מנחת חינוך ח:א

1שלא להותיר כלום וכו'. ער"מ פ"י מהק"פ הי"א וז"ל וצריך אדם שישתדל שלא להשאיר מבשר הפסח עד בוקר וכו' שנאמר וכו' והרהמ"ח הוסיף תיבת כלו"ם וכתב שלא להותיר כלו"ם ואפ"ל דכוונת הרהמ"ח כיון דלאו זה אינו באכילה אם כן אפשר א"צ כזית רק אפילו כ"ש אם הותיר עובר בלאו זה. ושוב ראיתי בס' מוצל מאש אשר בא לידי זה ימים בשאלה עמד על חקירה זו אם צריך כזית או אפילו בכ"ש עובר על לאו זה ודקדק מד' הר"מ שבפ"ט שם שכתב המוציא זית בשר הפסח מחבורה וכו' עובר ולוקה שנא' לא תוציא ומזכיר בדבריו כזית וכאן כתב הר"מ סתם שלא להשאיר עד בוקר ולא כתב כזית נראה דהלאו הוא אפילו על כ"ש כן הוא בזכרוני שראיתי בס' הנ"ל. והנה בגוף הדבר לא ידעתי לחלק בין הוצאה מחבורה או מותיר דשני הלאוין אינם מעניני אכילה ומכל מקום צריך כזית בהוצאה אם כן מ"ש מותיר מהוצאה ועכצ"ל דשיעורין הל"מ ועמ"ל פ"א מהחו"מ בשם הרא"מ דדעתו דאכילה משמע כ"ש אך הל"מ אוקמי' אכזית אם כן בכ"מ שיעורו בכזית חוץ ממקומות שפי' חכמינו זכרונם לברכה כגון שיעורי שבת או שיעורי טומאה דהוי כביצה או אכילת יוה"כ דהוי ככותבת אבל היכא דלא פירשו לנו בודאי דינו בכזית כרוב שיעורין בתורה כמבואר ביומא ארץ זית שרוב שיעוריה כזיתים ומבואר להדיא בביצה דב"ש סוברים חמץ בככותבת ושאור בכזית ופליגי לענין ב"י ולענין אכילה גם הם מודים דזה וזה בכזית ע"ש דף ז' ע"ב דב"ש לא ילפי ביעור מאכילה ומכל מקום ס"ל כזית וככותבת לא פחות אף דהם רוצים להחמיר בשאור ואף דאינו אכילה עכצ"ל דז"פ כל היכי דלא נתפרש או מיתורא דקרא כדילפי ב"ש מסתמא השיעור בכזית ככל שיעורי תורה וע"ש ברש"י ביצה דעתו דככותבת בחמץ לב"ש הוי בכלל שיעורין דהל"מ ובתוס' הקשו עליו אבל ז"פ לע"ד דסתמא הוי בכזית חוץ מה שנתפרש. ויש לה"ר לזה מפסחים כ"ז ע"ב דר"י יליף דאב"ח אלא שרפה במ"מ מנותר נותר בבל תותירו וחמץ בב"ת מה נותר בשרפה אף חמץ. ולשיטת המוצל מאש יש פירכא מה לנותר שכן בכ"ש משא"כ חמץ בכזית לכ"ע ע' בביצה א"ו גם נותר בכזית והדקדוק אינו דקדוק דגבי מוציא דחייב מלקות כתב כזית דעל שיעור זה לוקין אבל כאן דעל לאו זה אינו חייב מלקות וח"ש אסור מן התורה אם כן אין נ"מ כ"כ ע"כ לא כתב בפירוש אך יש באמת נ"מ ללאו וח"ש אסור אף בלאוין שאין בהם מלקות אך למי שבקי בס' הר"מ יראה דכ"פ לא כתב כזית וסמך על דבר הידוע עפ"א מה' חו"מ שכתב המניח חמץ ברשותו וכו' קנה חמץ וכו' לוקין ולא כתב כזית וידוע דצריך כזית ע"ש בביצה. וגם אח"ז כתב האוכל חמץ בערב פסח לוקין ולא כתב כזית וכ"פ כתב בפירוש כזית ע"כ אין לדקדק. ואפ"ל הא דכתב גבי מוציא כזית דמבואר שם דצריך עקירה והנחה דהוצאה כתיב בה כשבת ע"ש וה"א כמו בהוצאת שבת אוכלין כגרוגרת ה"נ ע"כ כתב כזית דלענין זה אינו כשבת.

2והחילוק שבין לאוין וח"ש אף בלאוין שאין בהם מלקות הוא לענין שבועה עיין ר"מ פ"ה מהל' שבועות הנשבע שלא יאכל נבלה ואכל אינו חייב משום שבועת ביטוי דאין שבועה חלה. אבל בנשבע שלא יאכל ח"ש ועבר חייב בשבועת ביטוי דעל ח"ש אינו מושבע מה"ס וכן בנשבע שיאכל ה"ז לוקה משום שבועת שוא אבל אם נשבע שיאכל פחות משיעור חייב משום שבועת ביטוי ע"ש בר"מ ותוס' שבועות סוגיא דכולל דח"ש אף דאסור מן התורה אינו מושבע ע"ז כיון דאינו מפורש בתורה ע"ש אם כן הוא נ"מ בנשבע שלא להותיר אין שבועה חל וא"ע אפילו אם הותיר אבל אם נשבע על ח"ש שלא להותיר והותיר חייב קרבן שבועה וכן בנשבע להותיר. ובזה מיושב קו' הפ"י ביצה למאי נ"מ סוברים ב"ש דחמץ אינו חייב בכזית על ב"י לשיטת הסוברים דעל ב"י אין לוקין דנל"ע ואם כן מאי נ"מ דבעי ככותבת הא אין לוקין ולענין איסור אף לב"ש ח"ש אסור מן התורה ומאי נ"מ בין כזית לככותבת ולפמ"ש נ"מ גדולה לענין שבועה עיין ר"מ ושו"ע יו"ד דעל שיעור שלם אין שבועה חל דמושבע מה"ס וח"ש אינו מושבע ואחר זה מצאתי דרמז בזה הפמ"ג לעיין בספריו ג"ו וש"ה ואינם ת"י. ועשו"ת שאג"א סי' פ"א דמכח קושיא הנ"ל דמאי נ"מ לב"ש כתב דגבי ב"י ח"ש אינו אסור מן התורה כלל וכתב הטעם דהא דח"ש אסור מבואר ביומא משום חזי לאצטרופי דהיינו בכא"פ וזה שייך באכילה דאם יאכל כא"פ יצטרף גם מה שאכל קודם אבל בב"י ל"ש זה דל"ש להצטרף לעבור למפרע אם יהיה אצלו ח"ז ואח"ז ח"ז ע"ש והסכימו עמו הרבה אחרונים ועיין בפתיחה הכוללת להפמ"ג ובדגול מרבבה סי' תמ"ב דבדבר שאינו אכילה אין ח"ש אסור מן התורה אם כן מותר להותיר פחות מכשיעור לדברי האחרונים הנ"ל ואין איסור תורה ומדרבנן אפשר דאסור וגם במה שדחיתי לעיל ד' המוצל מאש דכיון דאין בו מלקות לא כתב הר"מ כזית צ"ע פ"ט שם וז"ל המאכיל כזית מפסח לגר תושב וכו' ואין לוקין על לאו זה וכו' ומכל מקום כתב כזית גם מה שלא כ' הר"מ גבי ב"י כזית אפשר דסמך עמ"ש קודם לזה האוכל כזית חמץ וכן גבי אוכל בע"פ סמך ג"כ אדלעיל אך מכל מקום מדקדוק זה אין הוכחה ואפשר אלו היה דעתו דאף כ"ש עובר היה כותב להדיא כיון דהוא קצת חידוש עפי"א מהמ"א כתב בפירוש האוכל ושותה כ"ש אם כן נראה דבעינן כזית אך מדברי הרהמה"ח שכתב כלום נראה דאפילו כ"ש עובר וצ"ע.

3וכבר כתבתי דאם נאמר דעובר בכזית אם כן בפחות משיעור אין איסור תורה להרבה שיטות וצ"ע. אך גם לשיטתם נלפע"ד דחל שם נותר על ח"ש כגון שהרבה אנשים אכלו כ"א קרבן והותיר כ"א פחות מכזית דלא עברו כלל האוכלו חייב כרת אם צירף החצאין לכזית דהוי נותר אף דלא עבדי איסורא ע' פסחים פ"ג ע"ב וברש"י גבי שמנו של גיד אף דא"ע וצריך להותיר מכל מקום חל איסור נותר אף דיש לחלק נ"ל כן מצד הסברא דהתורה לא תלתה בלאו דעבר רק הנותר מאכילה ולקמן פ' קדושים כתבתי דבנותר לוקין משום ל"ת כ"ת אף בפחות מכשיעור בכה"ג דמצרפין הנותרים ל"ש תועבה וז"פ:

4והנה הלאו הזה הוא רק בדברים הראוים לאכילה הזהירה התורה דלא נתעצל באכילתם ולא ישארו אבל דברים שא"ר לאכילה ל"מ עצמות וקרניים וכו' שא"ר לאכילה א"ע בלאו זה אלא אפילו יכול לאכלן אלא דאינן בשר גמור מכל מקום כיון דאין אוכלים א"צ לאכול ומותר להותיר ע' פסחים סוגיא דעצמות וגידין ונותר דף פ"ג ובתוס' ד"ה אי אמרת וכו' אך זה אין נ"מ לפי הנראה דהלכה כר"י אמר רב שם ע"ש. ומבואר שם בסוגיא דשמנו של גיד ושאר דברים בבהמה שאסור לאכול מדרבנן אסור לאכול גם כן בפסח וער"מ פ"י שמנקין בשעת אכילה מחוטין וקרומין שאסורין מדרבנן וע"ש ברש"י וא"ע משום בל תותירו ואין להכריח ולומר דנהי דמדאורייתא עוברין מכל מקום חכמים העמידו דבריהם באיסורים שלהם משום סייג ועקרו שוא"ת ע' יבמות אלא באמת התורה אמרה דוקא דבר הראוי לאכילה הוא בקום אכול ולא יותיר אבל דבר שאין אוכלין לא אמרה התורה כלל אם כן י"ל שאין אוכלין מחמת שא"ר לאכילה או שא"ר לאכילה מתחז"ל או מצד מנהג שישראל קדושים נוהגין בו איסור כגון שמנו של גיד כיון דא"ר לאכילה לא הזהירה תורה לאכול ושלא להותיר ועמ"ל הל' נערה בתולה ה"ה ופ"ז מהלכות תרומות ובהל' סוטה. וכן נראה יותר דמ"ל אם אינו אוכל מחמת דא"ר לאכילה כמ"ש התוס' לענין גידי צוואר אף שהם בשר לפי הס"ד מכל מקום ל"ש להקשות לצלינהו דלית בהו טעם בשר גמור ע"ש אם כן מ"ל דא"ר לאכילה מטעם זה או מאיזה טעם כיון דאינו עושה מחמת עצלות המצוה אינו בכלל זה ע"ש. אך לכאורה שם בסוגיא אינו נראה כן דלפ"ז אי אמרינן דהתורה לא הזהירה כלל בכה"ג הלאו כמו עצמות וגידין אם כן לא נקרא שם נותר כלל כמו שמבואר שם בעצמות דאינו בכלל עשה דנותר שיהיה בשריפה ובאמת מבואר שם בש"ס דשמנו של גיד וגיד החיצון שאסורים מדרבנן דאסורים לאכלם מכל מקום נשרפים והם בכלל נותר שצריך שרפה וערש"י שם ד"ה רב אשי אמר וכו' שמנו של גיד דמותר מן התורה ונהגו איסור בו הלכך תחילתו לשרפה כיון דמה"ת מותר חל איסור נותר עליו וכו' ולאשמעינן דאסור לאכלו וכן בסמוך ד"ה ואין חייבין כתב ובההוא קאמר תנא דידן דתחילתו אינו נאכל משום איסור דרבנן וטעון שרפה דחייל עלה שם נותר דאסור מדאורייתא נראה להדיא דבאמת הוי נותר רק דחז"ל משום סייג עקרו הלאו דלא תותירו בשוא"ת ויש כח בידם כמו שופר ולולב אבל לעקר שם נותר לא עקרו לענין שרפה כי אין בזה סייג ע"כ מ"ע של שרפה במק"ע.

5וכן האוכל דברים אלו [מנותר] הם בכרת וער"מ פ"ח מה' פסה"מ שכ' שם האוכל מנותר מעור ומעצמות אינו חייב כרת ולא חשיב אלא דברים שא"ר לאכילה אבל דברים האסורים מדרבנן כגון שמנו של גיד לא חשיב נראה דחייב כרת דחל שם נותר רק דחז"ל עקרו בשוא"ת ומכל מקום אינו עובר ג"כ כיון דהוא אנוס בתקנתא דחז"ל כמו שופר ולולב ע"כ נראה מזה כהצד הב' של המ"ל דאין מדרבנן פועל כלום ודין התורה במק"ע היכא דלא הוי אסור מן התורה הוי כאין שום דבר כיון דמה"ת היתר גמור ובאמת בענין זה של המש"ל האריכו הרבה בס' האחרונים ואם נבא להאריך יעברו ויחלפו מלא רוחב ים התלמוד ואין כוונתי בח"ז להאריך בפלפולים:

6והנה מד' רש"י נ"ל מבואר כמש"ל במצוה הקודמת דדבר שהוא נפסל מדאורייתא קודם שנעשה נותר כיון דא"א לאכלו מן התורה לא חל עליו שם נותר לענין שרפה וה"ה לענין כרת דדוקא מחמת שהוא דרבנן אם כן מן התורה חל שם נותר אבל בדבר שמה"ת ל"ח לאכילה כמו דל"ש לא תותירו ה"ה לא חל שם נותר כמו שכתב בהדיא אם כן כיון דלא חל שם נותר הוי כעצמות וגידין וקרניים והדומה דא"ח כרת אם [אכל] נותר ה"ה בזה אם כן אם נפסל הפסח מן התורה כגון מבושל וכדומה א"ח אם אכלו בבוקר משום נותר עיין לעיל. והנה בסוגיא זו מבואר דעצמות וגידין ישרפו ומפלפל הש"ס הטעם דעצמות ישרפו דהא אינם ראוים ולא חל שם נותר ומוקי לה מחמת המוח ושימוש נותר ע"ש. ועל הא דגידין אר"י א"ר כל הגידין כשרים חוץ מגידי צוואר ומקשינן ממשנה דהגידין ישרפו אי גידי בשר היינו נותר אלא וכו' גידי צוואר ומתרץ לה אבל על כל פנים הא דר"י א"ר לא אדחי דגידין הם בשר ונכלינהו ואי דאתותר היינו נותר דהוא בשר גמור רק גידי צוואר הוא עץ ומוקי לה הש"ס בגה"נ ואליבא דר"י וטעון שרפה ע"ש. ואח"ז בדפ"ד ג"כ מבואר בברייתא דגידין הרכין נמנין עליו בפסח ובגידין שסופן להקשות הוא פלוגתא דר"י ורשב"י אי נמנין עליו בפסח עיין תוס' ד"ה גידין וער"מ פ"י מהק"פ ה"י שכתב גידין שסופן להקשות אין נמנין עליו בפסח מבואר מדבריו דגידין הרכין שאין סופן להקשות נמנין עליהם דהוי בשר ואם כן לפ"ז דהוי בכלל בשר וטעון שרפה חייב ג"כ אם אכל גידים הנותרים ע' בש"ס אי דאתותר הוי נותר. וק"ל מאוד דהנה מבואר בזבחים ופסקה הר"מ פח"י מה' פסהמ"ק הכ"א דהאוכל מנותר עצמות וגידין וקרניים א"ח כרת וכן בפיגול וכן טמא שאכל ע"ש ולא חילק כלל אם הם גידין הרכין חוץ מגידי צוואר ערש"י ולתוס' ג"כ גידי בשר חוץ מגידי השדרה הוי רכים ע"ש וא"כ יהיו חייבי' על הגידי' כמו בשר וע"ע בר"מ פי"ד מהמ"א הח"י האוכל מנבלה וטרפה וכו' מן העור והעצמות והגידין פטור והרב המגיד כתב דהוא מספרי ובחולין פ' העור והרוטב דאלו דברים אינם מטמאין משום נבלה ע"ש ולא כתב כלל דגידים הרכים דהיינו גידי בשר חייבים עליהם וגם בפ"ט מהמ"א כתב המבשל גידים בחלב פטור על הבישול ועל האכילה ולא חילק כלל בין גידים. ובפרט לדעת רש"י כל הגידים הוי רכים חוץ מגידי צוואר ולדעת התוס' ג"כ כל הגידים רכים חוץ מן השדרה דסופן להקשות אבל רוב גידים רכים הם וא"כ אמאי לא יתחייב בנבלה ובב"ח ובנותר ופיגול על הלאוים וכן בפ"א מה' אה"ט כתב דאלו דברי' אינם מטמאין בנבלה ולא חילק כלל ובפרט דכל גידי בשר הם רכים וכ"כ פ"א מהמ"א דאוכל גה"נ מטמאה פטור וא"ח משום טמאה דאין הגידין בכלל בשר כמו שביארנו וכתב הרב המגיד דהיינו דמבואר לעיל דאוכל גידים אינו חייב ע"ש ובאמת גה"נ הוי ג"כ בכלל גידים הרכים חוץ מחוטי צואר או גידי שדרה דסופן להתקשות אבל כל הגידין הם רכים וכ"נ מגמרא כאן דוקא בנתערבו וכו' ע"ש וא"צ להאריך.

7ע"כ לבי אומר בטח דידוע דהוא פלוגתא בגה"נ ובכ"מ אם יש בנידין בנ"ט ור"י סובר דיש בגידין בנ"ט וכמה תנאים וגם ר' יוחנן בביצה המבשל גה"נ בחלב דאמר הבערה וכו' ועל בב"ח מחייב ש"מ דס"ל יבגבנ"ט אך דאפסקא הלכתא דאב"ג בנ"ט ע"כ סוגיא אזלי למ"ד יבגבנ"ט ע"כ סובר ר"י א"ר דגידין הם בכלל בשר וגם אוקמי למשנה כר"י ור"י ס"ל יבגבנ"ט וכן ר"י ורשב"י דפליגי בגידין שסופן להקשות סברי דיבגבנ"ט ע"כ סובר רבי יוחנן דנמנים וכ"ה האמת כמ"ש דר"י ס"ל יבגבנ"ט ורשב"י סובר לענין פסח כיון שסופן להקשות אין נמנין ע"ש בתוס' הטעם אבל לפ"מ דאפסקא הלכתא פגה"נ אבגבנ"ט אם כן כל הגידין לאו בכלל בשר נינהו לשום איסור שבתורה ולענין נותר דינן כעצמות ואין חילוק בהם לגידי הצואר כי אינם בכלל בשר כלל וא"כ לא חל עליהם שם נותר לענין שרפה כמו דלא חל לענין איסור כרת, וער"מ בפסה"מ שם שמביא שהעצמות אין טעונין שרפה ולא הביא דין גידין דסמך עמ"ש אח"ז וכן בכ"מ דגידין ועצמות אינם אכילה כלל ועץ בעלמא הוא וכל הסוגיא אזלי למ"ד יב"ג בנ"ט וגם המשנה דגה"נ וירך שנתבשל כולם סוברים יבגבנ"ט ע' בחולין אבל לדידן פשוט דעץ בעלמא הוא לענין נותר ולענין פסח ודאי אין נמנין עליו כמו שאין נמנין על עצמות וקרנים וטלפים וכדומה ולפי זה תמוה לי מאוד דעת הר"מ ז"ל דהוא סובר בכ"מ דאין בגידין בנ"ט [חוץ מגיד הנשה של נבלה שכתב פ"ח מהמ"א דלוקה שתים וכבר תמהו עליו ובמצות גיד הנשה כתבתי תי' לזה ומה שיישבו האחרונים וזה ל"ש כאן] אם כן היאך פסק פ"י מהק"פ דגידין שסופן להקשות אין נמנין עליהם מבואר דגידין הרכין נמנין עליהם ואמאי הא אין בגידין בנ"ט ולאו בכלל בשר הם, הן לענין טומאה והן לענין איסורי אכילה אם כן איך יוצא י"ח פסח ולומר דיש חילוק דלענין ל"ת לא הוי אכילה ולענין עשה הוי אכילה כמו שנסתפק במ"ל פ"ה מהל' יסוה"ת שהבאנו לעיל זה אין סברא כלל חדא דגם שם הסכימו האחרונים דאין חילוק וגם א"נ דיש חילוק ימנו גם כן בפסח על עצמות וקרניים וזה ודאי אינו ומ"ש גידין והיא תמיה גדולה לפי עניות דעתי שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי בשער המלך דהרגיש בזה ע"ש דמקשה על רש"י בסוגיא דפירש דיי"ח פסח הא אב"ג בנ"ט ומפלפל עוד שם ומתרץ עפ"י דברי המ"ל הנ"ל אך לא הרגיש בד' הר"מ כאן ועמ"ש שמביא ד' רש"י ביצה דמבואר שם האוכל מנבלת העוף מעצמות וגידין וכו' ופירש"י דהאי תנא סובר אב"ג בנ"ט וע"ש ג"כ שדעתו דאף ר"י דסובר יב"ג בנ"ט דוקא בגה"נ של נבלה דאחשבי' אבל לכל מילי מודה דאב"ג בנ"ט ע"ש ולפ"ד הסוגיא דהכא דנמנין עליהם בפסח וגם לענין נותר דמקשה ונכלינהו וכו' ועבתו"ס נרא' דלמ"ד יב"ג בנ"ט הוי כבשר גמור והנאני מאוד מה שראיתי שהרגיש בזה כי הייתי נבוך מאוד בזה ויש לפלפל פ' העור והרוטב ואי"ה אשנה פרק זה וצ"ע שלא הרגיש שום א' ממפ' הר"ם ז"ל כאן בק"פ.

8ועבכ"מ פ"ח מה' שחיטה הי"ב על הא דכתב הר"מ דגידין הרכים אינם חשובין בשר והקשה הא מבואר דדוקא שסופן להקשות ותירץ דמלתא דפשיטא דרכים נידוני' כבשר או דכל הגידין סופן להקשות והנה תי' השני תמוה דכאן מבואר בסוגיא דגידין הרכים נידונים כבשר ובגידין שסופן להקשות פליגי וגם למה כ' הר"מ שסופן להקשות ועיין בצל"ח מפלפל בד' הכסף משנה וגם בנוב"י מן התורה ואין כאן מקומו ואי"ה אשנה פ"ז. ורמ"א הביא ד' ב"י דכל הגידין סופן להקשות כתי' הב' וקצ"ע דבגמרא מוקי כאן המשנה דהגידין ישרפו היינו שמנו של גיד ובאמת הוא רבותא דעומד תחלה לשרפה ומכל מקום חל שם נותר כיון דמה"ת חזיא כפירש"י ואמאי השמיט הר"מ בפסהמ"ק שם דין זה דשמנו של גיד ישרפו וכבר כתבתי דגידין באמת סובר הר"מ דא"צ לשרוף וצ"ע ועברש"י בסוגיא זו ד"ה לא נצרכה כו' פירש דגה"נ ראוי לאכילה ע"ש בסוגיא כי קצרתי. והנה הלאו הזה הוא על בני חבורה דהם מוזהרים לאכלו כולו ולא יותירו ממנו ע' פסחים ס"ג היך דקיימי בלא ילין היינו בני החבורה. אין עוברין בלאו זה אלא פ"א דנותר עד הבוקר אבל בבוקר א"ע עוד בשום פעם כמ"ש תוס' פסחים כ"ח ע"א ד"ה וחמץ הרי הוא וכו' ע"ש. וער"מ פ"ט ה"ו שכתב בני חבורה נכנסין בג' ויוצאין בא' כ"א שגמר אכילתו מותר לו לצאת א"צ להמתין על חבירו ע"ש לפי פירושו בש"ס ועיין כסף משנה שכתב בשם הר"י קורקס דאפשר אם יצא והניח האחרים אוכלים לא חל עליו הלאו דבל תותירו כיון שהניח אחרים אוכלים ע"ש ומכל מקום כתב זה בדרך אפשר ולא ברירא לי' ונראה מצד הסברא דדוקא שהניח גדולים בני דיעה שייך שפיר לומר דהוא סמך עליהם אבל הניח קטני' כיון שהם אינם בני דיעה בודאי החיוב עליו דעליו מוטל להשגיח שלא יותר ואין סומכין על קטנים שהם אינם בני דיעה ואסור לסמוך עליהם כו' פשוט: