מנחת חינוך ה:ז

1ונוהגת וכו'. עיין ר"מ כאן פ"א והוא מהש"ס פסחים צ"א דר"י ור"י סוברים נשים בראשון חובה ע"ש דילפינן מקרא ור"ש סובר נשים בראשון רשות ופ' הר"מ כר"י ור"י דה' כוותי' לגבי' ר"ש וה"ה עבדים כנענים ג"כ חייבים כי חייבים במצות כנשים וגם כל הריבויים על אשה שייכים על עבד ג"כ והחילוק בין אשה לע"כ במצוה זו דאשה דינה כמו איש דא"י אחר לשחוט עליה בלא דעתה כמו איש אבל ע"כ יכול רבו לשחוט על העבד ולמנות העבד על הפסח בע"כ עש"ס פ' האשה ור"מ כאן פ"ב. ופשוט דאם הרב יש לו אוכלים הרבה ואין די בפסחו נותן להעבדים בהמה לעשות פסח כי בעה"ב אם יש לו ב"ב מרובים יכול לשחוט הרבה פסחים לכל חבורה שיש לו רק כ"א מישראל אינו נמנה אלא על פסח א' וז"פ. ול"ש לומר אם נותן לעבדים שלו פסח בפ"ע מה שקנה עבד קנה רבו אם כן הפסח של האדון מה בכך הא תמיד הפסח של האדון וממנה עלי' עבדים שלו וז"פ לכל מי שלומד הסוגיא.

2אך ק"ל ואיני מבין בפסחים פ"ח ב' שכח מה שא"ל רבו אם טלה או גדי אמרינן דהולך אצל רועה וכו' דניחא לי' בתקנתא דרבי' ונותן לו ומתנה אם טלה א"ל רבי טלה שלו וגדי שלי ואם גדי וכו' ומקשה הש"ס הא מה שקנה עבד קנה רבו ומתרץ דנותן ע"מ שאין לרבו רשות וכו' ומאי קושיא מאי איכפת שהוא של הרב כיון דניחא לי' להרב דאי לא לא יוכל לאכול פסח שלו ע"ל אך דניחא לי' שיהי' לו תקנה אם כן מאי איכפת לן אם הבהמה השני הוא של האדון העבד יוצא בשל אדון ולמה צריך ליתן ע"מ שאין לרבו רשות וכ"ה בר"מ ל"ל זה ואין פירוש לזה ע"ש ותבין. וא' מהחברים שלי אמר נהי דודאי הרב יוכל ליתן פסח בפ"ע להעבדים היינו שמפריש פסח עבורם אבל העבד א"י ליקח בהמה אצל הרב לפסח אף דניחא לי' להרב מכל מקום פסח צריך להקדיש עש"ס פ' א"ד מקדיש אדם פסחו וא"כ א"י להקדיש ש"א היינו של הרב כי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אף דזכות הוא להרב מכל מקום זכיה מטעם שליחות להרבה ראשונים וס' מהרי"ט מפורסם דא"א יכול להקדיש ע"י שליח דמילי וכו' אם כן ל"מ הזכיה ג"כ וא"י להקדיש ע"כ צ"ל שלו ונותן לו ע"מ שאין לרבו וכו'. ויש לפלפל בזה ודבר חכמה אמר. ויש ראיה למהרי"ט מגמרא זו.

3ועבד של שני שותפים לא יאכל משל שניהם בדקפדי אהדדי כי לא יוכל למנות ע"פ חבירו אם לא ששניהם מסכימים לאכול משל א' ערש"י במשנה ר"פ האשה. ומי שחציו עבד וחב"ח ער"פ האשה דלא יאכל משל רבו ופרש"י דמסתמא לא הי' דעת רבו למנות חלק הב"ח על פסחו. ובגמ' מקשה של רבו הוא דלא יאכל משל עצמו אוכל והתניא לא יאכל מש"ע ולא מש"ר ומשני כאן למשנה ראשונה כאן למ"א ופרש"י וכל המפרשים למ"ר כיון דהוא תמיד ח"ע וחב"ח ע"כ אינו אוכל משום א' כי אין חלק הא' נמשך אחר חלק השני ולמ"א כיון דכופין לשחררו הוי כמשוחרר ואוכל משלו ודעת הר"מ הוא להיפך ופוסק דח"ע וחב"ח אינו אוכל לא משלו ולא מש"ר והשיגו הראב"ד דלמ"א אוכל משלו וכה"ג מבואר בה' חגיגה דעת הר"מ והראב"ד ע"ש. והנה לדעת רש"י מי שח"ע אוכל משלו בלא דעת רבו אפילו רבו אינו רוצה כי הוי כמשוחרר ומש"ר אינו אוכל כי הרב א"י למנות חלק הב"ח בלא דעתו וכ"ז בלא דעת שניהם אבל אם העבד רוצה שרבו ימנהו על פסחו ודאי אוכל כמו שכ"א מישראל יכול למנות על פסח מדעתו ומדעת חבירו. וגם מי שחצי' שפחה וב"ח דאין כופין כמבואר בש"ס הוי דינה כמו למ"ר דאינה אוכלת לא משל עצמה ולא מש"ר היינו בלא דעת שניהם דאם רבה רוצה להאכילה מפסח שלו חלק הב"ח מעכב ע"י אם אינה רוצית להמנות וכן אם היא רוצית להקריב פסח משלה חלק העבדות היינו האדון יכול לעכב כי חלק העבדות שייך לו אבל מדעת שניהם פשיטא דש"ד אם היא רוצית למנות חלק ב"ח על פסח האדון היא טוב כמו איש אחר שיכול למנות וכן אם רבה רוצה שתאכל משלה הוא מוחל חלק העבדות על שלה ג"כ ש"ד כמו בעבד של שני שותפים אם הוא ברצון שניהם וכ"ז פשוט דכאן לא מיירי אלא שלא מרצונם אבל מרצונם יכול לאכול מאיזה שירצה עש"ס גבי גדי שלי וטלה שלו דאוכל מש"ע אף על פי שהוא עבד כיון דהוא מרצון האדון וז"פ ומבואר בגמרא.

4והנה דעת הר"מ כאן פ"ב דח"ע וחב"ח אינו אוכל לא משלו ולא מש"ר והשיגו הראב"ד ועיין כסף משנה דהר"א בנו של הר"מ תי' דרבינו סובר דלמ"ר דליכא חיוב לשחררו עבדינן לי' תקנה להוציאו מחיובו מד"ס דמה"ת פטור ע"כ אוכל מש"ע אבל למא"ח אף שזה תקנה לו להוציאו מידי חובתו לא עבדינן לי' תקנה שזה יהי' גורם לעיכוב שחרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך וכו' וגם אינו אוכל ש"ע וכו' ע"כ מהר ושחררו עכ"מ, ולחם משנה פ"א מה' חגיגה תמה עליו היאך יכולין למ"ר לעשות תקנה מדרבנן כיון שאינו מחויב מן התורה ואפשר הפקר ב"ד הפקר וע' כאן במש"ל. ולדידי תמוהים מאוד ד' הר"א דלמ"ר למה עשו תקנה שיאכל מש"ע ולאכול שלא למנויו ועוקרים דבר מן התורה בקו"ע והטעם כיון שהוא א"י לאכול לא מש"ע ולא מש"ר הרי כבר כתבתי דז"פ מאוד הא דאינו אוכל היינו בע"כ של א' אבל אם שניהם רוצים פשיטא דאוכל משלו אם הרב רוצה ומש"ר אם הוא רוצה אם כן כיון דחייב בק"פ ככל איש מישראל הן חלק העבדות וכ"ש חלק הב"ח דהוא כישראל גמור אם כן כמו דאם א' מישראל א"ר למנות על פסח ודאי כייפינן לי' ככל מ"ע אם כן למ"ר אף אם לא נעשה לו תקנה לאכול מש"ע מכל מקום יעשה פסח כי כפינן לי' שיתרצה למנות על פסח של הרב וכן אם אפשר כפינן להרב שיתרצה למנות חלקו על פסח של העבד והוי ככל איש מישראל ולא יתבטל מפסח כלל וכפינן לי' או לרבו שימנה על הפסח כמו שכופין על כל איש מישראל למנות על פסח. וגם מ"ש למ"א אמרינן מהר ושחררו כדי שלא לבטל מן המצוה כיון דלא יוכל לאכול אמאי לא יוכל הרב למחול חלקו ושימנה חלק הרב על פסח שלו או כופין אותו וכו' דכ"ז לא מיירי אלא בע"כ של א' משמיענו הדין דהוי שלא למנויו בפסח של האדון ובפסח שלו מפני שהחלקים מעכבים זא"ז אבל ודאי מחויב לעשות פסח ולאכלו בין למ"ר בין למ"א מרצונם וכופין כ"א שיתרצה למנות על איזה פסח כמו כל איש ישראל שמחויב בזה וא"ד לחגיגה למ"ר דשם אף חלק הב"ח פטור מטעם דיש לו עוד אדון ע' חגיגה. אבל כאן חלק העבדות חייב ומכ"ש חלק ב"ח דחייב בכל המצות ויכול לעשות המצוה כתקנה מרצונו וכמ"ש אם כן למה עקרו למ"ר, ולמ"א למה ימהר לשחררו עיין היטב בדינים אלו ותראה שדברים אלו אין להם פירוש כלל כי הדין הזה הוא רק לדון דאין א' יכול למנות שלא מרצונו אבל ברצון שניהם יכולין למנות ולעשות פסח ככל איש מישראל ע"כ דברים אלו אין להם הבנה כלל. גם קשה לי כאן כיון דפוסק דח"ע וחב"ח אינו אוכל כלל והוא לפסק הלכה כמ"א ולמ"ר אוכל מש"ע היאך סתם הר"מ וכתב ח"ע וחב"ח אינו אוכל כלל ולא כתב הדין דחצי' שפחה וחב"ח דנשים ג"כ מחויבות בפסח כמבואר בדבריו היא אוכלת משל עצמה כי אף למ"א ח"ש וחב"ח לא כפינן לשחררה עש"ס דגיטין ור"מ ה' עבדים וא"כ ח"ש דינה כמו ח"ע למ"ר ואוכלת מש"ע כי עבדינן לה תקנה והוא חידוש דין ולמה לא הביא זה וסתם וכתב ולא השמיענו ד"ז ובה' חגיגה גבי ראיה ל"ק כי ח"ש וחב"ח פטורה בלאו הכי דנשים פטורין מן ראי' אבל כאן דחייבות בפסח ה"ל לכתוב ד"ז דח"ש וחב"ח אוכלת מש"ע וגם שם נמי קשה דה"ל לכתוב הדין דאם הוא ח"ע של קטן דג"כ אין כופין כמבואר בש"ס גיטין חייב בראי' וצ"ע וע' פסחים וחגיגה בענינים אלו ותבין:

5והנה מבואר דנשים ועבדים חייבין בפסח אף דפטורים מה"ר מכל מקום הכל מודים דחייבין בפסח כמבואר בש"ס שהבאתי ל' אך שאר פטורים מן הראי' כגון חרש באזנו אחת או חיגר או מי שא"ל קרקעות וכדומה דפטורים מה"ר שחשבם הר"מ פ"א מה' חגיגה מדסתם הר"מ משמע בפשיטות דחייבין בפסח דבראי' ילפינן מקראי ומה ענין פסח לראיה אך התוס' פסחים ג' ע"ב ד"ה מאלי' כתבו הא דלא הלך ריב"ב לירושלי' שמא לא היה לו קרקע או זקן היה שא"י לעלות ברגליו דפטורין מפסח כמו מראיה א"נ נציבים חוץ לארץ הוי משמע מד' דכל הפטורים מראי' פטורים מפסח ועמ"ל פ"א מהק"פ תמה על דבריהם מנלן זה וגם מ"ש דנציבים ח"ל הוי ל"י היכי איתא דח"ל פטור מק"פ ול"מ שהדר בח"ל פטור מן הראי'. ס"ד דה"ת צריכין תלמוד מתחלתן ועד סופן עמ"ל. והצל"ח כתב בכוונתם דלא הקשו אלא למה לא עלה ריב"ב לרגל אבל על פסח ל"ק כלל דודאי הוא בדרך רחוקה ופטור ולא מצינו שיהיה מצוה לעלות ולהתקרב עצמו קודם זמן הפסח ובי"ד שהגיע זמן הפסח הרי הוא בדרך רחוקה רק ק' התוס' הא מחויב לעלות לרגל ע"ז תירצו שלא היה לו קרקע ע"ש ודבריו אינם מובנים לי כלל דודאי מ"ע על כל ישראל לעשות הפסח ככל מ"ע שבעולם ומחויב לילך מקצה הארץ להתקרב עצמו כדי לקיים מ"ע אך אם עבר והוא בדרך רחוקה יש דינים שציותה התורה אבל בודאי מחויב להתקרב ולקיים מ"ע ולדבריו כל ישראל אפילו בא"י כל שהם רחוקי' ט"ו מיל מירושלים שזה דרך רחוקה עש"ס פ' מי שהי' פטורים מלילך ולעשות הפסח אם כן כל ישראל פטורים לעשות פ"ר ופ"ש לא יהיו מקריבים כי רוב הציבור אין עושים פ"ש אם כן פטורים ממצות הפסח ואי משום דחייבין בראיה יכולים לבא ביום טוב אי תחומין דרבנן ע' פסחים פ' תוד"ה אינה ומבואר בפירוש בסוכה דנפקא לן דעוסקים במצוה פטורים מן המצוה מטמאים דהיו מטמאין עצמן שבעת ימים קודם ואי לאו משום מצוה אסורים לגרום ביטול הפסח ויש לדחות בקל מכל מקום אין סברא כלל שלא יהיו ישראל הדרים בכל א"י חייבים בפ"ר בודאי מצוה להתקרב שיבואו אך אם הי' בדרך רחוקה או אפילו במזיד לא בא יש לו דין דרך רחוקה ואם לא בא יקריב בשני ואם לא הקריב בשני עיין ר"מ הדינים אבל זה קשה לשמוע שלא יהיו מצווים הרחוקים שיבואו לעשות מ"ע ועוד מבואר להדיא פא"ד דס"ט ופסקה ר"מ פ"ה דטמא שיכול לטהר בזמן הקרבן וישב לו בטומאתו וכן ערל שלא מל וכו' חייב כרת הרי דמחויב לטהר עצמו ולתקן עצמו שיהיה מחויב בקרבן אך זה ג"כ אין ראיה דבזמן הקרבן חל עליו החיוב אבל בדרך רחוקה קודם זמן הקרבן אין חל עליו חיוב להתקרב ובזמן הקרבן הרי הוא בדרך רחוקה מכל מקום מצד הסברא אין סברא כלל דלא יהיה מצוה על כל ישראל כלל בודאי מצוה להתקרב כדי לעשות הפסח וע' פא"ד דס"ט רש"י ד"ה ענוש כרת ול"ד לטמא ודרך רחוקה שא"י לתקן באותן ו' שעות ומקמי הכי לא רמיא חיובא עליו נראה דקודם הזמן לא רמי חיובא והיינו לעונש כרת אבל ודאי מצוה שיבא ולא יהיה בדרך אטו לולב ושופר כי לא יהיה מחויב לקנות קודם החג ובחג אינו בנמצא וכי אינו מבטל בזה המ"ע אתמהה. ועוד דסיום דה"ת שלא היה לו קרקע או זקן שא"י להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראי' מראה באצבע דס"ל דפטור דפסח תלוי בראי' ולא מטעם שכ' הצל"ח ותי' הב' דח"ל הוא ודאי צ"ע כמ"ש המ"ל.

6והנה כדברי התוס' מצאתי לקמן ע' ע"ב יהודה ודורתאי בנו פרשו וישבו להם בדרום ואמר אם יבא אלי' וכו' למה לא חגגתם חגיגה בשבת וכו' אם כן חזינן דישב ברחוק מירושלים ולא עלה לפסח כלל וערש"י ד"ה וישב פי' רחוק מירושלים שלא יעלה לרגל ויתחייב בפסח וחגיגה מבואר להדיא דרחוק מירושלים א"צ לעלות לפסח וגם פטור לעלות לרגל ובאמת ל"מ שיהיה פטור מלעלות לרגל עכצ"ל שדרום היה בח"ל על כל פנים נראה מדברי הש"ס דילן כדה"ת דהדר בח"ל פטור מפסח ומראי' וצ"ע מאוד ומנ"ל הא. וגם צ"ע לדה"ת מה תיקנו ר"י ודורתאי וביטלו מצות פסח ועליית הרגל עבור מצות חגיגה שלא דחו שבת ועכצ"ל שאין חיוב עליו כלל כד' רש"י ותוס' וצ"ע. והנה אף דלא נודע לנו דה"ת וגם נר' כן מהגמרא שכתבנו ומרש"י אף דאין אנחנו יודעין לא נוכל לדחות דבריהם בודאי מצאו כן מפורש באיזה מקום ומכל מקום נשים ועבדים חייבים דבפירוש ריבתה תורה. ולכאורה לד' התוס' דמי שא"ל קרקע פטור מפסח אם כן גר שנכתב בפירוש בתורה וכי יגור אתכם גר וכו' היאך יש לו קרקע אי בקנה הא בזמן שהיובל נוהג לר"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וא"כ א"ל קרקע אך לשיטת הר"מ דביובל שני מביא וקורא אם כן ה"נ ועיין טו"א פלפל בדינים אלו גבי ראיה ונלמד משם לכאן.

7ונ"ל פשוט דאם ח"ע וחב"ח שחט עליו רבו או הוא בעצמו שחט לד' הר"מ שא"י לא בשל רבו ולא בש"ע או ח"ש וחב"ח לכ"ע דהוי כמו ח"ע וחב"ח למ"ר ואח"ז קודם פ"ש נשתחרר ל"א דעכ"פ החצי שלו יצא ידי פ"ר אף דלא אכל אכילה לא מעכבא וא"כ אם שחט רבו עליו יצא הח"ע ואם בעצמו שחט יצא חלק הב"ח אם כן כיון דחצי יצא לא יוכל למנות על פ"ש דהוא שלא למנויו כמבואר גבי ה' ששחטו ונמצא יבלת וכו' ז"א דכאן לא יצא כלל בפ"ר כיון דבשעת זריקת דם ל"ח לאכילה לא יצא כלל כמבואר שם גבי ה' שנמצא יבלת ובר"מ פ"ג ה"ט אם כן חייב בפ"ש כנלע"ד פשוט. ולומר דזה הוי חזי לאכילה כיון דאותו צד מותר לאכול רק דהצד השני מעכב אין זה סברא כלל וכדקי"ל בנזרק הדם והפסח היה טמא דלא הורצה כיון דלא הוי חזי לאכילה עיין ר"מ פ"ג וה"נ וז"פ.

8והנה כל מיני אישים חייבים במצוה זו טומטום ואנדרוגנוס דאפילו הם נשים חייבים אך יש לפטור הטומטום כיון דהוא ס' ערל ע' יבמות ע"ב ואנדרוגנוס ודאי חייב ואם בפ"ר לא שלמו לאנדרוגנוס י"ג שנים ויום א' והביא סימנים דמבואר בהה"מ פ"ב מה' אישות דהוא ס' אפשר היא נקבה וא"כ היא גדולה בת י"ב שנים וי"א או הוא זכר ועדיין הוא קטן אם כן חייב בפ"ר שמא נקבה והיא גדולה ואפילו זכר והוי קטן מכל מקום גם זכר קטן נמנה על הפסח כמש"ל ואם עשה הפסח בראשון ובין פ"ר לפ"ש שלמו לו י"ג שנים פטור לעשות פ"ש אף דהוא זכר כמש"ל בשם הר"מ דקטן שעשה פ"ר ונתגדל בשני פטור לעשות פ"ש ואפילו אם נאמר דלא כהר"ם ואינו נפטר מהפ"ש במה שעשה פ"ר בעודו קטן מכל מקום פטור מפ"ש דלמא נקבה ויי"ח בפ"ר שהיתה גדולה בת י"ב שנים וי"א ומס' א"י לעשות פ"ש עיין סוגיא דה' שנתערבו ופ' הר"מ פ"ה מהק"פ ה"ט. אך לשיטת הר"מ פ"ד וע' לח"מ דא' שעומד בספק עושה פ"ש כאן נמי חייב מס' בפ"ש אם נאמר דלא נפטר במה שעשה בקטנותו ולדעת הראב"ד ה' שופר דאנדרוגינוס חצי זכר וח"נ דינו כמו ח"ע וחב"ח אם כן בכה"ג ודאי עושה פ"ר דמצד חלק הנקבות הוי גדולה וגם חלק הזכרות יכול לאכול דקטן יכול לאכול אך מפ"ש ודאי פטור אף אם נאמר דגדול לא נפטר מפ"ש ע"י הפ"ר שעשה בקטנותו מכל מקום כיון דחלק הנקבות שלו כבר יצא בפסח ראשון אם כן א"י לאכול עתה הפסח שני כי הוי שלא למנויו דצד הנקבות יצא עם הפ"ר עיין בגמרא וכתבתי ל' כ"פ ובכל מצוה אני מזכיר לעורר. ועיקר הדין דהבאת סימנים בטומטום ואנדרוגינוס עפ"ב מה' אישות ויש עוד פטורים מפסח כגון מילת זכרים ועבדי' דמעכבי' ויבואר לקמן מצוה טו"ב כי שם מביא זה הרהמ"ח: