דנראה דעיקר תלוי בהדרי' בעיר או דנקרא כפר או כרך אבל לא בהמודחים. ועיין בגמרא דידן ובתוס' בד"ה מעשרה וכו' וצ"ע ועיין בראב"ד פ"א מה' מגילה דמביא הירוש' דכאן ויש שם ט"ס ע"ש. ועיין בלחם משנה שכ' אף דבש"ס אמרי' ע"כ לא אמר ר"י אלא רובו אבל כולו לא אם כן רובא הוי עהנ"ד ואיך כתב הר"מ דרובו אינה עהנ"ד ע"ש שכתב דהסברא כ"ה דרובו ככולו ובירושלמי מבואר עד רובו ולא אמר כולו נרא' דר"י סובר רובו ככולו. ועיין בכסף משנה דבספרי רבינו היה כתוב אבל אם לא הודח רובו של שבט וט"ס הוא וצ"ל אבל אם הודח רובו של שבט הו"ל כיחידים וכו'. וכאן בדברי הרהמ"ח יש ג"כ טעות זה וצ"ל אבל אם הודחו רובו של שבט אינם נידונין כעהנ"ד וכו'. וצריכים המודחין שיהיו רובה של עיר היו מיעוט העיר אינן נעשים עהנ"ד ודינם כיחידים. הודחו מאליהן אינה עהנ"ד כן כ' הר"מ ובש"ס בפ' חלק הוא אבעי' הודחו מאליהן מהו ובעי למפשט מהמשנה הדיחו נשים וקטנים וכו' אינה עהנ"ד אמאי להוי כהודחו מאליהן ודחי הנך וכו'. והנה לפי דחיית הש"ס נעשה עהנ"ד אך לפי תחלת הפשיטות אינה נעשית עהנ"ד והר"מ נרא' דפסק כפשיטות ודחי' לאו מילתא ודברי הכסף משנה מ"ש בזה תמוהים ועיין בלחם משנה ובמנ"ל ומ"ש הלחם משנה דפוסק דהוי ספק מחמת האבעי' אם כן אם נעשה עהנ"ד חייבים רק סייף אם כן נהי דהוא ספק וממונם פלט ע' לעיל וגם הנשים והטף אינן נהרגין מכל מקום האיך נידונין כיחידים בסקילה האיך רשאים להחמיר עליהם במיתה חמורה דלמא הם עהנ"ד ואינן רק במיתה קלה בסייף וע' לח"מ שעמד בזה ותירוצו דחוק ע"כ העיקר דהר"מ סובר כפשיטות הש"ס אם כן בוודאי אינה עהנ"ד ודינם כיחידים הן להחמיר במיתתן והן להקל בנשים וטף ובממונם. ומבואר בש"ס יצאו הם ולא שלוחם והר"מ השמיט ד"ז ורש"י פירש ולא שלוחם אם שלחו שלוחם אין העיר נעשה עהנ"ד ועיין בס' שעה"מ שמביא ב' פרושים אחד אם מאנשי אותה העיר שלחו שלוחים מחוץ לעיר אין אומרים שלוחו כמותו והו"ל כאלו מאנשי העיר הודחו אלא הוי כהדיחו מעצמן אם כן אינה נעשית עהנ"ד דהו"ל מדיחיה מחוץ לעיר א"נ אפילו מאותו העיר רק כיון דאומרים בשם המשלחים לא גרירי וכו' ע"כ אינה נעשית עהנ"ד וע' מה שפלפל בדין אשלד"ע ועיין בספר משנ"ח ולפלפל בדין שלד"ע אין כאן מקומו להאריך ובאתי רק להזכיר. החמרין והגמלין שעברו בתוכה אם נשתהו שם שלשים יום הרי הם כיושבי העיר הן להציל כגון שהודחו רוב העיר אך האורחים לא הודחו ועמהם יש רוב עהנ"ד וכן אם הודחו עמהם משלימים או מחצה שלא הודחו אין העיר נעשה לרוב להיות עיר הנדחת והר"מ מביא הדין דנעשין עיר הנדחת ולא הביא דמצילין ומכל מקום הדין דין אמת ועיין בלחם משנה שכתב כן. והנה ילפינן עד שיודח רובה של עיר ע' ברש"י במשנה וקצ"ע דבמשנה וכן בר"מ הדיוקים סתרי אהדדי דברישא מבואר עד שיודח רובא אם כן במע"מ נידונין כיחידים ובסיפא דקתני הודח מיעוטה וכו' כיחידים נראה במע"מ נידון כמרובים ונראה כיון דילפינן דרובא בעינן כמו שפרש"י אם כן מפורש בתורה דרוב בעינן וודאי במע"מ נידון כיחידים ע' בחולין דף כ"ט ומכל מקום צ"ע לשון המשנה והר"מ דהדיוקים סתרי אהדדי וצ"ע. לעיל כתבתי לענין עיר על הספר שיש נ"מ לדינא אם דרשינן טעמא דקרא ותלי"ת מצאתי בס' תו"ח על הגליון במשנה שהעיר בזה והרע"ב כתב שם בפירוש דאין נעשית עהנ"ד להניח העיר תל עולם וכו' אבל הורגין וכו' נראה לכל הדינים היא כעיר הנדחת וכן כ' הר"מ בפירוש המשניות ע"ש ויעלוז לבי שכוונתי לדעתו הרמה. ומבואר בר"מ דאין ב"ד אחד עושין ג' עיירות נדחות זו בצד זו אבל אם היו מרוחקות עושים ועיין בהשגות הראב"ד ובלחם משנה שהאריכו בזה מאי דקשה על הר"מ מסוגי' דסנהדרין דף ט"ז ע"ב שם וע' מה שתירצו. והנה בסוגיא שם אמרו ג"כ טעמא דרב ור"י משום קרחה אם כן הוי ג"כ טעמא דקרא ויש נ"מ כמ"ש לעיל והר"מ פוסק כלישנא קמא דרב דהוא גזה"כ ויש לפלפל אך שאני עומד בענין אחר א"ר לפלפל ובאתי רק לעורר ובעזה"י עוד חזון למועד השי"ת יגמור עלי. ואינה עהנ"ד עד שידיחו המדיחים בלשון רבים נלך ונעבוד היינו כדר"ע או נלך ונשתחוה וכו' היינו ד"ע או נלך ונקבל באלהים והם עבדו בזה הם עהנ"ד ומהיכן יצא להר"מ דצריך בל' רבים ע' בכ"מ. והנה בנשלמו כל התנאים הנ"ל דהעיר נעשית עהנ"ד המדיחים חייבים סקילה כמ"ש לעיל והעיר היא עהנ"ד ויבואר הדינים בסמוך בס"ד ואם חסרו אחד מהתנאים אנשי העיר נידונים כיחידים בסקילה וממונם ליורשים ומדיחיה פטורים. והנה כתבנו דגזה"כ אנשים ולא נשים אם כן ה"ה עבדים דאיתקש לאשה אך א"צ לזה דעבדים ואפילו משוחררים דהם גרים מכל מקום אין העיר עהנ"ד דבעינן מאותו שבט והנהו לאו בני שבט נינהו. אך אם אחד חצי ישראל וח"ע או ב"ח וציירתי כ"פ בזה החיבור א"צ לכפול נראה כיון דהחצי בן שבט הוא הו"ל כמו כולו משבט ויש להעיר דין עה"נ ולהם דין מדיחים כ"נ. והנה כתבנו לעיל דהחמרת והגמלת מצלת ומשלימות ודין מצלת היינו ע"י צרופם יש רוב או מחצה בני העיר שלא הודחו ע' ברש"י. פשוט דאף הם משבט אחד מכל מקום רוב העיר בעינן וליכא רוב העיר ובדין משלימות היינו ע"י צירופם יש רוב העיר דנעשית עהנ"ד פשוט דהם צריכות להיות מאותו שבט דאין סברא דאם הדיח איזה אנשים מאותו שבט והשאר הם משבט אחר דזה יהיה מקרבך מאותו שבט בודאי צריך הרוב דעי"ז נעשית עהנ"ד דיהיה מאותו שבט וז"פ. ונראה דאם הודחו רוב בני העיר והם מאותו שבט והעוברים ממקום למקום הם חוץ מהרוב והודחו אפשר לומר כיון דבלא הם נעשי' עהנ"ד אם כן הם אעפ"י שאינן מאותו השבט מכל מקום נגררו בתר בני העיר ודינם ג"כ בסייף וממונם אבד רק אם צירופם יצרף להרוב צריכים להיות מאותו שבט כ"נ. וראיתי בירושלמי עם המפרש פני משה מבואר שם גרים ותושבים מהו שמשלימים לרוב וע' שם במראה פנים שמביא תוספתא גרים ועבדים משוחררים וכו' ומבעי' לי' אם הגרים משלימין לרוב והר"מ השמיט זה ע"ש. ואיני מבין דהאיך יהי' סברא דישלימו לרוב הא בעינן מאותו שבט וגרים לאו בני שבט הם וגם דברי התוספתא איני מבין כעת ואשנה פ"ז בס"ד.

5וכבר כתבנו לעיל דין המדיחין. ועיין בס' משנ"ח דנסתפק אם המדיחים בעצמם עבדו ג"כ בתוך אנשי העיר אם יש עליהם דין מדיחין או הדר דינם כנידחין ואף בכ"מ מי שנתחייב מיתה חמורה וקלה נידון בחמורה וכאן בתורת מדיח הי' עליהם מ"ח סקילה וא"כ האיך ניקל לידון בסייף מכל מקום עהנ"ד בעצמה כ"ז שלא עבדו רובם בסקילה ואח"ז כשהיא רוב נשתנה דינם לסייף שהיא קלה ה"נ ע"ש. ולפענ"ד מצד הסברא דין מדיחין עליהם דגזה"כ הוא דמדיחין בסקילה ומ"ל אם עבדו ג"כ מכל מקום הם מדיחים והנשים והטף שלהם אין נהרגין דאין עליהם תורת נדחין כלל אך ממונם אבד כיון דהעיר נעשה עהנ"ד לא גרעו הנהו מנכסי צדיקים אשר בתוכה דממונם אבד כאשר יבואר לקמן בס"ד. וא"ל כיון דהם בסקילה והוא חמור אין ממונם אבד דוקא אם נידונין בקלה ממונם אבד זה אין סברא ואף דנראה כן מלשון המשנה היחידים בסקילה לפיכך ממונם פלט וכו' היינו דהמשנה נותן טעם על גוף הדין אבל אם נתחייב מחמת איזה דבר אחר ל"ש זה תדע דנכסי צדיקים וכו' או אפילו הרשעים אם נתחייבו מיתה מחמת חילול שבת דהוא בסקילה ובודאי נידונין בסקילה מכל מקום בודאי ממונם אבד דגזה"כ מחמת חטא זה דממונו אבד אינו בסקילה אבל אם חייב סקילה מחמת חטא אחר ויש חטא זה ג"כ בוודאי ממונם אבד כנ"פ ה"נ דמדיח הוא חטא אחר ומכל מקום ממונו אבד דלא גרע מנכסי צדיקים וזה פשוט לפענ"ד. עוד מסופק ג"כ הנ"ל אם המדיחים עבדו ג"כ אם מצטרפים להעיר להיות רוב וג"כ נראה דאין מצטרפין דילפינן דצריך להיות הנידחין רובו אם כן צריכים להיות הנידחין רובו בלא הם וכן נוטה דעת הגאון הנ"ל. עוד מביא בס' הנ"ל ירושלמי דהוא אבעיא אם שנים הדיחו שנים ואותם שנים הדיחו וכו' אם יש להם דין מדיחים או דין נדחים וע"ש מה שמביא בשם הפר"ח. ונראה בכה"ג דהנדחים נעשו מדיחים ודאי מצטרפין לרוב לחומרא כיון דהם ג"כ נדחים אך הם בעצמם נידונים בסקילה דהוא עבירה אחרת בתורת מדיח ונידון בחמורה וכן דעת הפר"ח מובא בס' הנ"ל ודחה דבריו דמצינו בעהנ"ד אף דמיעוט הם בסקילה מכל מקום ברובא נתקו לסייף הקלה ה"נ. ולפענ"ד אין דמיון דבנידחים גזה"כ הוא באותו עבירה של ע"ז נתקו למיתה קלה ממיעוט לרוב אבל לא מעבירה אחרת תדע אם רוב היו נידחין וג"כ חללו שבת בוודאי הם בסקילה ולענין כל הדברים דינם כעהנ"ד דרק באותו עבירה גזה"כ דנתקין לקלה ולא מחמת עבירה אחרת ה"נ דעברו עבירה דמדיחין והו"ל עבירה אחרת נידונין בחמורה ולשאר הענינים לענין ממונם הם נידונים כנידחים כיון דבאמת הם נדחים ג"כ כן נראה ברור דעבירה [אחרת] אם נתחייבו בחמורה נידונין בחמורה ונידונין ג"כ בחמור שיש בעה"נ דבעבירה זו גזה"כ דנידונין מחמורה לקלה ולא אם נתחייבו בחמורה מחמת עבירה אחרת ה"נ הו"ל עבירה אחרת ונידונין בחמור שבשניהם כנ"ב. וראיתי בירושלמי מבואר האבעיא בסיגנון אחר לא כמו שמביאים דב' הנידחים הדיחו ג"כ רק מבואר בלשון זה שנים שהדיחו את שנים אותם שנים שהדיחו את שנים מהו ליתן עליהם תורת המדיחין או הנידחים. ועיין בפירוש פני משה ובמראה הפנים דאבעי' על שנים הראשונים כיון דלא הדיחו אלא שנים וכו' ואינו מובן האבעיא לפי פירושם ולפי נסחות הפר"ח כמו שמביא בס' משנ"ח דהאבעיא על השנים הנידחים אם נעשו מדיחים נכון מאוד ומסתמא היא נוסחא נכונה ונוסחא זו המבואר בירושלמי עם פ"מ אשר בידינו צ"ע כי אין פי' להאבעיא וא"ר להאריך ע"ש. וזה ג"כ פשוט אם מדיחין הדיחו רק מקצת בני העיר והלכו להם ואותם המודחים הדיחו שאר בני העיר עד שנשלם לרוב הראשונים אין להם תורת מדיחין כיון דלא הדיחו הרוב וגם השניים לא הדיחו הרוב ויש לכולם תורת יחידים כי אין נעשה עהנ"ד רק אם המדיחין מדיחים רוב כמו דילפינן בש"ס וז"פ.

6והנה כיצד עושין עיר הנדחת מבואר בר"מ כאן דב"ד הגדול שולחין וחוקרין וכו' עד שידעו בראיה ברורה שהודחה העיר רובה או כולה שולחים להם שני ת"ח להזהירם וכו' אם עשו תשובה מוטב ועיין בראב"ד דהשיג מאי מועיל תשובה למחויבים מב"ד ועיין באחרונים דדעת הר"מ ששולחים ת"ח להזהירם ולהתרות בהם ואם חזרו ממילא מה שעבדו קודם אין חייבים דלא הי' התראה ועתה מתרים בהם. ע' בס' יסל"מ דמפלפל אי צריכים התראה גמורה ככל ח"מ ודעתו דצריכים התראה גמורה ועיין בכסף משנה מהיכן יצא לרבינו ד"ז. ואם עמדו במרדן מרבין להם ב"ד ודנין אותם כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו בו מפרישין אותו נמצאו העובדים מועט סוקלין אותם והעיר ניצלת נמצאו העוברים רובה מעלין אותם לב"ד הגדול וגומרים שם דינם ודנין אותם כעהנ"ד וכו'. והנה ד"ז דמרבין ב"ד הוא כרשב"ל בגמרא ולא כר"י עיין בכסף משנה שהאריך בזה ודברי הש"ס ג"כ צ"ע אך להאריך בכל פרט צריך לכל מצוה חיבור מיוחד ובאתי רק לעורר. והנה מה שצריך להעלותן לב"ד הגדול היינו דדין עהנ"ד אינו רק בב"ד הגדול כמבואר במשנה בסנהדרין משנה א' וכאן ובר"מ כאן ובהלכות סנהדרין. והנה ידוע דב"ד הגדול לא הוי אלא בירושלים בלשכת הגזית ואם ע"א סנהדרין דנין והם אינם בלשכת הגזית אין להם דין סנהדרין גדולה רק סנהדרין קטנה לענין דיכולים לדון ד"נ וכל הנחשבים בר"מ פ"ה מהלכות סנהדרין דצריכים ב"ד הגדול היינו שנידונין בב"ד הגדול בלשכת הגזית וכן כאן מבואר בש"ס ובר"מ דמעלין לב"ד הגדול וז"פ למי שלומד ה' סנהדרין. והנה בש"ס ובר"מ כאן מבואר דהב"ד דכאן בהעיר מקבלין עדות ועיין בש"ס דמעיינין בדינן ומסקין לב"ד הגדול והעדים א"י לחזור ולהגיד בב"ד הגדול כלל דאל"ה אין כאן קבלת עדות כלל רק באמת הקבלת עדות הוא בב"ד שבעיר רק לגמ"ד גזה"כ שצריך להיות בב"ד הגדול שבלשכת הגזית ומזה מבואר כדעת הר"מ וכן נראה כאן מהש"ס כדעת הגאון מובא ברמב"ן בפ' שופטים ומובא בח"ז דדעתו דעדות ד"נ אף שד"נ צריכים סנהדרין של כ"ג מכל מקום קבלת העדות אף בד"נ סגי בב"ד של ג' והרמב"ן השיג כיון שד"נ בכ"ג ה"ה ק"ע של ד"נ צריכים ג"כ כ"ג ואי כדברי הרמב"ן דק"ע שוה להדין אם כן בדברים הנצרכים סנהדרין של ע"א הגזה"כ הוא כמו כ"ג בשאר ד"נ היה צריך קבלת העדות ג"כ בע"א וכאן צריך ע"א ומכל מקום מבואר דקבלת העדות א"צ ב"ד הגדול אלא ע"כ דק"ע אינו תלוי בהדין אם כן סגי הק"ע בג' ג"כ כיון דהם ב"ד. ואין סברא כלל לחלק דב"ד של ג' אין דנין כלל ד"נ אבל כ"ג דדנין ד"נ יכולין לקבל כיון דהוא ד"נ מכל מקום כיון דגזה"כ הוא דכאן בעינן ב"ד הגדול הי' צריכים לקבלת העדות ג"כ ע"א אלא ע"כ כדברי הגאון דק"ע אינו שוה לדין ודי תמיד בב"ד של ג' ומש"ס דכאן ראיה ברורה בעזה"י לדעת הגאון. ובספ"י במכות דעתו ג"כ כדעת הגאון ולא הביא ראיה ומכאן בעזרה"י ראיה ולא טעה הגאון בדינו כאשר כתב עליו הרמב"ן ובאתי רק לעורר. והנה בנמצא רוב דמעלין אותם לב"ד הגדול גומרים דינם שם והורגים כל העובדים בסייף וגם הנשים והטף של העובדים הורגים בסייף אף על פי שהנשים לא עבדו וגם הטף אינן בני עונשין בכ"מ מכל מקום כאן גזה"כ כ"ה לדעת הר"מ וכבר תמהו עליה חכמי דורות מנלן דנשים וטף נהרגין ועיין במגדול עוז באריכות מה שהשיבו חכמי לינול ועיין בס' יסל"מ ומביא שם דברי הרמב"ן על התורה דכתב ג"כ דנשים נהרגין וגם הטף ועיין בס' יסל"מ דפלפל באריכות דהר"מ פוסק כר"א וחולק שם על הפר"ח ע"ש באריכות. הכלל דהר"ם וגם הרמב"ן דעתם דנשים ג"כ נהרגין ולענין טף מביא פלוגתא הספרי והתוספתא ע"ש ובס' הנ"ל באריכות. והנה טף הם כל שלא באו לכלל גדלות ונשים לא נתבאר אפשר דדוקא נשואות להם ולא ארוסות ולא בארו לנו וצריך לימוד. והורגין כל נפש חי שבעיר לפי חרב והשלל שאין בה רוח חיים שורפין באש ויבואר עוד לפנינו בס"ד. והנה לדעת הר"מ דהורגין נשים וטף צריך לעיין דהנה מבואר במכות דף ב' דעדים ב"ג וב"ח אין אומרים יעשה זה ב"ג וכו' ואמרי' בגמ' דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם ולא לזרעו ואם נעשה לו כאשר זמם נפסל זרעו גם כן ומקשינן ונפסל לו ולא לזרעו ומתרץ בעינן כאשר זמם לעשות וליכא ועיין בתוס' שם בד"ה בעינן כאשר וכו' וה"ה דדרשינן לו ולא לאשתו והתוס' בדיבור המתחיל מעידין הקשו אם כן איך יעשה ב"ג עפ"י הא הוי עדות שאאי"ל דהעדים לא יעשו ב"ג ותירצו כיון דלוקין שפיר נתקיים דין הזמה ודוקא בלאו אבל בזממו להרוג את הנפש לא הוי יכול להזימה מחמת המלקות ע"ש. ועוד תרצו דגבי עדות ב"ג לא בעינן כלל שיכול להזימה דמהיכי נפקא לן דבעינן יכול להזימה מכאשר זמם וע"ז לא קאי כאשר זמם דלא משכחת לה בשום צד וכו' אם כן כאן אם העדים העידו על הרוב או אותם עדים שמעידים על אותן אנשים שמשלימים לרוב וע"י נגמר הדין דהורגין הנשים והטף של כל העובדים אם כן אם יזימו אותם בודאי לא נהרוג הנשים והטף של הזוממים דועשיתם לו ולא לאשתו ולזרעו וא"כ ממילא לא יהרגו הזוממים ג"כ דבעינן כאשר זמם וליכא אם כן הדר הו"ל עדות שאאי"ל וכאן לא שייך כיון דלוקין הא זממו להרוג נפשות אם כן עהנ"ד האיך משכחת לה הא הוי עדות שאאי"ל. ולתירוץ השני של התוס' דכאשר זמם לא קאי על ב"ג דלא משכחת לה בשום צד אבל בנערה המאורסה בסנהדרין ד"מ משכחת לה בהתרו אם כן בלא התרו אינה נהרגת הנערה דהו"ל עדות שאאי"ל אם כן כאן משכחת לה הזמה באין לאנשי העיר נשים וטף אם כן על כל פנים ביש להם נשים וטף צריך עדות שאי"ל דעלי' קאי כאשר זמם. אם כן ביש להם נשים וטף האיך משכחת לה דיהרגו העיר והנשים והטף הא הו"ל עדות שאאי"ל דאם יוזמו אינן נהרגין הנשים והטף של הזוממים דכתיב לו ולא לזרעו וכו' והם עצמם ג"כ אינן נהרגין דבעינן כאשר זמם אם כן האיך משכחת לה עהנ"ד רק באין להם נשים וטף אבל ד"ז דנהרגים נשים וטף האיך משכחת לה אדרבה ביש להם נשים וטף גם האנשים אינן נהרגין כלל. והנה כתבתי לך דבאין להעיר טף ונשים הוי עדות שיכול להזימה אל יקשה לך אם כן למה כתבו התוס' דבב"ג ל"מ לה כאשר זמם הא משכחת באין לו אשה ובנים או שאין להעדים אשה ובנים. ז"א דשם אפשר יהיה לו אח"כ אשה ובנים וע"י עדותו יפסול אותם וגם העדים אם יפסול יפסל ג"כ אשה ובנים הבאים אח"כ אבל כאן דאנשים נהרגין ואם אין להם נשים וטף לא רצו להרוג רק אותם ומשכחת לה שפיר דין הזמה וז"פ. ואכתוב עוד הפעם הקושיא בקיצור האיך משכחת לה דהורגין הנשים והטף אדרבה כיון דהם רצו להרוג הנשים אם כן אם יזומו לא יהרגו הנשים והטף שלהם דכתיב ועשיתם לו וכו' אם כן הו"ל כמו עדות ב"ג והתוס' הקשו האיך משכחת לה דיהי' ב"ג ע"פ העדות ובעדות לא נקיים הזמה הו"ל עדות שאאי"ל ותירצו דבב"ג כיון דהוי לאו והעדים לוקין הו"ל שפיר דין הזמה אם כן כאן הוא עדות נפשות והעדות לא יהרגו כלל אם כן אף האנשים של עהנ"ד אינן נהרגין ול"מ עהנ"ד אם לא באין לאנשי העיר טף ונשים כלל דהוי יכול להזימה דלא רצו להרוג רק העובדים ויכול להזימה דנעשה להם הדין הזה. ולתירוץ שני של התו' דבב"ג ל"ב כאשר זמם אם כן א"צ כלל יכול להזימה אם כן כאן משכחת לה באין להם טף ונשים אם כן קאי כאשר זמם בעהנ"ד אם כן ביש להם הו"ל עדות שאאי"ל ול"מ דאין הורגין הטף וכו' אלא אף האנשים האיך נוכל להרוג כיון דלא יתקיים דין הזמה דלו כתיב וכו' כמו בב"ג. ולומר דזה מלתא רחיקתא דלא יהיה לאנשי העיר על כל פנים מאה אנשים כמ"ש לעיל נשים וטף אם כן כאשר זמם לא קאי כלל וא"צ עדות שאי"ל כמו בב"ג וכו' אם כן למה נקט המשנה בב"ג הו"ל למינקט יותר רבותא דיש ד"נ דא"צ עדות שיוכל להזימה. והדבר בעצמו תמוה מאד דמבואר בש"ס כ"פ ובר"מ דעידי נפשות בודאי צריך שיוכל להזימה וכאן בד"נ גדולה כזו א"צ וע"כ צ"ל דמשכחת לה וכאשר זמם קאי ע"ז אם כן ביש להם נשים אי אתה יכול להזימה. אם כן ביש להם נשים איך נהרגין האנשים ומכ"ש הנשים והטף כיון דלא נוכל לקיים דין הזמה והוא קושיא עצומה ונפלאה בס"ד. והנה ל"מ להרוג נשים וטף רק באם אין להעדים נו"ט וכל כזה הו"ל להר"מ להשמיענו וצריך עיון גדול בזה.

7עוד אדרוש דהנה ברוב נדחין גומרי' ב"ד הדין לאבד ממונם ג"כ ע"י העדות אם כן אם יזומו העדים לא יצטרכו לשלם הממון דחייבים מיתה ופוטר מתשלומין והוי מיתה ותשלומין כאחד אם כן הו"ל עדות שאאי"ל. אך באמת כיון דזה תלוי בזה אם כן ממילא נאסר ממונם א"צ עדות שיכול להזימה ע' בסנהדרין ד"ט ע"ב גבי הביא הבעל וכו' והביא האב עדים והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון וכו' ע"ש וה"נ דכוותיה ואין להאריך תן לחכם וכו'. ונראה דאם באו הרבה כתי עדים דכמה כיתות העידו על אנשים הרבה אך לא היה עדיין רוב וגמרו הב"ד דינן לסקילה ואח"כ באו עדים על עוד אנשים השלימו לרוב אם כן הב"ד חוזרים מגמ"ד הראשון ודנין וגומרים דינם בסייף אם כן אם הוזמו עדים האחרונים שנגמר דינם לסייף עי"ז העדים חייבי' סייף מכאשר זמם והעדים המוקדמים שלא הוזמו אני מסופק אם די בגמר דין הראשון שגמרו דינם לסקילה וסוקלים אותם ע"י גמ"ד הראשון אותן האנשים שהעידו עליהם או אפשר כיון דחזרו מגמ"ד מסקילה לסייף בטל הגמ"ד הראשון וצריכים עתה לגמור הדין מחדש על סקילה. ונ"מ אם קודם שנגמר מחדש הוזמו עדים הראשונים גם כן קי"ל דאין עדים זוממים נהרגין עד שיגמור הדין אם נאמר כיון דהוזמו האחרונים אגמי"ל וגמ"ד הראשון חזר וניעור אם כן אם הוזמו הראשונים נהרגין הניזומים לאחר גמ"ד או אפשר דצריכים הב"ד לגמור דינם מחדש אם כן אם הוזמו קודם הגמ"ד מחדש אינן נהרגין דהו"ל הוזמו קודם גמ"ד דהגמ"ד הראשון נתבטל ע"י גמ"ד השני שהיה בסייף ואינו חוזר וניעור וצריך לגמור הדין מחדש וכ"ז שלא נגמר הדין מחדש לא הוי גמ"ד ואין העדים נהרגים וצ"ע ובאתי רק לעורר. ונר' דכאן בעידי עהנ"ד דבאים על עסקי נפשות וממון וכן כיוצא בזה כגון עידי נערה המאורסה דבאין ג"כ להפסידה כתובה ע' בסנהדרין ד"ט ואם הוזמו אין משלמין דכדי רשעתו וכו' אם לא הוזמו העדים עד שנהרגו הנידונין ואח"כ הוזמו דאין העדים נהרגין דכאשר זמם ולא כאשר עשה ובממון דעת הר"מ והרבה ראשונים דדיינין כאשר עשה ג"כ צריכים העדים לשלם הממון ליורשים דליכא חיוב מיתה ולא שייך גבי ח"מ שוגגים דהב"ד אין פוסקים עליהם דין מיתה כלל רק חייבים ממון מכאשר זמם והו"ל ממון לחוד. אך יש לחקור אף דאין העדים חייבים מכאשר עשה אפשר חייבים מלקות מכל מקום מוהצדיקו וכו' ע' במכות ד"ב ע"ב ומלקות פוטר מתשלומין אף דקיימא לן עדים זוממין ממונא משלמים בפי' ריבתה התורה וכו' אפשר דמלקות פוטר והוא אריכות ואין כאן מקומו להאריך ובאתי רק לעורר ולהזכיר. או [מ"ל] שלא שרפו עוד השלל דהו"ל כאשר זמם או אפשר כיון דמחייבינן העדים זוממים על עדותן ואז לא היו צריכים לשלם אם הוזמו קודם ג"כ עתה אינן חייבים ואין כאן מקומו ובאתי רק להזכיר.

8והנה דין ממונם של עיר הנדחת כ"ה כל נפש חי של בני העיר הורגין בסייף ולאו דוקא בהמה ועיין בכסף משנה מכל נפקא. ועיין בירושלמי כאן אבעיא בברי' של חיה ועוף ודגים ועוף שהוא טס למעלה מעשרה ויבואר לקמן בס"ד מבואר להדיא דכל נפש חי הוא בכלל. וכל שללה מקבצין אל תוך רחובה אין לה רחוב עושין לה רחוב הי' חוצה מכניסין לתוכה ושורפין את כל שללה עם המדינה באש והוא מ"ע. ונכסי הצדיקים המועט הדרי' בעיר הם בכלל שללה הואיל ויושבי' שם ממונ' אבד ופשוט דאם הוזמו העדים לאחר גמ"ד דצריכים לשלם להצדיקים מכאשר זמם אף דח"מ וממון הו"ל נפשות לזה וממון לזה ע' בסנהדרין גבי שור הנסקל וגבי בתו של פלוני ע"ש בדף י'. והנה כל ממון עהנ"ד אסור בהנאה דכתיב ולא ידבק וכו' ויבואר אח"ז בס"ד וכבר הבאתי לעיל ד' האחרונים דגמ"ד של הב"ד אוסר הממון ונכסי הצדיקים שאסורים דוקא אם הם בתוך העיר אבל אם הם מופקדים בעיר אחרת אינם נאסרים ומבואר בגמרא כאן דמלבושים של הצדיקים אינם נאסרים ועיין ברש"י. ופשוט דשל הרשע' נאסרו אף המלבושים ע"ש בגמ' וצ"ע על הר"מ שהשמיט זאת דמלבושים של הצדיקים אינם נאסרי'. ומבואר בש"ס ובר"מ דשער הראש אפילו של הרשעים אינו נאסר דתקבוץ ושרפת כתיב מי שאינו מחוסר אלא קבוצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה וכו' וכן אילנות תלושי' אסורים מחוברים מותרים וכן פירות המחוברים שבה מותרים הכל מטעם הנ"ל דתקבוץ ושרפת וכו'. והנה אף ששורפין כל העיר דהיינו הבתים דכתיב ושרפת באש את העיר וכו' צ"ל דאילנות ופירות המחוברים לאו בכלל עיר. ועיין בסנהדרין דף מ"ו ובר"מ פט"ו מה"ס דמבואר שם דאין תולין על אילן המחובר לקרקע וכו' כי קבור יצא זה שמחוסר קציצה וכו' ובנעוץ שרי ור' יוסי סובר דאף בנעוץ אין תולין דמחוסר תלישה ורבנן תלישה לאו כלום הוא וקי"ל כרבנן. אם כן ה"נ דוקא מחובר אבל תלוש ולבסוף חיברו אם לא השריש לא הוי מחוסר דתלישה לאו כלום הוא ואעפ"י שבגמ' כאן נקיט הלשון מחוסר תלישה לאו דוקא כיון דנקיט דברים המחוברים ממילא משתמע דוקא מחוברים ולא בנעוצי' היינו תלוש ולבסוף חיברו. ועיין בתוס' שם דף מ"ו דכתבו דבחולין אמרינן דעפר עהנ"ד שרי דמחוסר תלישה היינו דעפר חשוב טפי מחובר מעץ הנעוץ וכו' על כל פנים כאן בודאי דוקא מחובר אינו נאסר אבל הנעוץ נאסר דתלישה לאו כלום ולשון תלישה דכאן לאו דוקא כיון דבאמת מיירי במחובר כגון שער ואילנות והר"מ לא הצריך לבאר כמאן דנקיט דברים המחוברים כמו בגמ' דממילא משתמע ועיין בגיטין דף כ"א ע"ב בתוס' בד"ה יצא וכו' ועיין בכסף משנה בש"ס בענין זה ובפוסקים בחוה"מ ואין כאן מקומו כי הדברים ארוכים. והנה השער דמותר לדעת הר"מ בסוף הל' אבל אפילו לאח"מ מותר ודעת הטור דאסור ועיין בכסף משנה ובלחם משנה שם מה שפלפלו בזה לענין שער המת ואין כאן מקומו ומכל מקום אני לך. ואמרינן בגמ' על אבעיא דר"י דבעי שער נשים צדקניות מהו אי בשערה אפילו ברשעיו' מותר כמ"ש אלא אמר רבא בפאה נכרית [פי' גדיל של שערות שעשוי לנוי] ה"ד אי דמחובר בגופה כגופה דמי לא צריכא דתלוי בסיכתא כנכסי צדיקים שבתוכה ואבד וכו' או כלבושה דמי ואסקי' בתיקו. ורש"י פירש על הא דכגופה דמי וכשם שאין שורפין מלבושיהם של צדקניות כך אין שורפין הגדיל וכו' ולמה לא פירש דכגופה דמי ואף דרשעיות לא יאסור כמו כל שער. אך באמת כמו שכתבתי דשער שאינו מחובר לא הוי מחוסר דתלישה לאו כלום הוא אם כן בודאי נאסר ע"כ פירש דהוי כמלבוש ומלבוש של צדקניות אינם נאסרים ומפרקינין דתלוי בסיכתא והוא אבעיא אם הוי נכסי צדיקים ואבד או כמלבוש צדיקים ושרי ונשאר בתיקו. אם כן דינים העולים מזה כ"ה. שער דידה אין נאסר אפילו ברשעיות דמחוסר וכו' ופאה נכרית דרשעיות אפילו מחובר בגופה נאסר דאינו מחוסר וכו' כמ"ש לעיל ופאה נכרית שבצדקניות מותר בודאי אם מחובר בגופה דכמלבוש דמי ופאה נכרית התלוי בסיכתא ושל צדקניות הוא אבעיא ועלתה בתיקו ואסורים. ולפמ"ש דברי הר"מ כאן צ"ע דכ' בהלכה י"ב וז"ל שער הראש וכו' מותר בהנאה אבל של פאה נכרית הרי הוא בכלל שללה ואסור וסתם הדברים דאף בשל צדיקים הדין כן וכן כתבו הכסף משנה והלחם משנה. והנה בדין הראשון דשער מותר שפיר דלא חילק בין צדיקים לרשעים דמותר כיון דמחובר הוא כמ"ש לעיל אבל בפאה נכרית סתם הדברים ולא חילק בין מחובר ובין תלוי בסיכתא גבי צדיקים ופוסק דאסור מחמת האבעיא ולא חילק דהאבעיא רק בתלוי בסיכתא בצדיקים אבל אם מחובר בגופם מותר בצדקניות כמו שמבואר בש"ס. והר"מ דסתם נראה דבכל ענין פאה נכרית הן בצדיקים הן ברשעים אסור ואפילו מחובר ולפי גמרתינו האבעיא דוקא תלוי בסיכתא והאבעיא לא אפשטא ע"כ בתלוי בסיכתא אסור אף בשל צדיקים רק המחובר מותר בשל צדיקים והאיך סתם דבכ"ע אסור אף מחובר בשל צדיקים וזה צ"ע מאד. ואם הפי' כגופה ושרי כמו שערה פשיטא קשה האיך אוסר בפאה נכרית ע"כ מפרש כמו פירש"י וא"כ על כל פנים בצדיקים פאה נכרית המחובר בגופם מותר ואיך סתם הדברים דבכ"ע אסור וצריך עיון גדול ולא עמדו בזה נ"כ של רבינו. ונראה דכבר כתבתי דרבינו הר"מ השמיט ד"ז דמלבושים של הצדיקים אין נשרפין כמבואר בש"ס להדיא. וג"כ צ"ע גדול האיך השמיט דבר המפורש בש"ס. ונראה דקודם לד"ז מבואר בגמ' ת"ר החרם וכו' ואת כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים אשר בתוכה וכו' אמר ר' שמעון מפני מה אמרה תורה נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו מי גרם להם שידורו בתוכה ממונם לפיכך ממונם אבד וברש"י בד"ה אר"ש בכל דוכתא דריש ר' שמעון טעמא דקרא וכבר כתבתי לעיל דכ"ה דדרשינן טעמא דקרא היינו במקום דנ"מ לדינא כי בודאי כל התנאים דרשו טעמי' על כל קוץ וקוץ שבתוה"ק אך במקום דיש חילוק בדין הרבה תנאים לא דרשו הטעם ולא חילקו ור"ש דריש טעם ומחלק היכא דל"ש הטעם הזה לא קאי הקרא והמצוה וה"נ יש נ"מ דלת"ק דהוא להם גזה"כ כל אשר וכו' אם כן גם המלבושים בכלל ואמר ר"ש מפני מה וכו' אם כן דהטעם הוא דמי גרם להם וכו' ממונם. וזה לא שייך במלבושים דלא גרם דבכ"מ שהוא הוא לבוש. ע"כ אין המלבושים נאסרים. והנה אח"כ האבעיא דפאה נכרית דמחובר הוא כגופה בכלל מלבושים ובתלוי בסיכתא הוא ספק אם הם בכלל המלבושים ומותרים הכל לר"ש דס"ל מלבושים מותרים אבל לת"ק דמלבושים ג"כ אסורים אם כן בכ"ע אפילו מחובר בגופה אסור ומכש"כ דתלוי בסיכתא. והר"מ דכתב בהלכה ו' דנכסי צדיקים בתוכה נשרפים ולא כ' הטעם כמו לעיל גבי ספר מבואר דלא ס"ל כר"ש כאן אם כן גם מלבושים ושפיר לא כת' דמלבושים שרי דבאמת אסורים ע"כ כתב כאן סתם דפאה נכרית אסורה היינו בכ"ע אפילו מחובר בצדקניות דהם בכלל מלבושים ולדידיה גם מלבושים נשרפים ואסורים. ובזה ג"כ נכון דהר"מ כ' דאסור וכ' הכסף משנה דפוסק התיקו לחומרא והו"ל להר"ם לכתוב דאסור מספק כדרכו ברוב המקומות כדי שנדע דאין לוקין. אך באמת דסובר כת"ק אם כן גם מלבושים בכלל שללה והרי הוא ככל ממון עהנ"ד שלוקין מלאו דלא ידבק וכו'. והנה הר"מ לא הביא כאן הטעם של ר"ש כשיטתו בפ"ג מהלכות מלוה דאינו פוסק כר"ש בבגד אלמנה ומ"ש גבי ספר כר"ש ע' בלחם משנה שם בהלכות מלוה דהקשה פסקי הר"מ אהדדי ואין כאן מקומו על כל פנים הר"מ אינו פוסק כאן כר"ש. ובפרט לדברי הכסף משנה לעיל דאינו פוסק כר"ש. אם כן עולים פסקי הר"מ כהוגן ובעזרה"י הוא בו"פ. ורש"י כאן פירש גבי מחובר כגופה וכשם שאין שורפים מלבושים וכו' והי' יכול רש"י לפרש כפשטא דכגופה וכשם שאינה נהרגת דהא היא מצדקניות ע"כ גם השער מותר. אך רש"י האמת נקיט כמסקנת הש"ס דמלבושים ג"כ שרי. ועיין בערכין דף ז' ע"ב בפרש"י דכ' באבעיא זו שער וכו' אי כגופה וניצל וכו' וקי"ל דצדיקים יוצאים משם ערומים נראה מדבריו דמלבושים ג"כ אסור רק אם הוא כגופה שרי אך ידוע דרש"י הוא פרשן ולא נחית לדקדק אליבא דהלכתא במקום דאין נ"מ לענין הפשט כמ"ש הפוסקים. וגם למסקנת הש"ס שם דתלוי בסיכתא ג"כ צריך לומר דמלבושים מותרים דלמה יהי' עדיף ממלבוש. ודוקא הנכסים שבתוך העיר של הצדיקים אבד אבל נכסי הצדיקים שאינן בעיר כגון שהם מופקדים חוץ לעיר אינן נשרפין ומותרים ונכסי הרשעים אף שהם מופקדים בעיר אחרת אסורים וג"כ נדרש מקרא בגמ' וא"ר חסדא ובנקבצין לתוכה ופירש"י נכסי רשעים הקרובים לעיר שיכול לקבצם בתוך העיר באותו יום עצמו שכונסין שלל העיר וכו' אבל רחוקים אינן אבודים וכו'. והר"מ כתב אם נקבצו עמה נשרפין בכללה ואם לאו אין מאבדין וכו' אלא ינתנו ליורשים ועיין בכסף משנה שפירש דהר"מ פירש הא דר"ח דאם נקבצו לתוכה עם שלל העיר אסורים ונשרפין אבל אם לא נקבצו לתוכה ושרפו שלל העיר והם נשארו חוץ לעיר מותרים וינתנו ליורשים וכתב דקודם שנשרף שלל העיר אסורים בהנאה דנקבצו לתוכה אבל אחר שנשרף שלל העיר חזרו אלו וניתרו כיון דלא נשרפו עם שלל העיר ועיין בלחם משנה שפי' דאם נקבצו אחר הדחה אף על פי שלא היו בעיר בשעת הדחה וכו'. וכתב רש"י שם הא דמופקדים בעיר אחרת ונקבצו לתוכה אסורים דוקא שכבר היו בתוכה ועכשיו הם מופקדים בעיר אחרת אבל אם לא היו לעולם בתוכה רק נפלו להם בירושה לא קרינן בה שללה ואין הממון אבד וצ"ע מנלן לרש"י זה דעכ"פ כיון דממונם הם הו"ל שללה ובר"מ אינו מוזכר זה ומדברי רש"י נראה דה"ה אם קנו נכסים מאחרים ע"י איזה קנין ונשארו שם לא הוי שללה וצ"ע. אך בודאי הי' לרבינו רש"י איזה ראיה או מצא באיזה מקום וצ"ע. ונכסי עיר אחרת שהיו מופקדין בתוך העיר אף על פי שקבלו עליהם אחריות אין נשרפין אלא יחזרו לבעליהם ומבואר בגמ' דזה הוא פשיטא דלאו שללה הוא אלא בקיבל אחריות וכו'. ופשוט אם אנשי עיר אחרת קנו מעיר זו באיזה קנין ג"כ לא הוי שללה ומותר ועיין בפסחים ב"מ ומכל מקום התנא משמיענו זאת ובירושלמי אבעיא לן בנכסין של בהמה חי' ועוף מהו ועוף שהוא טס למעלה מעשרה מהו ועיין בס' פני משה שפירש דאפשר מחוסר צידה ובנכסין הם בחפירות תחת לקרקע ואנן בעינן תקבוץ ושרפת וכו' והר"מ השמיט זה וע"ש שכ' דדעת הר"מ דוקא פירות מחוברים וכל הנהו אין מחוסר ואסורים ע"ש. ואני מסופק אם לא היו עדים בעהנ"ד או שלא היו עדים על המשלימים לרוב ובאו הם בעצמם והודו שרוב' הודחו בודאי לענין מיתה אינם נאמנים רק האיך הדין אם נאמנים על ממונם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי לענין ממון אף דאין אדם מע"ר מכל מקום לענין ממון נאמן כידוע ה"נ הממון נאסר ואם אח"כ נהנו או אחרים לוקין על לאו דלא ידבק וכו' כי הוחזק האיסור ואיסור הוחזק אפילו בלא עדים והדברים עתיקים. או אפשר דגזה"כ הוא דוקא אם אנשי העיר נעשו בהם דין עהנ"ד לענין מיתה ג"כ אז הממון נאסר אבל בלא נתחייבו נפשות אין הממון נאסר כלל. או אפשר דאין זה תלוי בזה דהממון נאסר בכל גוונא בהודחו רוב העיר נאסר בהודאתם וצ"ע ובאתי רק לעורר. והנה כתבתי לעיל דדעת הר"מ דהורגין נשים וטף של העובדים אף שהנשים והטף לא חטאו כלל נראה ברור דה"ה עבדים כנענים שלהם דלא עדיפי מנשים ואדרבא הם ממונם כבהמתם וכדומה בודאי הורגין אותם אך בצדיקים שאינן נהרגין אף שממונם אבד וע"כ הוא ממונו מכל מקום כיון דהוא נפש וההורגו נהרג עליו אינו נידון כממונו ואינו נהרג דהוא נפש בפ"ע אף על פי שהוא ממונו ג"כ כנ"ל ברור.

9ומבואר בר"מ כאן עידי עהנ"ד שהוזמו כל המחזיק בנכסים זכה בהם וכו' ומותר להנות שכבר הוזמו ולמה זכה בהם שכבר הפקיר ממונו משעה שנגמר דינם וכו' והוא גמרא בכריתות דף כ"ד וגם מבואר שם דשור הנסקל שהוזמו עדים כל הקודם זכה בו דאפקריה ואמרינן שם אמר רבא מסתברא מילתא דר"י כגון דאומרים דנרבע שורו אבל אומרים רבע שורו הוא בעצמו יודע דלא רבע לא מפקיר וטרח ואייתי עדים וכו' ומקשינן ומ"ש מהא דרשב"ל דאמר עהנ"ד שהוזמו עידים כל המחזיק זכה. ועיין בפירש"י אף דיודע בעצמו שלא חטא ואמרינן דכ"א סבר נהי דהוא לא חטא אחריני חטאו ומפקיר ממונו ופירש"י אחריני חטאו ואמרינן בפ' חלק דנכסי צדיקים וכו' אבד וכו'. והר"מ בפ"א מהלכות נזקי ממון מביא ד"ז דשוה"נ וכתב דוקא בנרבע ולא ברבע וכאן כתב עהנ"ד כמבואר בגמרא הנ"ל וצ"ל שיש הרבה כיתי עדים אבל אם כת אחת מעיד על כולם אם כן היודע שלא חטא מביא עידי הזמה ממילא יתבטל כל העדות אם כן לא מפקיר ממונו כשור הנסקל. הכלל באיזה אופן שיתבטל העדות ע"י שיזומו כל אחד לא מפקיר ממונו והש"ס לא צריך לבאר זה דהטעם מפורש שם דאחריני וכו' ממילא משתמע דאם ע"י הזמתו יתבטל כל העדות אינו מפקיר ממונו. אך הר"ם סתם כאן בלא טעם וכ' דהפקירו ממונם צ"ע דלא פירש דלפעמים לא שייך זה כיון דהוי כרבע דהוא יודע ואם לא שייך אחריני אינו מפקיר גם צריך להיות יותר מרוב דאף אם הוא לא חטא יהי' רוב ואבד ממונו בתורת נכסי צדיקים אבל אם יש רוב מצומצם ואם יזימו עדות של אחד לא יהי' רוב וממילא לא יהי' ממונו אבד לא מפקיר להו דל"ש נהי דהוא לא חטא אחריני וכו' כיון דבלא הוא לא יהי' רוב ואין ממונו אבד ובש"ס לפי הטעם ידעינן זה אבל הר"מ סתם הדבר והו"ל לפרש הטעם דכ"פ אינם מפקירים כמ"ש. גם נ"מ לענין מלבושים שכתבנו לעיל דנראה מדברי הש"ס דמלבושים של צדיקים אין אבד אם כן לא מייאש מן המלבושים כיון דהוא ידע דלא חטא. ועיין ברש"י בכריתות שם שכתב דצדיקים יוצאים ערומים וממונם אבד נראה דגם המלבושים אסורים והארכתי לעיל דגם דעת הר"מ הוא כן על כל פנים זה דבר ברור דאם הוא באופן דע"י ביטול עדות מאחד לא תהי' עהנ"ד אינו מפקיר ממונו ע"כ צ"ע על הר"מ שלא כתב הטעם המוזכר בגמרא וסתם הדברים וצ"ע. והבאתי בח"ז דברי הירושלמי מובא במנ"ל בהלכות עבדים פ"ח דעבד עהנ"ד דיוצא ליהרג והוזמו העדים דעבד זכה בעצמו ופלפלתי בזה וא"צ לכפול. כתבתי לעיל דין הודאת עצמם אם אוסרים ממונם ה"ה דיש לספק אם יש עידי הכחשה נהי דאין נהרגין לענין הממון מאי אי כיון שאינן נהרגין לא נאסר הממון כלל או אפשר כיון דאין אנו יכולים להרוג אותם מספק אם כן לענין ממון הוי ספק איסור או אפשר דאוקי ממון בחזקת היורשים ובד"ז בספק איסור לענין ממון כבר הבאתי דברי הש"ך והדברים עתיקים וגם לענין חזקה בתרי ותרי והדברים ארוכים אין כאן מקומו ובאתי רק לרמוז ולעורר. ונ"ל דכתבנו לעיל דנכסים של עהנ"ד דמופקדים ביד אחרים אסורים בנקבצים לתוכה נראה דוקא פקדון דכ"ה דאיתא ברשותא דמרא איתא אבל הלואה ביד אחרים דלהוצאה ניתנה לא הוי שללה ושייך הממון שיש להם אצל הלוים ליורשים מכש"כ דירושה לשיטת רש"י שכתבנו לעיל אף דירושה כתבנו לעיל דצ"ע בזה מכל מקום כאן עדיף דירושה ג"כ בכ"מ שהוא ברשות היורשים הם אם הם חפיצים אבל מעות הלואה כיון דאין המעות בעין ואף אם הוא בעין פסקינן דלהוצאה ניתנה לא הוי שללה כ"נ מצד הסברא ומכל מקום לא באתי רק לעורר. גם יש לחקור אם יש להם משכנות ממושכנים בעיר אחרת אי הוי שללה דהגוף הוא שלהם ואף שע"י כן נפסיד ממונם של אחרת מ"ל בכך ותדע דאלו נכסים שלהם אף שחייבים מעות לאחרים והאחרים נפסדו עי"ז שא"י לגבות חובם מכל מקום בודאי נשרפים אם כן ה"ה משכון או אפשר דמשכון דאלים השיעבוד לא הוי שללה. והנה לברר כ"ז צריך חיבור מיוחד על כל מצוה ואני לא באתי אלא לעורר תן לחכם וכו'. ונראה דמשכנות מאחרים שממושכנים אצלם דינם כפקדונות של אחרים דלא הוי שללה אף על פי דבע"ח קונה משכון אף דבחמץ עוברים בב"י דהתם גם בפקדון באחריות עוברים דכתיב לא ימצא אבל הכא דפקדון אינה שללה ה"ה משכון לא הוי שללה כנ"ב. והנה כל נפש חי אסורים ג"כ בהנאה. ובהמה חציה של עהנ"ד וחצי של עיר אחרת אסורה כמאן דלא פליגא דמי' כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה. עיסה בשותפות עם עיר אחרת מותרת דכמאן דפליגא דמי' כן מבואר בגמרא ובר"מ. ועיין בס' ש"א שהקשה למה העיסה מותר החצי של אחר הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ודילמא יש בידו חלק של עהנ"ד. ועיין באחרונים במשנ"ח ובמק"ח שפלפלו בזה ואין כאן מקומו להאריך בדיני ברירה. והנה בהמת עהנ"ד אפילו נשחטה אסורה בהנאה ומבעיא בגמרא כאן בהמת עהנ"ד שנשחטה מהו לטהר מידי נבילה לפי חרב אמר רחמנא ל"ש משחט שחוט או מקטל קטלי' ומטמאה א"ד מהני לה שחיטה תיקו. ועיין ברש"י שם דודאי אסורה בהנאה רק דהאבעיא אם נטהרה מידי נבילה. והנה בכל אה"נ ודאי אם שחטו אף דאסור בהנאה מכל מקום נטהרה מידי נבילה לענין טומאה רק בכאן האבעיא דלפי חרב וכו' דהיינו שחיטה ג"כ הוא חרב וה"ל כאלו קטלי' או מכל מקום מהני ליה שחיטה והר"מ השמיט אבעיא זו ולא הביא האבעיא לא כאן ולא בהלכות אבות הטומאה ותימא גדול למה השמיט והמרשים בעל עין משפט הרשים אבעיא זו בר"מ כאן בהלכה י"ב ובאמת אינו מוזכר כלל וכבר כתבתי בגליון על הגמרא על המרשים שאינו נזכר ד"ז וצריך עיון גדול על הר"מ שהשמיט האבעיא. ונראה ליישב דהנה ידוע דכל דבר של עהנ"ד כגון שופר ולולב מידי דבעי שיעור אין יוצאין משל עהנ"ד כמבואר כ"פ בש"ס אין מספר דכתותי מיכתת שיעורא ולאו דוקא לענין מצוה אלא אפילו לענין שאר דברים ע' ביבמות דף ק"ג ע"ב לענין טומאה היכי דבעינן שיעור אמרינן העומד לשרוף כתותי מכתת שיעורא וע"ש בתוס' אפילו בדבר שא"צ שריפה רק קבורה אמרינן כתותי מכתת שיעור' ואפילו בדברים שא"צ שיעור דל"ש כתותי מכתת שיעורא בדבר העומד לשרוף לר"ש הוי כשרוף ועי' באבן העזר סי' קכ"ד דאף שכתב הגט על אה"נ כשר, בדבר שצריך ביעור מן העולם הוי כשרוף ופסול ועיין בח"מ שתמה על הרמ"א דהר"נ לא כתב ד"ז אלא אליבא דר"ש דסובר כל העומד לשרוף וכו' ואנן לא קיי"ל כר"ש ועיין בב"ש שהאריך וכתב דדעת הרמ"א כר"ש. ועיין בס' שעה"מ פ"ד מהלכות גירושין פלפול ארוך בזה ועיין במנחות דף ק"ב דלר"ש נותר ופרה האיך מטמאין הא כשרוף דמי. אם כן אף דהרג הבהמה מכל מקום האיך מטמא הא נבילה מטמאה בכזית דוקא עיין בר"מ בהלכות אה"ט והא כתותי מיכתת שיעורי' ונראה פשוט דלאחר שהורגין נפש חי שורפין ג"כ בכלל שללה או על כל פנים בקבורה ככל אה"נ ושייך כתותי מיכתת שיעוריה אם כן אינה מטמא כלל נבלת עהנ"ד וגם אם עומד לשריפה הוא כש"ד לר"ש ע"כ הר"מ השמיט אבעיא זו דהוא שלא כהילכתא דאפילו נהרגה אינה מטמא ומכש"כ בנשחטה וסובר הר"מ דאפשר ר"ח דאבעיא אינו סובר כר"ש וגם סובר דדוקא גבי מצוה כמ"ש. הכלל מצינו כ"פ דהר"מ דחה איזה דבר כיון דהוא שלא כהילכתא והר"מ סובר כש"ס דיבמות דבכ"ע אמרינן כמ"ש ומכש"כ לדעת הב"ש דסובר כר"ש ע"כ שפיר לא הביא האבעיא זו דהאמת כ"ה לדידן דנבלת עהנ"ד לא מטמאה כלל דכתותי מיכתת שיעוריה ועיין במקומות שהבאתי הרבה ענינים בזה אך אני באתי רק לעורר תן לחכם וכו' ובעזה"י הוא הערה נכונה ועיין בתוס' סוטה גבי כגבוי דמי וכו'. ומבואר בגמרא בחולין דעפר של עהנ"ד מותר דמחוסר תלישה וכו' וכבר הבאתי לעיל בשם התוס' בסנהדרין דף מ"ו דכתבו דעפר חשוב טפי מחובר לקרקע וכעת לא ראיתי שהר"מ יביא זה דעפר מותר ע"ש בגמרא וקצת הערות שכתבתי למעלה בענין מלוה ומשכון מצאתי בס' משנ"ח שהעיר באיזה דברים. וע' עוד שם שחקר אם אנשי עהנ"ד קנו חפץ מעיר אחרת ע"י קנין תורה כגון במעות וכן להיפוך אם אנשי עיר אחרת קנו אצלם חפץ בקנין דאורייתא ומדרבנן אין קנין אם אזלינן בתר קנין תורה או דרבנן ע"ש והדברים עתיקין בענין זה. ומבואר בש"ס דחולין שם דאפר עהנ"ד אסור אף על פי דכל הנשרפין אפרן מותר ש"ה דכתיב לא ידבק וכו' ע' בתוס' סוף תמורה כמו אפר ע"ז דכתיב ולא ידבק וכאן כתיב ולא ידבק וכו' ושוה לע"ז. וג"כ עהנ"ד תופשת דמי' כמו ע"ז ע' בס' משנ"ח שכ"כ ובהרבה דינים שוה לע"ז ע' בס' הנ"ל. ובהמה חצי של עהנ"ד וחצי עיר אחרת ע' בגמ' וברש"י הטעם דאסורה ונוכל לומר דינקי מהדדי כמו שמבואר בביצה גבי בהמה חצי וכו' דינקי תחומין מהדדי. שוב ראיתי ג"כ בס' הנ"ל שהעיר בזה ובאתי רק לרמוז ולעורר. ואם יש איסורי הנאה בעיר שדינם בקבורה כגון בב"ח וכדומה אם הם בכלל שללה וחל עליהם מצות שריפה או לאו כבר הבאתי בח"ז דהם דברים ארוכים אם אה"נ יש להם בעלים והוי שלו רק דהוי אינו ברשותו או לא הוי שלו כלל והדברים עתיקים וארוכים בראשונים ובאחרונים ובאתי להזכיר. מ"ש לעיל דאם יש רוב עם א' אם כן כל א' אינו מיאש מטעם דאחריני חטאו נהי דחטאו מכל מקום אין ממונם אבד כיון דלא הוי רוב מצאתי ג"כ במשנ"ח שהעיר בזה. וכן מבואר ברש"י בחולין דף ק"מ ע"א בד"ה אלא בשחיטה וכו' ע"ש.

10ומבואר בגמ' כאן בקדשי מזבח של עהנ"ד ימותו ול"מ אם תפול מום ויפדה רק ימותו ופליגי ר"י ורשב"ל דר"י סובר אף בקדשי קדשים דהוי ממון גבוה ואינה בהמתה רק משל שמים ולא נאסר בכלל עהנ"ד מכל מקום ימותו דא"א להקריב משום זבח רשעים תועבה וסתם אף קדשי קדשים בכלל. והנה דוקא בקדשי מזבח של רשעים אבל של צדיקי' בתוכה יקרבו כיון דאינו נאסר דלאו בהמתה הוא רק דהוי זבח רשעים ובשל צדיקים ל"ש זה וז"פ וכן פירש"י דף קי"ב ע"ב בד"ה הי' בה וכו' וזה ברור. ועיין במנ"ל פ"ג מה' שגגות מה שפלפל בסוגיא זו. והנה בש"ס ובר"מ סתמו הדברים דבכ"ע ימותו ובאמת בעשו תשובה ל"ש זבח רשעים אף דבעבירה חמורה אינה מתכפר בתשובה לחוד כמבואר בר"מ בה' תשובה מכל מקום לא הוי רשע ע' מ"ש לעיל בפ' נשא במצות תשובה. ע' בתוס' חולין ד"ה ע"ב בד"ה אינו וכו'. גם קשה לי ע' בסנהדרין דף מ"ז דר"י מייתי ראי' לר' יוחנן דב"ח נדחין מכאן דאמאי ימותו כיון דאקטלי' הו"ל כפרה וליסקי לגבוה. ואביי סובר דאף דנהרג כדין בב"ד מתוך רשעו לא הוי לי' כפרה ומסקנת הש"ס שם דעכ"פ אחר עיכול בשר הו"ל כפרה. ורב אשי דהוא סובר דמיתה וקבורה אף בלא עיכול בשר הו"ל כפרה ע"ש. ור"א הוא אחרון. והנה ר"י כאן דסובר דימותו משום זבח וכו' אף דלאחר קבורה או על כל פנים לאחר עיכול לא הוי זר"ת מכל מקום הוא ס"ל דבע"ח נידחין כמו שם בדף מ"ז טעם ד"ז לר' יוחנן כיון דאידחי אידחי. אבל הר"מ דס"ל פ"ג משגגות דבעח"י אינן נידחין והטעם כאן משום זר"ת אם כן אם נאמר דהלכה כר"א דמיתה וקבורה הו"ל כפרה ור"א הוא אחרון וסובר כן אם כן בודאי קשה למה פוסק הר"מ דק"מ ימותו יקריבו אותם לאחר קבורה כמבואר שם בש"ס. ואפילו אם נאמר דהר"מ לא ס"ל כר"א על כל פנים בעיכול בשר הו"ל כפרה דכ"ע סוברים כן וכן פסק הר"מ פ"א מה' אבל דלאחר עיכול קוברים אותם בקברות אבותיו אם כן למה ימותו ימתינו עד עיכול בשר ואח"ז יקריבו אותם דלא שייך זר"ת כיון דהו"ל כפרה. וגם בגמ' דקאי על המשנה דמבואר דאנשי עהנ"ד אין להם חלק לעוה"ב ועיין בתוס' שם דף מ"ז דמיירי שלא נהרגו וכו' אם כן בכה"ג שפיר לא הו"ל כפרה ע"כ ימותו אבל הר"מ סתם מאוד אף דנהרגו בכ"ע ימותו זה צ"ע אמאי דכ"ע סברי דלאחר עיכול בשר הו"ל כפרה אף אביי ע' בש"ס שם אם כן אמאי ימותו וצ"ע. ועי' לעיל בה' תשובה ובאתי רק לעורר. ועיין במנ"ל שהעיר בגמ' שם אבל דברי הר"מ צ"ע. והנה לכאורה הא דאינם נאסרים רק מחמת זר"ת וגם בצדיקים קריבים דלא מיקרי בהמתה אפשר רק בבאו ליד גיזבר דליתא בשאלה אבל במקום דאיתא בשאלה הו"ל כשלו ע' בסוגיא דהואיל בפסחים ובתוס' שם והדברים עתיקים אי אמרי' הואיל ע' בדברי האחרונים ואין כאן מקומו ובאתי רק להזכיר ישמע חכם וכו' ע' בס' שעה"מ בה' חו"מ והדברים ארוכים. והנה בש"ס מבואר דקדשי מזבח ימותו ופליגי ר"י ורשב"ל דר"י מוקי בקדשי קדשים מחמת זר"ת ורשב"ל ס"ל דלא שייך בהמעות זר"ת ומוקי לה בקדשים קלים אליבא דריה"ג דהו"ל ממון בעלים ונאסר דהו"ל בהמתה ואפילו דמיהם וע"ש בפירש"י קודם לזה כי מוקי לה כר"ש דקדשים שחייבים באחריותם וכו' וכ' ודיינינן להו לפי חרב כשאר בהמות וכו' והאי דקאמר ימותו ולא אמר שיחרימו וכו' מפני כבוד שמים. ולכאורה כיון דהוא עשה בתורה דהתורה גזרה כך למה הפקיעו חכמינו זכרונם לברכה המצוה ומצינו בפ' סוטה שנמחק שמו של מי שאמר והי' העולם וכו' אך חכמינו זכרונם לברכה יוכלו להפקיע מ"ע בשוא"ת ושאני התם דגדול השלום. וסבור הייתי לומר דבאמת הורגין אותם כדינא רק רש"י כ' על לשון התנא דנקיט ימותו ולא נקיט מחרימין דהתנא מפני כבוד שמים ית' שינה ומכל מקום הוא קצת דחוק. על כל פנים נ"מ לדינא נהי דהלכה כר"י דאף בקה"ק ממונם ג"כ אסור משום זר"ת מכל מקום כתבנו דקרבנות צדיקים אינם בכלל זה דלא שייך בהו זר"ת ולא נאסרו כי לאו בהמתה דהוי של גבוה אם כן בודאי יקריבו אבל של קדשים קלים אליבא דריה"ג דהוי ממון בעלים והוא בכלל בהמתה אם כן גם קדשי צדיקים ימותו ואסורים הן ודמיהם כי נאסרו מחמת עהנ"ד. והנה הר"מ כתב כאן בהלכה י"ג קדשי מזבח ימותו דזר"ת ולא חילק בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים ואח"ז בהלכה י"ד כ' דבכור ומעשר תמימים הרי הם כקדשי מזבח וימותו וזה הוי קדשים קלים ופוסק כרבנן ולא כר"ש דפליג ע' בגמ' ובכ"מ. על כל פנים צ"ל דהר"מ לא ס"ל כריוה"ג דקדשים קלים ממון בעלים הוא וא"כ איתמעט מבהמתה ושללה דהו"ל ממון גבוה ע"כ ימותו מחמת זר"ת. ולא חילק בין קדשי רשעים לצדיקים כי זה ממילא מישתמע כיון דכתב הטעם דזר"ת ממילא ידעינן דוקא בקדשי רשעים אבל צדיקים נקראים צדיקים ולא שייך זר"ת. אבל אם ס"ל כריוה"ג דקדשים קלים הו"ל ממון בעלים אם כן הו"ל בהמתה ונאסרו אף של צדיקים האיך סתם הר"מ בתחילת דבריו וכ' דקדשי מזבח וכו' דקדשים קלים ג"כ בכלל וכ' דמשום זר"ת דהיינו נכסי הרשעים הא בקדשים קלים ג"כ קדשי הצדיקים ימותו כי נאסרו הם ודמיהם. וגם בבכור ומעשר כתב דדינם כקדשי המזבח הא יש חילוק דהם קדשים קלים ונאסרו מחמת עהנ"ד אפילו נכסי צדיקים והאיך סתם הר"מ. והנה בכור נוכל לומר אף לריה"ג הוי ממון גבוה דהוי מת"כ ע' בב"ק דף נ"ג אך כתב מעשר ג"כ. וגם לעיל דקדשי מזבח קדשים קלים ג"כ בכלל והא דפרט בכור ומעשר בפ"ע היינו דלא כר"ש דלסברת ר"ש לא שייך זר"ת בבכור ומעשר ע' בראב"ד ומובא בכ"מ. על כל פנים מוכח דהר"מ לא ס"ל כריוה"ג ואף קדשים קלים ס"ל דהוי ממון גבוה ע"כ לא נאסרו רק משום זר"ת דאל"כ הי' להר"מ לפרש מוכח דלא ס"ל כריוה"ג. ועיין במנ"ל פ"ד מה' מעילה הלכה ט' ומובא בח"ז שנאחז בסבך בדברי רבינו ומביא כמה בקיאות דפסקי' סותרים אהדדי דפעמים נראה דפוסק כריוה"ג ופעמים נראה דאינו פוסק כריה"ג נראה דגם כאן אחד מהמקומות דנראה דאינו פוסק כריה"ג ובאתי רק לעורר. ועיין בגמ' דר"י מוקי הברייתא בקדשי קדשי' דזר"ת ורשב"ל מוקי כריה"ג בקדשים קלים ומקשינן אמאי לא אמר רשב"ל כר"י הי' יכול לתרץ דאי משום זר"ת קדשי צדיקים מותרים ויקרבו ובברייתא תני סתם אף של צדיקים ע"כ מוקי בקדשים קלים דממון בעלים ונאסר אף של צדיקים ויש לפלפל הרבה בגמרא אך אין כאן מקומו ובאתי רק לעורר באיזה דין ישמע חכם וכו'.

11וקדשים שנפל בהם מום בעת שנגמר דינם ג"כ לשיטות אלו הו"ל ממון גבוה רק ל"מ להם פדיון וימותו מחמת זר"ת כר"י אף בממונם. אך אותם פסהמ"ק שנפדו דהם כחולין לכ"ד רק לענין גיזה ועבודה בודאי נהרגין בסייף רק בכור ומעשר שנפל בהם מום דעת הר"ם דהם בסייף ואינו כן דעת הראב"ד כמבואר בסמוך דהראב"ד סובר כר"ש וכדמתרץ רבינא דאפילו בכור ומעשר בע"מ דהם חולין וא"צ פדיון מכל מקום נתמעט מבהמתה וכו' כיון דאינו נאכל בתורת בהמתה וכו' וגם בכור ומעשר תמימים דדעת הר"מ דימותו מפני זר"ת והראב"ד סובר דיקרבו כיון דקרבנות אלו אינן באין לרצות ולא לדורון לא שייך בהם זר"ת כ"ה שיטת הראב"ד ועיין בכסף משנה שם ובלחם משנה ודברי הלחם משנה צריך ק"ע ויש להאריך אך אין כאן מקומו בח"ז רק לעורר. ומבואר במשנה ובגמ' דקדשי בדה"ב יפדו ופירש"י דשללה ולא שלל שמים ע"כ יפדו כשאר הקדשות וז"ב בכל מקום דבעינן שלו כגון חמץ ולולב וכדומה הרבה ענינים קדשי בדה"ב לא הוי שלו אם כן לא הוי שללה אם כן לא נאסרו כלל ונפדה ויוצא לחולין ומותר להדיוט. והר"מ כ' כאן דקדשי בדה"ב נפדין ואח"כ שורפין אותם שנא' שללה וכו' והם דברים תמוהים כיון דלאו שללה הוא לא חל איסור כלל ואמאי ישרוף וכבר השיג עליו הראב"ד בזה וכתב לא ידעתי למה שורפין וכו' ולא חל עליו איסור כלל ועי' כ"מ מ"ש ודבריו אינם מובנים כלל. ולחומר הנושא אפשר דהנה כבר עוררתי לעיל בענין הואיל אי בעי מיתשיל הוי כשלו ע' בפסחים בסוגיא דכיצד וכו' דהתוס' הקשו דאמאי אינו עובר בב"י בהקדש הא אי בעי מיתשל הוי כשלו ותירצו ע"ש ודעת הר"מ ע' בשער המלך בה' חו"מ והדברים עתיקים אם כן אי אמרינן הואיל וכו' הוי כשלו אם כן אמאי קדשי בדה"ב יפדו ויהי' מותר דלא הוי שללה נימא הואיל וכו' וה"ל שללה ע"כ אפשר דסובר הר"מ דבאמת נאסר אך מה דהוצרך לפדות והפדיון יהי' להקדש סברת הר"מ דהואיל שייך במקום שאינו נוגע לממון של אחרים כגון ב"י וב"י דאמרינן דהוי כשלו לענין ב"י אבל ודאי הפשט היינו דהוי כשלו ג"כ אבל של מי שהוא באמת זה שלו בודאי אך אפילו אותו שאינו שלו הוי שלו ג"כ מחמת הואיל דרך משל דלא אמרינן הואיל דאי בעי קנה ע"ש בתוס' אך אפילו היינו אומרים היה אותו האיש שהחמץ אינו שלו עובר מחמת דהוי כשלו ומכל מקום אותו שהחמץ שלו בודאי עובר מכש"כ מה זה דאינו שלו רק ע"י הואיל ומכש"כ זה שהוא באמת שלו וכי תיסק אדעתך דהואיל מפקיע ממון חבירו זה אין סברא כלל וז"פ. אם כן של גבוה מ"ל ממון הדיוט או ממון גבוה תרווייהו אינו שלו והכתוב כאן לא אסרה שלל של אחרים ושל גבוה דהתורה לא רצתה להפסיד לאחרים אם כן נהי ע"י הואיל הוי כשלו גם כן אבל מכל מקום הוא של הקדש באמת והאיך נפסיד ממון אחרים דממון אחרים לא נאסר ולא שייך הואיל לאפקועי מחבירו דודאי הממון שלו וה"ה כאן בגבוה ע"כ דעת הר"מ דנאסר דמחמת הואיל הו"ל כשלו ג"כ לענין איסור אבל המעות של הקדש זה הוי דגבוה ולא נאסר ע"כ פודין והפדיון להקדש וגוף הדבר נאסר כיון דאין פסידא להקדש דהתורה לא אסרה שלל גבוה וגוף הדבר נאסר דהוי שלו ג"כ מחמת הואיל אבל מחמת הואיל לא נפקא מרשות הקדש כי בזה ל"ש הואיל ע"כ פודין והמעות להקדש וגוף הדבר נאסר ושורפין דהוי שללה ג"כ מחמת הואיל אי בעי מיתשל עלה דוק בסברא זו והיא נכונה לפענ"ד. ולא תקשה על הר"מ האיך פודין וכי מי יפדה כיון שהוא אסור בהנאה דזה בלאו הכי קשיא על הר"מ אך מחמת הפסד הקדש יפדו כל ישראל דמצוה הוא שלא להפסיד הקדש ויפדו ויקיימו מצות שריפה ג"כ דמצוה הוא אך מכל מקום קשה על הר"מ דסתם הדברים ובבא ליד גיזבר לא שייך כלל הואיל ולמה ישרפו אחר הפדיון וגם דברי הר"מ בד"ז דהואיל ואי בעי מיתשל וכו' צריך אריכות גדול אם הר"מ סובר כן בדבר דלא חזי השתא לשום אדם ע' בשער המלך ובשאר אחרונים ומכל מקום באתי רק לעורר ישמע חכם וכו'. לעיל כתבתי מאי נ"מ דר"ש דריש טעמא דקרא דנכסי צדיקים אבד דמי גרם להם וכו' ויש ג"כ נ"מ דנכסי קטנים ומשכחת שיש להם נכסים בירושה כאן או משכירות וידוע הוא דל"ש גבי קטנים מי גרם להם שידורו וכו' דהם גרים אגב אביהם וגם אינם ב"ד ולר"ש אפשר דממונם פלט ולת"ק הוא גזה"כ וממונם אבד וכבר כתבתי דהר"ם פוסק כת"ק. לעיל כתבתי דבקדשי צדיקים לא שייך זר"ת נראה דה"ה דקדשי קטנים של מופלא סמוך לאיש ג"כ ל"ש גבי' זר"ת אף דעבדו מכל מקום קטנים לא שייך לומר רשעים ודינם דיקרבו כקדשי צדיקים כנ"ב. לעיל הקשיתי על הר"מ שהשמיט האבעי' דר"ח אם שחיטת בהמת עהנ"ד מטהרה מידי נבילה דלפי חרב א"ר קטלא וכו' וכתבתי תירוץ ע"ז. שוב האיר השי"ת את עיני וראיתי דשפיר עביד רבינו שדחה הא דר"ח דמבואר בחולין דף ק"מ גבי טהרת מצורע דכתיב טהורים למאי צריך טהורים וכו' ומתרץ רנב"י למעוטי ציפורי עהנ"ד למאי וכו' אלא לשחוטה דהא דהציפור שצורך לשחיטה רשאי ליקח של עהנ"ד גם כן דלאחר שחיטה אסור בלאו הכי דקוברין וכו' וגם יכול לשרוף ע"כ כתבה התורה למעט ציפורי עהנ"ד ואביי ורבא מוקמין בענין אחר ואין חולקין זה ע"ז עיין בכסף משנה מה' ט"צ. ואי נימא בצד זה דאין שחיטה מטהר דלפי חרב וכו' אם כן א"צ קרא דבלאו הכי כיון דכתיב ושחט וכו' והרג את הציפור אינו כלום רק בשחיטה אם כן האיך נקח של עהנ"ד דלא הוי שחיטה כלל והאיך ע"י נבילת עוף טהור יטהר מצורע ובתורה כתיב ושחט אלא ודאי סובר רנב"י דשחיטה מעלי' הוא ומטהר וכו' ע"כ צריך קרא למעוטי אם כן כיון דכלהו הנהו אמוראי סוברים דהוא שחיטה מעלי' פוסק הר"מ כוותי' ולא הביא אבעי' דר"ח והוא ג"כ ברור בס"ד ע"ש בחולין ותראה. ואפילו טריפה נתמעט שם ומכש"כ נבילה אלא ודאי שחיטה מטהר וברור בס"ד. והנה הסוגיא בחולין הוא אליבא דרבנן דלא אמרינן כל העומד לשרוף וכו' דלר"ש דסובר כל העומד לשרוף וכו' א"צ קרא דעפרא הוא והר"מ מביא דין זה דציפורי עהנ"ד דהדין אמת או מטעם דפוסק כר"ש לדעת הב"ש או מטעם פסוק טהורים וכתותי מ"ש לא שייך דא"צ שיעור ע"ש. וע"ש בחולין בתוס' ד"ה למעוטי וכו' שכתבו דאי לאו מיעוטא מטעם ממשקה ישראל וכו' דהו"ל שעת הכושר ואי משום הנאה מצות לאו ליהנות נתנו וצ"ע בבהמת עהנ"ד אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשרפה קיימא ע"כ והנה אינו מובן לכאורה הספק שלהם כמו ציפורי מצורע אי לאו מיעוטא הי' כשר אף דלשריפה קיימא וצריך מיעוט אם כן גבי קרבן כשר וגם כיון דכתותי' מ"ש לא שייך רק לשריפה קאי אם כן תלוי בפלוגתא רבנן ור"ש אי כל העומד לשרוף כשרוף וכו' או לא. אך אין אני עומד בענין זה לברר דברי התוס' כי הוא אריכות אך אכתוב מה שראיתי קושי' בס' תפארת צבי להגאון מהר"ץ אב"ד אה"ו ז"ל בחלק יו"ד סי' ט' שהקשה על דברי התוס' הא מיירי שלאחר שנגמ"ד הקדיש דאי קודם לא נאסרה משום שלל שמים ולאחר שנאסר האיך חל ההקדש הא קי"ל בב"ק דף מ"ה דשוה"נ לאחר שנגמ"ד הקדישו אינו מוקדש דאה"נ א"י להקדישו וע"ש דתירוצו דחוק. ולפענ"ד נראה ע' בס' קצה"ח שכתב בסי' קי"ז הא דקיימא לן גזל ולא נתייאשו הבעלים א"י להקדיש לפי שאינו ברשותו וכתיב כי יקדיש ביתו וכו' מה ביתו ברשותו וכו' זה דוקא קדושת דמים דומיא דביתו דהוא קדושת דמים אבל קדושת הגוף לקרבן חל ההקדש בדבר שאינו ברשותו ומביא ג"כ שנתכוון לדעת הריב"ש בתשובות דכ"כ ע"ש ועיין בקצה"ח סי' ת"ה ומובא כ"פ בח"ז דדעת הראשונים דאה"נ יש להם בעלים רק דהוי אינו ברשותו ע"ש אם כן שפיר כתבו התוס' דההקדש חל אף דאסור בהנאה והו"ל שאינו ברשותו מכל מקום קדושת הגוף חל על דבר שאינו ברשותו ג"כ כסברת הריב"ש ובעל קצה"ח אבל בב"ק דשם מיירי לענין קדושת דמים דבלאו הכי פסול לקרבן משום נוגח וכן מבואר בס' תפארת צבי ע"ש אם כן בקדושת דמים שפיר ל"מ הקדש מחמת אינו ברשותו אבל כאן בקדושת הגוף שפיר חל הקדש אף באה"נ דקדושת הגוף חל באינו ברשותו והדברים ברורים. וע"ש עוד בס' הנ"ל בהגה מ"ש לענין שלא כד"ה בשוה"נ ובעהנ"ד והם דברים תמוהים היפך הש"ס וא"צ לבאר.

12לעיל הבאתי דברי רש"י בחולין שם דנראה מדבריו דנפש חי' אחר שהורגין שורפין ג"כ וא"י מנלן דבר"מ אינו מבואר דאפשר מצות התורה בנפש חי' סייף לחוד ובדברים שאינן נ"ח בשריפה ויותר מסתבר דלאחר הריגה קוברין כיון דאפרן אסור אעפ"י דהשלל בשריפה ומכל מקום אפרן אסור כמ"ש לעיל הוא גזה"כ אבל כאן מנלן דצריך שריפה. גם גוף הדין שכתב רש"י דיכול לשרוף אחר השחיטה צ"ע דהרי מבואר במשנה דנגעים ובר"מ דהציפור השחוטה קוברין וכתב הר"מ דהוא הלכה מפי הקבלה ע"ש בה' ט"צ ורש"י הי' יכול לפרש כפשוטו דשוחטין ואח"כ קוברין אם כן נתקיים הדין של עהנ"ד ע"כ כתבה התורה מיעוט דציפורי עה"ד פסולים וצ"ע. כתבתי לעיל דעבדים כנענים של צדיקים אינן נהרגין בתורת ממונם דכבר הם נפש מישראל בפ"ע ומכל מקום צ"ע דאפשר על כל פנים לענין זה הוי ממונם דאסורים בהנאה. אך נראה דאין הממון אסור בהנאה רק אם נוכל לקיים הדין כגון הריגה בנ"ח ושריפה בשללה אבל באין מקיימים זה מותר בהנאה כ"נ. ומבואר בגמ' דתרומות עהנ"ד ירקבו ומסקינן דוקא תרומה ביד כהן דהוי ממונו והוי בכלל שללה ומכל מקום אינו נשרף משום בזיון (וכבר כתבתי דזה הוא מדרבנן מפני כ"ש) אבל תרומה ביד ישראל אינה נאסרת כלל ותנתן לכהן דלא הוי שללה דלאו דידי' הוא וכן פוסק הר"מ כאן. ולשונו צע"ק שכתב אם הוא ביד ישראל ינתן לכהן מפני שהם קדשי שמים וקדושתן קדושת הגוף ובאמת הוא רק ממון כהן ול"ש קדושה אך פשוט דלא איקרי שללה כמו חלה לענין ב"י וב"י בסוגיא דכיצד מפרישין ע' ברש"י כאן רק על תרומה ביד כהן דממונו הוא ומכל מקום אינו נשרף ע"ז שייך שפיר הטעם מכל מקום הם קדשי שמים וקדושה ע"כ אינו נשרף דבזיון תרומה הוא אך כיון דאינו נ"מ לדינא אין להאריך. והנה תרומה ביד ישראל דלא איקרי שללה כמו חלה לענין ב"י וב"י דלא איקרי לך ומבואר שם בפסחים דלמ"ד טוה"נ ממון כיון דישראל יש לו טוה"נ ה"ל כדידיה אם כן כאן נמי אם נאמר טוה"נ ממון הו"ל שללה אך רוב הפוסקים והר"מ מכללם פוסקים דטוה"נ אינה ממון ע' בש"ך בחוה"מ סי' שנ"ו מה שפלפל בפסקי הר"מ ועיין באחרונים שהאריכו בדין טוה"נ אה"מ אבל לשיטות הפוסקים טוה"נ ממון בוודאי אף תרומה ביד ישראל ירקבו דהו"ל כשלו ויש לפלפל בגמ' כאן אך אין כאן מקומו. על כל פנים פסק הר"מ לפי הסכמות האחרונים דס"ל בדעתו דטוה"נ א"מ שפיר הדין דתרומה ביד ישראל ינתן לכהן דאינה שללה כלל. והנה כבר הבאתי ועיין בספר שעה"מ בהלכו' חו"מ דסובר בדעת הר"מ דדעתו דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל והוי ממונו אם חזי עתה לשום אדם כגון תרומה או נזיר ביין ע"ש באריכות ומבואר בסוגיא דע"י הואיל הו"ל ממונו ע' בפסחים ובאחרונים אם כן למה ינתן לכהן הא הו"ל כממונם והו"ל שללה מחמת הואיל אי בעי מיתשל אך אפשר כמו שכתבנו למעלה לענין להפסיד אחרים ל"ש זה וכאן לא שייך פדיון ולא הבאתי בכור הבחינה ובאתי רק לעורר. מעשר שני מבואר בר"מ דנגנז היינו דאסור בהנאה אך דאין שורפין מפני הכבוד והר"מ סתם הדברים והם תמוהים ע' בסוגיא מבואר אם נאמר מע"ש ממון גבוה אינו נאסר דלאו שללה הוא וגם לחכמים דמחייבים בחלה דסברי ממון הדיוט מבואר דדוקא בירושלים הוי ממון הדיוט אבל בגבולין ד"ה ממון גבוה והר"מ בהלכות מע"ש פוסק דממון גבוה הוא דנראה דאף בירושלים ואף דפוסק הר"מ פ"ו מה' ביכורים דעיסת מע"ש חייב בחלה ובהלכות חו"מ פוסק דיוצאין במצה של מע"ש ובהלכות לולב פוסק דיוצאין באתרוג של מע"ש כבר תמה הכסף משנה וע"ש מה שתירץ על כל פנים לדעתו סובר הר"מ אף בירושלים ממון גבוה אם כן לא הוי שללה ואף לדעת הלחם משנה בה' חו"מ דהר"מ דפוסק ממון גבוה הוא דוקא בגבולין על כל פנים האיך סתם הר"מ כאן דנראה דאף בגבולין נגנז ואסור בהנאה וגם מבואר בגמ' דאף בירושלים דממון הדיוט מכל מקום במע"ש שנכנס לירושלים בקלטוה מחיצות מותר באכילה ועיין בש"ס והר"מ סתם ובאמת ממון גבוה הוא על כל פנים בגבולין והלחם משנה כאן עמד בזה בקצת דברים עי' בדבריו ועיין בס' שעה"מ בה' מ"ע שדחה לדברי הלחם משנה דמחלק בין ירושלים לגבולין דהלכה כר"מ ע' בקידושין אם כן בכ"ע הו"ל ממון גבוה. וגם לדרך בעל שעה"מ דהר"מ סובר דהו"ל כדידי' הואיל ואי בעי מיתשל ע"ש אם כן כאן נמי הו"ל כדידי' מכל מקום בגבולין כתב שם דהר"מ ס"ל כיון דלא חזי' לשום אדם לא אמרינן הואיל וכו' והאיך סתם כאן דנראה אף בגבולין הא הו"ל שלל שמים ולא שללה וגם דברי הגמ' דבירושלים אף דממון הדיוט הוא מכל מקום כיון דקלטוהו מחיצות מותר צ"ע דמאי בכך שקלטוהו מחיצות אמאי לא איקרי שללה ונאסר ע' בגמרא ותראה דקצת מדברי הגמ' אינם מובנים ודברי הר"מ צ"ע מאוד ובעזה"י עוד חזון למועד וכעת אשר הפסקתי לבין הפרקים לא יכולתי לעיין בזה:

13עוד כתב הר"מ דכסף מע"ש נגנז והוא בש"ס וזה כש"כ ממע"ש עצמו ע' מ"ש לעיל במצוה לא תאכלו על הדם בפ' קדושים דהגאון בעל הצל"ח בפסחים מסופק בדעת הר"מ במעות מע"ש אם הוא ג"כ ממון גבוה או אפשר קיל ממע"ש והו"ל ממון הדיוט ואני הבאתי שם ראי' דה"ל ממון הדיוט אם כן בוודאי ה"ל שללה. עוד מבואר דכתבי קודש יגנזו ע' בגמ' דהוא לא כר"א וכבר כתבתי בח"ז דלא שייך לומר כיון דהוא מצוה אין לאו במחיקה כיון דלא הוי דרך השחתה כמו ע"מ לתקן ה"נ במצוה ז"א דכאן עיקר המצוה דרך השחתה ושפיר הוי השחתה ומכל מקום נראה דהעשה ושרפת דוחה הל"ת דלא תעשון וכו' ולא שייך כיון דהוא ע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת כמ"ש התוס' בעירובין גבי מתן א' שנתערבו במתן ד' דכבר כתבתי דסברת התוס' דאם העשה הי' יכול לקיים בלא פשיעה רק ע"י פשיעה צריכים לדחות הל"ת בכה"ג אינו דוחה אבל אם בלא הפשיעה לא היה עשה ג"כ והעשה ג"כ בא ע"י הפשיעה בכה"ג דוחה ואין כאן מקומו. רק דזה מדרבנן מפני כ"ש ע"כ אסור בהנאה ואינו נשרף כמבואר בכמה דברים שהבאנו לעיל ע' בסוגיא וברש"י וחז"ל עקרו עשה בשאו"ת מפני כ"ש. וקצת צ"ע בגמ' למה סובר ר"א דעיר שיש בה מזוזה אינה נעשית עהנ"ד דכתיב לא תעשון וכו' ולמה לא ידחה העשה הל"ת וע' רש"י דפי' דא"א לשרפה וכו' וה"ל שלל שמים וצ"ע. וכבר הבאתי בח"ז דברי רש"י הללו על כל פנים לדינא דפסקינן דיגנז ולא הוי שלל שמים איסור השריפה אינו אלא מדרבנן מפני כ"ש. ואם עבר ושרף אפשר דחייב מלקות אף דמה"ת עשה דוחה ל"ת כיון דהוא רק דחוי' וחז"ל עקרו העשה שוב לוקין ועוררתי זה בח"ז ובאתי כאן רק להזכיר. וכבר כתבתי דהמדיחין יש להם דין אחר אך יש לספק אם הודחו רוב העיר בלא הם על כל פנים גם נכסיהם אבד דלא עדיפי מנכסי צדיקים אך אפשר דכל דין נכסי צדיקים יש להם דהממון שיש להם חוץ לעיר פלט או מכל מקום כיון דרשעים הם אף ממונם שבחוץ אבד כנכסי הרשעי' והצד הראשון נראה יותר דבד"ז לא הוי רשעים דגזה"כ בנידחין דוקא כ"נ. ומצוה זו נוהג בזמן שב"ד הגדול יושבים במקומם כי עהנ"ד אין דנין אלא בב"ד הגדול ועוד יש לעורר במצוה זו אך כבר כתבתי כ"פ דלברר כל פרט צריך חיבור מיוחד ובאתי רק לעורר ישמע חכם וכו':