מנחת חינוך תעג:א

1להוציא מעשר שני מן התבואה בד' שני השמטה וכו' וע"ז נאמר עשר תעשר וכו'. מבואר ברמב"ם בהלכות מע"ש ובטור וש"ע יו"ד סי' של"א והנה ד' שנים הללו הם שנה א' וב' לשמיטה ומדלגין השנה הג' ואח"כ שנה ד' וה' אותן ד' שנים מפרישים לאחר מע"ר מע"ש ובשנה השלישית וששית אין מפרישין מע"ש רק מע"ע כמבואר אח"ז בס"ד ומבואר ברמב"ם ובש"ע וברוב הפוסקים דכל שחייב במע"ר חייב בשני וכל שפטור וכו' וכן אותם שאינם תורמים אין מעשרין עי' באריכות בר"מ בהלכות תרומות ובהלכות מעשרות ועי' במל"מ כאן בפ"א מביא בשם הסמ"ג דכל המינים חייב במע"ש מן התורה ואפילו ירקות וע"ש שתמה עליו שכל הראשונים לא חלקו בין מע"ש לשאר מעשרות וכל שפטור בשאר מעשרות פטור ממע"ש ג"כ כי שוים הם ע"ש. והנה אין מעשרין מחדש על הישן ולא להיפך ואיזה חדש וכו' היינו משנה לשנה וכן מתחדשת השנה לענין מע"ש ומ"ע ואימתי התחלת השנה לדעת הר"מ דכל פרי האילן חייב במעשרות ד"ת התבואה וכו' ר"ה תשרי היינו אם באו לעונת המעשרות קודם ר"ה מתעשרין לשעבר ואם הגיעו לעונת המעשרות אחר ר"ה מתעשר להבא וכן אין מעשרין מזה ע"ז דהו"ל משנה לשנה. ואימתי עונת המעשרות לכל מין עיין בר"מ פ"ב מהלכו' מעשר. ופירות האילן ר"ה שלהם הו"ל ט"ו שבט ואם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט הו"ל שנה שעברה ולאחר ט"ו בשבט הו"ל שנה חדשה ולהר"מ מאי דמבואר בש"ס אילן בתר חנטה היינו עונת המעשרות דחנטה הו"ל עונת המעשרות ועי' סוגיא דר"ה מדף י"ב ואילך ובתוס' שם וספ"י וט"א באריכות ולברר צריך חיבור מיוחד ואין כאן מקומו ובאתי בקיצור להביא שיטת הרמב"ם. ואתרוג ר"ה שלו ג"כ ט"ו שבט אך אין הולכין בתר חנטה רק בתר לקיטה דאם לוקט קודם ט"ו שבט מתעשר לשעבר ובט"ו שבט אם לוקט מתעשר לשנה הבאה וכן לענין מעשר משנה על שנה הוא בתר לקיטה ור"ה הו"ל ט"ו שבט. והנה דעת הרהמ"ח כסברת רוב הראשונים דאין חייב מן התורה במעשרות רק דגן תירוש ויצהר והבאתי כ"פ והשיעור שלהם מבואר הבאת שליש ור"ה תשרי ע' בסוגיא דר"ה ואין כאן מקומו. ומ"ש הרהמ"ח דמצוה זו נוהג בזמן שישראל שרוין וכו' עי' בפרשת קרח מצוה שצ"ה ובפ' שופטים מבואר דדעתו נוטה לדעת הר"מ דתו"מ אף בימי עזרא דהי' א"י בבנינה אינו נוהג מן התורה כיון דלא הי' ביאת כולם רק בב"ר ובבנין שלישי תובב"א וצ"ל דגם כאן כוונתו כן וקיצר וסמך על מ"ש במקומות אלו. והמעשר הזה אינו נאכל חוץ לירושלים ומוליכין אותו לירושלים ושם אוכלין אותו הבעלים וכ"א. וכבר בארנו לעיל דהאוכל מע"ש חוץ לירושלים בעוד שלא נכנס בירושלים עובר בעשה שנא' ואכלת שם וגו' עי' לעיל ובזה"ז אף דקדושת ירושלים והמקדש לא בטלה עי' בר"מ פ"ו מהלכות בית הבחירה מכל מקום אין אוכלים בירושלים מע"ש כיון שאין שם בית וכן אפילו ביש בית רק המזבח נפגם בענין שאין ראוי אין אוכלין בירושלים מע"ש דגזה"כ הוא דנלמד מבכור עי' זבחים דף ס' ובש"ס מכות דף י"ט וכן פסקו הרמב"ם והטור והש"ע סי' של"א ע' במל"מ פ"ו מה' ביהב"ח. ומבואר בר"מ שם דאף שאין חומה בירושלים מכל מקום נאכל מע"ש כיון דקידשה לע"ל ועיי' בהראב"ד שהשיג עליו מש"ס דב"מ דף נ"ג דמבואר שם דנפיל מחיצות אין אוכלים מע"ש ועי' בספר ש"מ הקשה זה בגמרא ותירץ דהש"ס קאי אליבא מאן דס"ל לא קידשה לע"ל אך הרמב"ם פ"ו מהלכות מע"ש מביא ד"ז דנפיל מחיצות וצ"ע. והמל"מ כתב דהמעיין ברמב"ם פ"ו מהלכות מע"ש יתיישב קושית הראב"ד בד"ז דנפיל מחיצות ורמיזותיו איני מכיר.

2והמע"ש שמוליכו לירושלים ניתן לאכילה ושתי' וסיכה ואוכל דבר שדרכו לאכול וכו' וסך בדבר שדרכו לסוך ולא יסוך יין רק שמן ולא יסוך ע"ג מכה כי לא ניתן לרפואה עי' ברמב"ם פ"ג ויבואר עוד בעזהי"ת באריכות בפ' כי תבא כי שם מקומו. ומבואר בתורה שאם ירחק ממנו המקום יכול לפדות המע"ש ויוצא המע"ש לחולין והדמים נתפס בקדושה ומוליך לירושלים ומוציאו שם כמבואר במסכת מע"ש ובר"מ כאן באריכות. ויכול לפדות אפילו פסיעה אחת סמוך לחומה. ואילן העומד בפנים ונופו נוטה לחוץ או להיפך או בתים שחללן לפנים ופתחיהן לחוץ או להיפך הן לענין אכילה הן לענין פדיי' עיין בר"מ כאן פ"ב ובכ"מ. והחלונות ועובי החומה כלפנים ועי' בכ"מ הקשה הא בפסחים מבואר דוקא בבר שורא דגגים ועליות לא נתקדשו וצריך אריכות גדול ועי' לעיל בפ' נשא כתבתי קצת ולהאריך בפרטי המצוה צריך חיבור מיוחד. ודוקא קודם שנכנס לפנים מחומת ירושלים אבל לפנים מחומת ירושלים אינה נפדית מן התורה כי ירחק וגו' כתיב ולא בירושלים דדוקא בריחוק מקום ולא בקירוב מקום היינו בירושלים. והוא בחוץ ומשאו בפנים או להיפך עיין ר"מ והבאתי לעיל במצוה תמ"ב ע"ש ואפילו בזה"ז דאין חומה מכל מקום דעת הר"מ דקידשה לע"ל אין פודין בירושלים אף דאין אוכלים אין פודין ג"כ דבירושלים אין פודין. והנה אם הכניס מע"ש לירושלים בזה"ז דאינו נאכל ואינו נפדה מניחין אותו עד שירקבו כן מבואר בר"מ ובטור ודין זה דאין פודין בירושלים מן התורה מבואר בפסחים דף ע"ה ובב"מ דף נ"ג. ולכאורה לשיטת הראב"ד פ"ו מה' בית הבחירה דהשיג על הרמב"ם דהרמב"ם כ' דאוכלים מע"ש אף על פי שאין חומה מכמה משניות דמבואר דאם אין מקדש ירקבו ומנפיל מחיצות בפ' הזהב והמל"מ תירץ דאינו נאכל לפי שאין מזבח וקשה ולהראב"ד דסובר דקדושת מחיצות נתבטל' ג"כ ולא קידשה לע"ל מי ניחא המשניות דאם אין מקדש ירקבו ולמה לא יפדה כיון דבטלה הקדושה מהני פדיון ונפיל מחיצות שפיר דבעת שהי' בפנים היו מחיצות אם כן קלטו המחיצות אבל אין מקדש להראב"ד דמיירי בזה"ז ולא קידשה לע"ל למה ירקבו ולא יפדה. ואפשר לדעת הראב"ד נוכל לדחוק דאם אין מקדש היינו דהמעשר הי' שם בעת המקדש ע"כ ירקב אבל לדעת הר"מ בכ"ע נאכל ומכל מקום צ"ע וע' תוס' זבחים דף ס' ובאתי רק לעורר. ודוקא בירושלים אינו נפדה מן התורה אבל אם נכנס לירושלים ויצא או אפשר אף להוציא לכתחלה ולפדותו חוץ לירושלים שפיר דמי מן התורה אך מדרבנן אין לו פדיון כיון שקלטוהו המחיצות וכ"ה בש"ס בב"מ ומכות ובסנהדרין דמחיצה לקלוט הוא רק מדרבנן וכן אסור להוציא המע"ש כיון שקלטוהו המחיצות וכן מבואר בר"מ והוא אריכות ואין כאן מקומו. והא דאינו נפדה בירושלים מן התורה במע"ש טהור אבל אם נטמא דאינו ראוי לאכילה בירושלים נפדה אף בירושלים וילפינן בש"ס מקרא כי לא תוכל שאתו וגו' ושאת היינו אכילה ומבואר במשניות פ"ג דמע"ש ובר"מ כאן פ"ב דאפילו נטמא בטומאה דרבנן ומה"ת טהור מכל מקום נפדה אף בירושלים אף דמה"ת אינו נפדה בירושלים וצ"ל כיון דהתורה כתבה אם לא תוכל שאתו היינו לאכול נפדה אם כן אף אם מדרבנן אין נאכל נפדה כיון דלאו בר אכילה הוא והדברים עתיקים בענין זה ועיין במל"מ פ"ז מה' תרומות. ולכאורה בזה"ז למה ירקבו כיון דאין ראוי לאכילה שאין שם מזבח יהיה מהני פדיון כמו נטמא אך אפשר מהרה יבנה המקדש ויהיו ראוין משא"כ נטמאו לא יהיו ראוין בשום פעם והדברים ארוכים. וכבר הבאתי לעיל בשם הצל"ח דמחדש אפשר הא דמחיצה לקלוט הוא רק מדרבנן דווקא בכל מע"ש שהי' לו פדיון ונכנס לפנים הוא רק מדרבנן אבל בפירות הגדלין בירושלים דלא הי' להם בשום פעם פדיון אפשר הוא מן התורה אף דהוציאן אין להם פדיון מה"ת. ואם כי הוא מביא ראיה שאין חילוק אינו מוכרח ויש לחקור בדבר והוא בס"פ כ"ש בפסחים בסוגיא שם. והפודה מע"ש חוץ לירושלים אם רוצה פודה בדמים וצריך דוקא מטבע שיש עליו צורה ואם פדה באסימון אינו פדיון כלל. ואם רוצה לפדות על פירות אחרות כיון שהם אוכל יכול לפדות בפירות ודוקא ממין על מינו ומן היפה אבל מין על שא"מ אין מחללין לכתחלה וכן מן הרע ובדיעבד מחולל כ"ה דעת הרמב"ם. ודעת הראב"ד דפירות מע"ש היינו פרי הראשון אינו מתחלל רק על כסף שיש בו צורה ולא ע"ג פירות ואינו פדוי כלל ועיין בכסף משנה ועיין בפ' לולב הגזול בסוגיא שם בקונטרס כפות תמרים מה שמפלפל בד' הכסף משנה וגם מה שמבואר בד' הראב"ד דאם פדה על פירות נהי דהראשונים א"י לחולין מכל מקום הפירות השניות נתפסו ג"כ ונאכלין בירושלים ג"כ ע"ש שהקשה עליו מנ"ל זה כיון דלא חל הפדיון לשיטתו הראשונים צריכים לעלות לירושלים והשניות הם חולין גמורים יע"ש וצ"ע והם ענינים עמוקים ובאתי רק לרמוז. ואם פדה המעשר ונתפס הקדושה בדמי המעשר ואם רוצה לפדות המעות א"צ כסף צורה ונפדית בכ"ד אך יש הרבה דברים מה שאין פודין לכתחלה ובדיעבד מחולל ועיין בר"מ כאן ובמשניות דמע"ש ובפרק הזהב. [לעיל כתבתי בירושלים אין פודין מן התורה מע"ש זה דוקא מע"ש אבל מעות מע"ש פודין אף בירושלים והוא במשנה בפ"ג דמע"ש ובר"מ פ"ח כאן]. ולכתחלה צריך לפדות המע"ש בשווי כשער הזול כמו שהחנוני לוקח ולא כמו שהוא מוכר וכו' ובדיעבד אם פדה שוה מנה בפרוטה ה"ז פדוי כמו הקדש כן מבואר בר"מ מהש"ס. מיהו בתוס' ישנים יומא ד' ט' ד"ה לא טרחינהו מסקו דאין פדוי בפחות משו"פ ע"ש בדבריהם. [ועי' בתוס' ר"ה דף ל"א ע"ב בד"ה וביקש וכו' ובתוס' בב"מ דף נ"ד ד"ה א"ר כו'] ומבואר בב"מ דף נ"ב ע"ב דמע"ש שאין בו ש"פ אינו תופס פדיונו אפילו אם פודה בפרוטה ויש לו תקנה כחזקיה דמחלל על מעות פדיון מכבר ע"ש בסוגיא ונראה דכ"ז דאינו פודה בתקנה הנ"ל בוודאי אסור לאוכלו חוץ לירושלים וחיוב עליו להוליכו לירושלים רק דהפדיון לא מהני רק כתקנת חזקי' דיליף מקרא ע"ש לענין פדיון אבל בוודאי כל דין מע"ש יש עליו אפילו פחות מש"פ. וכן אם נכנס לירושלים ויצא ואכל חוץ לחומה אם יש כזית חייב מלקות אף שאין בו ש"פ עיין בר"מ כאן פ"ב דכתב האוכל כזית וכו' נראה אף שאין בו ש"פ ורק פדיון לא מהני.

3וראיתי בשיטה מקובצת בסוגיא שם דמביא דעות הראשונים דמע"ש שאין בו ש"פ מותר לאכלו חוץ לחומה מן התורה והא דמבואר במכות דף ך' דמע"ש של תאינה בגבולין לוקה אף דמע"ש של תאינה אינו ש"פ ע"ש מה שתירץ דהי' לו הרבה אבל אם הפריש המע"ש פמש"פ יכול לאוכלו חוץ לחומה ואין נראה כן דעת הר"מ דלא כ' חידוש זה ועיין בפסחים דף ל"ה ע"ב ודף ל"ח לענין מצה של מע"ש דאין לה היתר במושבות. ולכאורה בפמש"פ יש לה היתר במושבות וצ"ע. והנה במע"ש שאין בו ש"פ מבואר בש"ס תקנתא דחזקי' דיחלל על מעות הראשונות דל"ל תקנתא אחריני ע"ש בש"ס. ובדף נ"ג ע"ב מבואר ת"ר ואם גאל וכו' ממעשרו ולא כל מעשרו פרט למעשר שאין בו ש"פ ומבואר שם פלוגתא חד סובר אין בו ש"פ וחד סובר אין בחומשו ש"פ ופרש"י דפליגי אם תופס פדיונו דמר סבר דפמש"פ ממעט קרא דאין תופס פדיונו ומ"ס אף אם שוה ד' פרוטות פחות מעט כיון דאין בחומשו פרוטה גזה"כ הוא דאין פדיון נתפס ומבואר שם שפודין כחזקי' ע"ש. וכן מבואר בתוס' בד"ה אין בו דהקשו בשלמא למאן דסובר אין בו שייך שפיר למדרש דאין תופס פדיונו ולא דרשינן דא"צ להוסיף חומש אבל הפדיון נתפס דמסתברא לאוקמי' מיעוטא בגופו כיון דאין בו ש"פ לא חשיב למיתפס פדיונו אבל למ"ד אין בחומשו קשה דטפי הו"ל למידרש דאינו מוסיף חומש ע"ש שהניחו בקושיא. על כל פנים מבואר בדבריהם דהפלוגתא הוא אם תופס פדיונו כשיטת רש"י. והר"מ כאן פ"ה כתב וז"ל בה"ד מעשר שני שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף עליו חומש וכו' וכ' הכסף משנה דמבואר בגמ' הנ"ל שהבאתי ואסיקנא דאין בחומשו ש"פ והר"מ מפרש דלענין תופס חומש פליגי ולא כרש"י לענין מיתפס פדיונו ע"ש ואין ז"ל ממש. ונראה דהר"מ אין סובר כלל ד"ז ג"כ דמע"ש ששוה פחות מפרוטה אין תופס הפדיון דלא הביא כלל ואח"כ כ' דמע"ש שאין בחומשו ש"פ דיו שיאמר הוא וחומשו היינו כחזקי' אף על פי שתופס דמיו רק אינו מוסיף חומש מכל מקום כיון דלא חשוב דיו בתקנתא דחזקי' אם כן ה"ה נמי אם אין המעשר ש"פ ג"כ נתפס דמיו ומהני תקנתא דחזקיה במכש"כ מאין בחומשו. הכלל לא ראיתי בר"מ ד"ז דמעשר פמש"פ לא יתפוס הדמים וחזקי' סובר דבאין בחומשו ש"פ ג"כ מהני התקנה כמבואר בברייתא ולכאורה בסוגיא שם דמקשה לחזקי' מהברייתא דבטל ברוב נראה דכולם סוברים דפחות מש"פ אין נתפס כלל ע"ש. אך לפי המסקנא אינו מוכח דמוקי בפחות מש"פ ונכנס ע"ש וגם בהפלוגתא בברייתא דמיירי לענין חומש לדידי' ומהני ג"כ כתקנת חזקי' אבל ד"ז דפחות מש"פ לא נתפס הפדיון אינו מוכח כלל וברור דהר"מ סובר דבכ"ע מהני פדיון. ודע דזה דוקא אם המע"ש פחות מש"פ מהני פדיון להר"מ והיינו בפרוטה אבל פחות מפרוטה ל"מ כלל פדיון אפילו לפחות מש"פ כי פחות מפרוטה אינו ממון כלל וגם הו"ל אסימון וז"פ ועיין ברש"י בסוגי'. לעיל הבאתי בשם הר"מ דמע"ש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל והוא נלמד מהקדש דקיי"ל כן ע"ש בכ"מ ולא יהי' זה חמור מהקדש ועי' בב"מ דנ"ב ע"ב ברש"י בד"ה שא"א לצמצם וכו' פי' שמתוך שהוא ירא מלפחות ונמצא אוכלו בלא חילוף הוא מוסיף על דמיו וכו' ובאמת אפילו בפחות אינו עובר על האכילה דבדיעבד מחולל רק על כל פנים לכתחלה אסור לעשות כן לפדות בפחות משווי' ע"כ אינו מצמצם ולשון רש"י קצ"ע. וכבר הבאתי בח"ז דעת התוס' בתמורה דף כ"ו ובמנחות הא דהקדש שוה מנה שמחולל אף על פרוטה היינו בבעלים הפודים אבל באחר הפודה אינו מחולל וכתבתי דהר"מ אינו מחלק בכך ועי' בס' ט"א במגילה דף כ"ג ובקונטרס אבני שהם שכתב שני טעמים אחד כיון דע"י הבעלים חל ההקדש ועוד כיון דאיתא בשאלה להבעלים עצמם משא"כ באחר עי' לעיל. וגבי מע"ש נמי הדין כן לשיטת התוס' והר"מ אינו מחלק וא"צ לכפול. ומבואר כאן בר"מ פ"ד ה"כ דכופין את הבעלים לפתוח ראשון וזה חמור במעשר מבהקדש עכ"ל והוא מהתוספתא לפי גירסתו עיין בכסף משנה והנה בהקדש גם כן הדין דכופין הבעלים עי' פ"ה מה' ערכין ה"א אך כוונתו דמבואר שם דבזמן שהיובל נוהג אין כופין כיון דליכא רווחא להקדש וכאן נמי לא שייך רווחא להקדש כי רווחא לבעה"ב כמבואר בערכין ד' כ"ז ע"ב ואין ההקדש נהנה כלל ובכה"ג בהקדש אין כופין ובמע"ש כופין ובזה חמור מע"ש מהקדש ומכל מקום צע"ק. והראב"ד בהשגות כתב דהגירסא בתוספתא כופין את הבעלים וכו' ואם רוצה לחזור בו חוזר וזה חומר בהקדש מבמעשר עכ"ל. והכסף משנה כ' דהגירסא בספרים דידן כגירסת הראב"ד והר"י קורקוס כ' דאפילו אם נימא דהר"מ הי' גורס כן דיכול לחזור סובר דאתי' כמ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא אבל לדידן דקיי"ל מ"ג הוא א"י לחזור עכ"ל והיינו כיון דהוא ממון גבוה אמירתו לגבוה וכו' ומבואר בדבריו כמו דמע"ש ממון גבוה ה"נ המעות דפודין הו"ל ממון גבוה דאי לא לא הוי לגבוה אצל המעות ועיין בצל"ח פסחים ד"ז דמסופק אי מעות מע"ש ממון גבוה ע"ש וכאן דעת מהרי"ק דגם מעות מע"ש הו"ל מ"ג. וע' צל"ח שם שגם דעתו נוטה דהוי מ"ג ומובא בחיבור זה. אך צ"ע אי שייך אמירה לגבוה גבי מעות מעשר אם כן האיך פסק הר"מ בפ"ה כאן הל' ו' דהפודה מע"ש ביותר מדמיו לא נתפס התוס' למעשר ואמאי להוי כהקדש דאף ביותר מדמיו נתפס עי' בר"מ פ"ז ה' ערכין ה' י"א ודינים הללו צריכים אריכות לברר ובאתי רק לעורר.

4והפודה מע"ש שלו או נפל לו בירושה בין שניתן לו בטבלו ה"ז מוסיף עליו חומש היינו שוה ד' בחמשה שנא' ואם גאל יגאל וכו' כן לשון הרמב"ם ובפ"ד דמע"ש מבואר זה דהפודה מע"ש שלו או שניתן לו במתנה מוסיף חומש ויורש לא נזכר ובת"כ נזכר יורשים כן כ' הכסף משנה. והנה מ"ש דניתן לו בטבלו זה מבואר בקידושין דנ"ד דלר"מ דאמר מע"ש ממון גבוה לא משכחת במתנה דלהוי שלו כי לא קנה כלל רק אם ניתן לו בטבלו קנה דמתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמי והר"מ פסק כן ומה שקשה דהר"מ פוסק בכמה מקומות דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין עמד ע"ז הכסף משנה פ"ג כאן הי"ז וכבר האריכו האחרונים. ועיין בכסף משנה מה שתירץ בשם הר"י קורקס. ולכאו' קשה אם כן ירושה נמי כיון דממון גבוה האיך מוריש אותו ליורשיו ובר"מ נראה דוקא במתנה צ"ל שניתן לו בטבלו ולא בירושה וע"ש והו"ל ג"כ לומר בירושה דנפל לו בטבלו וצ"ל כיון דיורש איתרבי בת"כ וע"כ נתרבה בכה"ג בנפל לו מע"ש דאי בטבלו א"צ ריבוי כמו מתנה דליכא ריבוי מכל מקום בטבלו הו"ל שלו וע"כ נתרבי בכ"ע ולא נוכל למילף מתנה מירושה דירושה ממילא ע"כ נתרבי ולא מתנה וכן גבי פדיון הקדש מבואר בר"מ פ"ה מה"ע דהוא או יורש מוסיף חומש אע"ג דהקדש בדה"ב ודאי ממון גבוה הוא מכל מקום מחמת הריבוי בה"ב והקדש נלמד ממעשר ע"ש בכ"מ ומע"ש נתרבה בת"כ דכתיב אם גאל יגאל לרבות היורש ות"כ הזה מובא בש"ס דילן בזבחים ד"ו והכסף משנה שם בה"ע מרשי' שהוא בזבחים דף הנ"ל. ודוקא איש אבל אשה הפודית מעשר שלה אינה מוספת חומש דכך גזה"כ איש ממעשרו ולא אשה והוא בקידושין דף כ"ד לפי גירסת ר"ת ע"ש. והנה מבואר בש"ס דב"מ ופוסק הר"מ דחומש אינו מעכב ונתחלל אף בלא חומש רק מדרבנן לא יאכל שמא יפשע וכו' אם כן החומש הוא רק למצוה. אם כן אני מסופק טומטום ואנדרוגינוס דהוי ספק אשה אם חייבים בחומש אי הוי ספק דאורייתא וצריכים ליתן מספק או אפשר הוי ספק ממון ולקולא אף שהם בעצמם יאכלו החומש ג"כ מכל מקום חל קדושה עליהם לאוכלה בירושלים דוקא וגם הו"ל ממון גבוה כמ"ש לעיל דגם מעות מע"ש הו"ל מ"ג אם כן יוצא המעות שלו לרשות אחר היינו רשות גבוה הו"ל ככל ספק ממון ולקולא ועיין בנדרים גבי יש יד לצדקה בר"נ. וע' ש"ך יו"ד סי' רנ"ט והדברים עתיקים ועיין בר"מ פ"ז מה"ע ה' ו' גבי המפריש אשם וכו' דהוא איבעי' כתב דהוא ספק אם מוסיף חומש ובר"מ בחלק ד' גבי ד"מ כ' הרבה פעמים דיני איבעי' דלא איפשטא וכ' דאין מוציאין מידו ואם תפס לא מפקינן מיניה כדרכו וכאן גבי הקדש כ' סתם ה"ז ספק ולא נתבאר אם צריך ליתן דהו"ל ספק מצוה או לא דהו"ל ספק ממון וגם לענין תפיסה אפשר בהקדש מהני תפיסת הגזבר דהו"ל להקדש אבל במע"ש צ"ע מי הוא התופס ועי' היטב בכל המקומות דהו"ל ספק מצוה בממון ותלמוד לכאן. ומע"ש שאין בחומשו ש"פ אינו מוסיף חומש כ"ה דעת הר"מ וכבר כתבתי דעת רש"י ותוס' דאין נתפס הפדיון כלל עי' לעיל. ונראה פשוט דאם פדה ולא נתן החומש יורדים לנכסיו כיון דנתחייב בחומש עי' בפ"ז מה"ע בר"מ מהש"ס דהגזברין תובעים אותו וכו' והרי הוא ככל חיוב והוא מצוה הכתובה בתורה ה"ה כאן. ואפילו מתו הבעלים מחויבים היורשין ליתן החומש דהוא מלוה ככל החובות וז"פ. אך בספק כגון טומטום וכו' נהי דהוא צריך ליתן משום ספק מצוה רק היורשים אם צריכים ליתן עי' ביו"ד סי' רנ"ט. והנה נשים פטורים מחומש מגזה"כ. ויש לספק בעבדים אם שוים לנשים וכגון שיש להם מע"ש ומעות ע"מ שאין לרבו רשות בהם אם מוסיפים חומש ועיין במל"מ פ"י מה' מלכים באריכות אם כלל דעבדים שוים לנשים היא במצות עשה שהזמן גמרא דוקא ולא אם איתמעטו נשים מגזה"כ ע"ש באריכות ומובא בח"ז כ"פ ובאתי רק לעורר. והנה חרש שוטה וקטן בודאי אין במעשיהם כלום והאיך חל קדושה על המעות ואין מעשיהם כלום דאין דיבורם כלל רק קטן מובא בתוס' קדושין דף כ"ד דמבואר בת"כ דאין קטן פודה דאיתמעט מאיש ולא קטן והתוס' בגיטין דס"ה מביאין ג"כ התו"כ הנ"ל ועוד ראיות דאין פדיית קטן כלום ע"ש שכתבו דקטן שהגיע לעונת נדרים כיון דתרומתו תרומה ה"ה פדיונו גם כן מהני אם כן במופלא סמוך לאיש אי מן התורה תרומתו תרומה כדעת הר"מ פדיונו פדיון. ולדעת הראב"ד בנזירות דמופלא הוא מדרבנן בודאי אין פדיונו מועיל כי לא נתחלל מן התורה והאיך יכולים חכמינו זכרונם לברכה לעקור דבר מן התורה בקו"ע לאכול המעשר חוץ לירושלים וז"פ. וצ"ע לדעת התוס' דהת"כ ממעט קודם שהוא מופלא דאם הוא מופלא באמת פדיונו מועיל ול"ל מיעוט קודם שהוא מופלא כיון דאין ההקדש חל על המעות כיון דהוא קטן אם כן בלאו הכי המעשר אינו מתחלל ואין הת"כ בידי לא אוכל לפלפל בו. והר"מ כ' כאן פ"ה ה"ט נתן לשפחתו העברי' וכו' בעציץ שאינו נקוב דרבנן דבריו קיימי' וכו' ואין הקטן זוכה לאחרים וכו' משמע דבשל עצמו פודה ולא כ' דדוקא בהגיע לעו"נ דבלא הגיע אין הפדיון כלום ואפשר דדבר פשוט הוא דבלא הגיע לעונת נדרים אינו כלום כמ"ש הר"מ כ"פ בה"נ ובתרומות ועוד מקומות ע"כ לא חשש לכתוב כאן. ודוקא בפודה מע"ש שלו מוסיף חומש אבל הפודה מע"ש של אחרים אינו מוסיף חומש. ומערים אדם על מע"ש ע' דינים אלו בר"מ ויש עוד הרבה דינים ולפרט הדינים צריך חיבור מיוחד על כל מצוה ובאתי רק לרמוז ולעורר ועיין בסוגיא דגיטין דף ס"ח ולענין לפדות מע"ש בלא דעת חבירו ע' בב"ק בסוגיא דצנועין ובתוס' שם והדברים ארוכים ואכמ"ל. ופשוט דאם פדה מע"ש אם רוצה יכול לשאול על הפדיון כיון דקדוש בקדושת פיו כמו תו"מ והקדש וגם לא עדיף מהבא מכחו דמע"ש בעצמו יכול לשאול מכ"ש מעות הפדיון וז"פ. וקטן שפדה ולא נתן חומש דאינו מעכב רק מצוה אפשר דאף בגדלותו אין עליו חוב כלל. או אפשר נתחייב רק דאין אנו יכולים לכופו בקטנותו אבל חוב עליו וצריך ליתן בגדלותו וכן בהקדש האיך הדין וצ"ע. וג"כ פשוט מי שלא נתחייב בחומש כגון של אחרים או אשה אף שנותן החומש אינו נתפס כלל והו"ל כמו שמתפיס יותר על דמיו דאינו קודש כמ"ש בשם הר"מ ולא כתבתי במצוה זו אפילו כטפה מן הים רק רמזתי קצת. לעיל הבאתי בשם הצל"ח דמסופק דאפשר מעות מעשר אינו ממון גבוה וכ' דנראה קצת כן מדברי הר"מ פ"ג ע"ש ועי' בר"מ פ"ז הי"ט כ' המתפיס מעות מעשר לשלמים לא קנו שלמים שקדושת שלמים אינו חל על המעות דהוי מ"ג והוא בש"ס מנחות ע"ש מבואר להדיא דגם מעות מעשר הוי מ"ג וע"ל במצוה רמ"ח. והחומש צריכים ג"כ ליתן בכסף צורה כקרן עיין בר"מ פ"ד. וד"ז ומה שהבאתי בשם הר"מ מהש"ס דמנחות דקדושת שלמים אינו חל על קדושת מעשר דהוי מ"ג עיין בר"מ פ"ג ה' כ"ה כ' וז"ל המקדיש מע"ש שלו לבדה"ב פודה וכו' ע"מ ליתן להקדש את שלו ולמע"ש את שלו והוא מהתוספתא ע' בכ"מ. ולכאורה האיך חל ההקדש על מ"ג אך בערכין דף כ"ח ובתמורה דף ל"ב דקדושת בדה"ב חל על קדושת מזבח בהקדש עילוי ועיין בר"מ פ"ו מה"ע וצ"ע רב בסוגיא הנ"ל האיך חלות הקדושה וגם בענין הפדי' כה"ג האיך הוא ולא עיינתי בזה ומכל מקום אני לך ולא יכולתי כעת לע' בזה ד' ית' יגמור עלי לשנות פ"ז לברר הדברים: