מנחת חינוך ח:ה

1לפי שהוא נל"ע. ע' פח"י מה' פסה"מ תמה הכסף משנה על הר"מ למה לא כתב הטעם דהוי לאו שאב"מ ותי' בדוחק ובמ"ל כתב דטעם זה דנל"ע משכחת לה בקיימו ולא קיימו או בביטלו וכו' דלוקין על הלאו אם כן טפי הו"ל להר"ם למינקט הטעם דשאין בו מעשה שהוא כולל כל החלוקות ולא משכחת לה מלקות דאין בו מעשה כלל וצריך תלמוד עכ"ל ולכאורה י"ל דמשכחת לה מעשה לפי המבואר במכות דאם הי' לבוש כלאים לוקין על כ"א אף שלא עשה מעשה כיון שתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה עתו"ס שבועות ובמל"מ פ"ג מה' ביאת מקדש ה"ב פלפל אפילו אם הי' תחלת המעשה בהיתר מכל מקום לוקין אח"כ אעפ"י שאב"מ ועיין בס' משנת חכמים להגאון מזאמוטש פלפל בזה אם כן אם עשה מעשה בידים ופסל הבשר של פסח שהוציאו או בישל את הפסח ובע"כ לא הי' רשאי לאכלו ונתותר אם כן אפשר הוי מעשה ולוקין ומכאן ראי' לדברי שכתבתי ל' דאם נפסל באיזה פסול קודם שנעשה נותר אין נותר חל לענין אכילת ושריפת נותר וי"ל דל"ש גם הלאו דלא תותירו כלל כי תיכף שנפסל פקע הלאו דלא תותירו דהתורה אזהר שלא יותיר רק יאכל אבל כיון שא"ר לאכילה קודם ל"ש הלאו כלל אם כן נראה פשוט כיון דל"ש הלאו כלל בודאי אין חל שם נותר לענין שריפה או לחייב אם אכל הנותר דל"ה עליו שם נותר כלל. ויותר מזה דעת הצל"ח דאף שעוברין בקרבן פסול בלאו דלא תותירו מכל מקום אין חייבין על הנותר מכ"ש היכא דלא עבר על הלאו כלל אינו נותר כלל לשום ענין ואף אם פסלו באיסור דרבנן דחל שם נותר עיין ל' מכל מקום בלאו דלא תותירו א"ע דהוא אנוס בתקנתא דרבנן ע"ל ומכל מקום אפשר דאם פסל הקרבן בפסול דרבנן דחל שם נותר כמ"ש בשם רש"י, אך אם נפסל בעצמו או שהוא א"ר לאכול מתחלתו כגון שמנו של גיד א"ע על הלאו הזה כי הוא אנוס בתקנתא דחז"ל עמג"א ה"פ סי' תמ"ו אבל אם עשה מעשה בידים לפסול אותו אם כן אפשר עבר על הלאו דודאי אסור לו לאכול הקרבן דחז"ל העמידו דבריהם מכל מקום על כל פנים כיון שעשה במזיד עבר על הלאו אם כן משכחת לה שפיר מעשה גם בנותר אך לצד שצידד המ"ל כל היכא דמדרבנן ל"ח גם מדאורייתא א"ע אם כן אף בפסלו בפסול דרבנן א"ע כלל וא"כ לא משכחת לה מעשה בשום אופן אבל אי אמרינן מכל מקום כיון דמדאורייתא חזי חל עליו כל דין תורה כגון כאן באיסור דרבנן חל עליו שם נותר לענין כרת עכצ"ל דעובר בלאו רק מכל מקום אסור לאכול ומחויב להותיר והוא אנוס בתקנתא דחז"ל וה"ל כמו אנוס אם כן אם עשה במזיד מעשה בידים ופסלו פסול דרבנן כיון דעל ידי מעשה נתותר ה"ל לאו שיש בו מעשה ומשכחת לה מעשה שפיר ול"ק ק' המ"ל ובגמרא דאמרינן דנותר ה"ל לאו שאב"מ דאמר לא מן השם הוא זה אלא מפני שאב"מ היינו לדין התורה דאצל דיני התורה ל"מ מעשה כמ"ש המ"ל הנ"ב וה"ס אבל עתה שיש כמה פסולי דרבנן ואם הוא פסלו בפסול דרבנן אם כן עשה מעשה והוי נותר על ידי מעשה עיין ותבין וא"א להטעים יותר אך לסברת הרהמ"ח דכל לאו שנוכל לעבור בלי מעשה אף בעשה מעשה אין לוקין ע' מצוה שד"מ שמ"ה שמ"ו אם כן כאן דאפשר לעבור בלי מעשה בכל גווני אין לוקין ולשיטות דלא ס"ל כן אם כן שפיר משכחת לה מעשה [וס' הרב המגיד שהוא להיפך מס' הרהמ"ח ל"ש כאן וק"ל] אם כן אם עשה כאן מעשה ול"ק העשה או ביטלו כגון זרקו לים או איבדו ולא שרפו לוקין על נותר אם כן כיון דהוי לאו שיש בו מלקות נשים חייבין מהיקשא דר"י א"ר כמש"ל.

2ונ"ל גם כן אפילו למש"ל דלאו שאב"מ אפשר אין הנשים מוזהרות כלל ובפרט בל"ת שהזמן גמרא דאינו בכלל היקישא דר"י א"ר מכל מקום אם בלאו משכחת לה מעשה גם כן אם כן נשים מוזהרות עליו וכיון דמוזהרות הם בלאו זה אף באב"מ גם כן מוזהרים כמו אנשים ודוקא אם הלאו הוא תמיד אב"מ אם כן אינו בכלל היקישא אבל אם בלאו הזה יש מעשה ואם כן נשים מוזהרים נמי שלא יעברו אף בלי מעשה כמו איש כנ"ל ולפמ"ש ע"כ כתב הר"מ הטעם דנל"ע דזהו מלתא דפסיקא אך אם ביטל העשה זה תלוי בהעשה אבל לא בהל"ת וכבר ביאר דיני ביטלו בסנהדרין אבל הטעם שאב"מ בהל"ת עצמו וזה לא פסיקא לי' לכתוב מפני שאב"מ דמשכחת לה מעשה שפיר כמ"ש. אך באמת שיטת הר"מ צ"ע אם סובר זה הכלל היכא דהלאו בא מתחלה על ידי מעשה עמ"ל ומשנ"ח האריכו וגם על הרהמ"ח דס"ל הכלל שכתבנו דהיכי דמשכחת בלא מעשה אין לוקין אף בעשה מעשה הי' ליה למנקט טעם זה דהוא טעם ברור ועיין.

3ולענין תשובה בלאו שאב"מ יבואר לקמן אי"ה וע' פמ"ג או"ח תרנ"ו ומשנ"ח התעוררו על הא דמבואר בש"ס דעל עשה א"צ לבזבז כל הונו אלא עד חומש ובל"ת מחויב ליתן כל ממונו ולפי"ז בלאו הבא מכלל עשה דהוי כעשה א"צ לבזבז כל ממונו א"ד דהטעם דבעשה א"צ לבזבז כיון דעובר בשוא"ת ובלאו צריך לבזבז מחמת דעובר בקו"ע אם כן בלאו שאב"מ גם כן א"צ לבזבז כיון דהוא עובר בשוא"ת ובלאו הבמ"ע כיון דהוא עובר בקו"ע צריך לבזבז עיין במשנ"ח מצוה א' בצפנת פענח פלפל בזה וענין זה דכללי המצות יבוארו בקונטרס מיוחד אי"ה ועפמ"ג או"ח בפתיחה חקר אם לאוין שאב"מ דאין לוקין אם לוקין מכת מרדות וה"ר מר"מ פ"א מה' חו"מ דאם הניח חמץ ברשותו אין לוקין ולוקין מכל מקום ויבואר בקונטר' הנ"ל אי"ה. והנה ידוע דאם אחד אינו רוצה לעשות מ"ע כופין אותו עד שתצא נפשו באומר לולב אינו נוטל עיין בכסף משנה בש"ס והר"מ והרהמ"ח לעיל ודוקא מצוה הנמשכת שעדיין יש בידו לקיים אבל אם עבר אין כופין רק לוקין מכל מקום וא"צ לרשום המ"מ כי מלאים מזה כל הראשונים. ובל"ת אינו מפורש אם רוצה לעבור ל"ת אם כופין אותו כדי שלא לעבור ונראה פשוט דאם רוצה לעבור על לאו בקו"ע ודאי אין מניחין אותו בשום אופן דל"ת בקו"ע חמור מעשה שרוצה לעבור בשוא"ת דאם יעבור בקו"ע ודאי הל"ת חמור כמבואר ביבמות אם כן בודאי אין מניחין אותו וע' חולין ק"י דכופתין ערש"י מחמת דמכין אותו אך שבקוהו מחמת דמתן שכרה בצדה וע"ש בתוס' היאך כופין על הצדקה ותי' דהוי לאוי לא תקפוץ אם כן מבואר היכא דאיכא לאו אפילו אם עובר בשוא"ת מכל מקום כופין וזה נ"ל גם מצד הסברא כמו שאם אינו רוצה לעשות עשה דהוא עובר בשוא"ת מכל מקום מכין אותו כיון שאפשר לקיים אם כן ה"ה בל"ת שאב"מ ורוצה לעבור בשוא"ת מכל מקום כופין אותו שלא לעבור ולמה יגרע ממ"ע ומכ"ש לאו בקו"ע אם רוצה לעבור מכין אותו עד שתצא נפשו כדי שלא לעבור בקו"ע דהיא בודאי חמור דהיא קו"ע אם כן מכין אותו עד שת"נ להצילו מן העבירה וער"ה סוגיא דב"ת אזהרה לב"ד שיעשוך וע"ש בתוס' וז"פ.

4ואין להקשות אם כן היאך מבואר בסנהדרין ע"ג דרודף ניתן להצילו בנפשו דוקא ברודף אחר חבירו להרגו ואחר נערה המאורסה והזכר אבל שאר עבירות אפילו חילול שבת ועובד ע"ז לא ניתן להציל בנפשו וגם בדברים שניתן להציל בנפשו דוקא קודם שעשה העבירה כדי להציל נפש או האשה אבל לאחר שנעשה העבירה אסור להרוג אלא מביאו לפני ב"ד ע"ש ובר"מ פ"א מרוצח אם כן קודם שעשה עבירה אפילו א' מכל עבירות מותר להרגו כדי שלא יעבור ובפרט בקו"ע כע"ז וח"ש והדומה אם כן כמו דמכין אותו עד שת"נ אם הפקירה התורה את נפשו ודאי מותר להרגו אם א"א להצילו מלעבור בל"ת אם כן מה חילוק יש בין רודף אחר ג' דברים הנ"ל ושאר עבירות זה ל"ק וכמה תשובות בדבר דגבי רודף מבואר דא"צ התראה כלל ואף דמבואר בר"מ שם דעל כל פנים מודיע לו דישראל הוא דלמא שוגג הוא זה דוקא ביש פנאי אבל אם אין פנאי הורגין אותו אפילו ידעינן שהוא שוגג עמ"מ פ"ח מה' חובל ומזיק וע"ש דאפילו קטן שרודף ניתן להצב"נ ואפילו קטן בן יומא והא דאין הורגין אותו מחמת שהוא רודף לאמו כי משמים קרדפו ע"ש אבל בל"ז הורגין אפילו בשוגג אבל בשאר עבירות אין לו דין רודף רק מצוה לאפרושי מאיסורא אם כן בודאי אין עושין דבר עד שידוע שהוא מורד ומסרב וכן במצות עשה אבל אם יש צד לדונו אפשר דלא ידע ח"ו לעשות לו שום דבר וז"פ וגם ברודף חיוב על כל איש ישראל להרוג אותו ואם אינו הורגו עובר על כמה לאוין לא תעמוד וכו' עיין ר"מ שם אבל לאפרושי מאיסורא הוא קצת מצוה אבל אם אינו מפריש חבירו אם אינו מכשילו בידים אינו עושה שום איסור אם יודע שאינו מקבל תוכחה או שהוכיח אותו ולא קיבל לא עבר כלל וע' גיטין פ"ח ע"ב אביי אשכחי' לר"י דהוי מעשי אגיטא אמר והאנן הדיוטות אנן ותניא וכו' וע"ש בתוס' ד"ה לפניהם דלענין עישוי בעינן מומחים ולא ב"ד הדיוטות וע' תוספ' סנהדרין ע"ב ד"ה לבעי מומחין ובקצה"ח סי' ג' כתב גם כן הא דכופין במצות עשה לעשות עד שתצא נפשו מן התורה הוא דוקא לב"ד מומחין אך אנן שלוחי דקמאי עבדינן אבל אינו מוטל כלל על יחידים ולא על הדיוטים לכוף הן במצות עשה והן בל"ת וכן מבואר בר"ה שם אזהרה לב"ד שיעשוך דוקא ב"ד ואף דמבואר בב"ק דנרצע וכו' יכול להכותו לאפרושי מאיסורא היינו דהרשות בידו אבל אין חיוב כלל על איש מישראל להפריש את חבירו מאיסורא עד שת"נ אבל הב"ד נ"ל ברור אם מוזהרים להכות על מ"ע עד שת"נ מכ"ש שלא להניחו לעבור בקו"ע וגם בשוא"ת כמבואר גבי בל תאחר דאזהרה לב"ד ודאי מחויבים לכופו עד שת"נ אף שהוא בשוא"ת כמו מ"ע שעובר בשוא"ת דכופין אותו שלא לעבור ה"ה ל"ת בשוא"ת כמבואר להדיא גבי בל תאחר בר"ה ובתוס' חולין שהבאתי לעיל ועמ"ל פכ"ד מה' שבת נסתפק ברודף אחר העריות אם ניתן להצב"נ בשבת ומביא בשם הרי"ף דגם בשבת ניתן להצב"נ ע"ש אם כן בודאי חילוק גדול יש דרודף הורגין אותו אפילו בשבת ולהפרישו מאיסורא ודאי אין רשאי לעשות שום איסור עבור להציל חבירו מאיסור ע' תוס' סנהדרין ע"ג ע"ב ד"ה חד למעוטי וער"ה מקשה ל"ל קרא לכוף על ב"ת מיקריב אותו נפקא אלמא דאין חילוק בין עשה ובין ל"ת אפילו בשוא"ת כמו בל תאחר כופין עד שת"נ כנלע"ד ב"ה ברור מאוד דחילוק גדול יש בין ד"ז לרודף אחר ג' העבירות כמ"ש וז"ב. ולפי זה בלאו דאנן בי' נמי כופין אם רואין שמתעצל כמו בעשה כופין אותו שיאכל כדי שלא לעבור על הלאו דבל תותיר.

5שוב נתיישבתי דבלאו הזה דנותר נראה דאין כופין אם רואים שמתעצל לפמ"ש תוס' פסחים כ"ט בשם ר"י דמשהה חמץ ודעתו לבערו א"ע ואפילו איסורא ליכא ועמ"ל פ"א מחו"מ ובשו"ת ש"א ובמה שפלפלו האחרוני' והטעם כתבו התוס' מחמת דהוי לאו הנל"ע ועיין בחולין דנטלה ע"מ לשלחה וכו' אם כן כאן נמי בהותיר על מנת לשרוף ולקיים העשה אפשר ל"ע איסור כלל אם כן ל"ד דלאו דב"ת דהתם בכל רגע עובר ומצילין אותו מן העבירה אבל כאן קודם אור היום א"ע כלל אך לכופו שלא יעבור והיאך יכולין לכופו בהכאה דאפשר יחזור ורגע א' קודם אור היום יהיה בדעתו לשרפו וא"ד למ"ע דהזמן עובר ע"כ נ"ל דאין כופין כה"ג. אך לפ"ז אם אמרינן דנשים נמי מוזהרים על לאו דנותר ועל שריפת נותר אינם מצווים דהוי מ"ע שהז"ג על מצות שריפת נותר אם כן אפשר כופין אותם שלא לעבור. אך גוף ס' הר"י צ"ע ובאתי רק להזכיר ישמע חכם וכו' אחר כתבי כל הנ"ל בא לידי ס' גינת וורדים מהפמ"ג ומצאתי שם בכלל כ"ג ענין נותר ויב"מ והעיר בכמה דברים שכתבתי והנאני ולפע"ד הדברים ברורים דאם פסלו לקרבן באיסור דרבנן הו"ל מעשה ולוקין ולאו דוקא בכה"ג אלא אפילו השליך אותו קודם שנעשה נותר במקום שלא יוכל למצוא דודאי נותר חל עליו דזה הוי כמו נאנס והותיר אם כן אם עשה זה במזיד אף שאחר כך לא עשה מעשה מכל מקום כיון דהי' על ידי מעשה לקי כמש"ל וע"ש בס' הנ"ל מביא בשם רש"י תמורה ד' ע"ב דלחד גירסא שאני כהנים וכו' דכהנים כיון דרבי בהן הכתוב מצות יתירות לוקין אף בלאו הנל"ע אף די"ל דרש"י כתב כן דוקא בלאו שניתק מקצתו ע"ש לענין אונס אך מסתימת לשון רש"י נראה דבכ"ע הכהנים לוקין ורבותינו ראשונים לא כתבו ד"ז ע"ש בס' הנ"ל והנה אם נאמר דבנותר משכחת לה מעשה אך אין לוקין מחמת הנל"ע כמש"ל ואם נאמר דגבי נשים ל"ש העשה דשריפת נותר דהוי מעשהז"ג אם כן נשים אם הותירו במעשה לוקין ועיין באחרונים פלפלו בזה ואין כאן מקומו אך אם נאמר כן אני מסופק בח"ע וחב"ח דידוע דחייב בכל המצות כב"ח אבל רק מצד החירות ולא מצד העבדות אם כן ח"ע וחב"ח שהותיר בקרבן במעשה והנה העשה דשריפת נותר חל עליו מצד חב"ח וצד עבדות הוא כמו אשה ופטור ממ"ע שהזמן גמרא אם כן נהי דהל"ת דעבר מצד חב"ח הוי נל"ע אבל באמת גם צד עבד עבר על הלאו דנשים חייבות בלאו ומצד עבדות העשה אינו חל ולא הוי נל"ע אם כן אפשר דלוקין כמו מה שמחויב מצד חב"ח ולא מצד חלק עבדות אם עבר עונשין דר"מ הקפה והשחתה למסקנת הש"ס קידושין הוויין עבדים כמו נשים דפטורים ועפי"ב מה' עכו"ם דהר"מ פסק דעבדים חייבים והמ"ל תמה עליו על כל פנים אם נאמר דפטורים מכל מקום בודאי אם הוא ח"ע וחב"ח דאסור בודאי אם עבר לוקין וה"ה בכ"מ דחייב מצד החירות אם כן ה"נ דחמור מצד העבדות נותנים לו חומרות צד העבדות אם כן כאן דחמירי נשים דנשים לוקין על לאו זה וכן עבדים ה"ה ח"ע וחב"ח נהי דמצד ב"ח פטור מצד ח"ע נראה דחייב דמצד עבדות אין נל"ע ונראה פשוט אף למ"א דכופין את האדון והרי הוא כמשוחרר ויבואר לקמן בח"ז כ"פ מכל מקום דוקא להחמיר אבל להקל עליו אם יש בצד עבדות חומרא כמו כאן לומר דהוי כב"ח להקל עליו זה ודאי אינו והסברא מכרעת בזה שהוא כן עכנ"ל כמ"ש. וגם אנדרוגינוס לשיטת ראב"ד שכתבתי לעיל דהוא חצי איש וחצי אשה ג"כ הדין כן דלוקין דעל חצי אשה לא ניתק דא"ח בשריפת נותר. עיין במשנ"ח בפתיחה פלפל אי מ"ע חמור מל"ת או ל"ת חמור והביא דעת רמב"ן דבמ"ע כיון דכופין אותו עד שת"נ אם כן מ"ע חמור ולפמש"ל אין ראיה דקודם העבירה ודאי גם בל"ת מכין אותו כמש"ל גם רוב דיעות דל"ת חמור אם כן ודאי מכין אותו וא"ד לרודף כמש"ל לחלק אך בנל"ע אין איסור כלל לתוס' פסחים אם כן אין כופין וגם רש"י פירש דעשה הוא תיקון הלאו אם כן נראה דאין כופין כנלע"ד בעזה"י: