מנחת חינוך פח:א

1לחוג כו'. מצוה זו היא במס' חגיגה ור"מ ה"ח פ"א ופ"ב. ואכתוב הדינים בקיצור. בכל רגל מג"ר מחויבים כל ישראל [חוץ מהמפורשי' למטה דפטורים] להביא ביום א' של יום טוב קרבן בהמה דוקא לשלמים וזה נקרא קרבן חגיגה. ומה"ת אין שיעור כמה ישוה רק מדרבנן יש שיעור שצריך שישוה שתי כסף ובתוספות חגיגה ז' מביאין ירושלמי אי הוא דאורייתא או דרבנן והר"ם פסק דהוא דרבנן וכ"כ התוס' ד"ו ע"ש ד"ה הראי' ומבואר בש"ס ד"ז וד"ח ע"ב דקרבן זה שלמים ושלמים אינו בא אלא מבהמה וכ"ה בר"מ ומ"ש הרהמ"ח דמביא בהמה או עוף הוא תמוה וכבר תמה עליו במ"ל בהגהותיו סוף הספר. ובס' ט"א שם כתב דחגיגה בא בשותפות דיכולים כמה שותפים להשתתף כא' ולהביא קרבן חגיגה ובלבד שיגיע לכל אחד ש"פ ומדרבנן צריך שיגיע לכ"א שתי כסף וקרבן זה דוחה י"ט וסומכין גם כן ביום טוב דחובת היום נינהו אבל אינו דוחה שבת ולא טומאה דאין קבוע לו זמן כיון דיש לו תשלומין. והמצוה ביום ראשון וביום ראשון אם רוצה רשאי להקריב כמה קרבנות חגיגה ומבואר להדיא במשנה ור"מ אם הי' לו אוכלים מרובים מביא שלמים מרובים. אך אם הקריב ביום ראשון החגיגה או בתשלומי הראשון בלא הקריב ביום ראשון אסור להקריב עוד יום דכתיב וחגותם אותו ודרשינן אותו אתה חוגג ולא כל שבעה ועיין רש"י ד"ח ע"ב בד"ה חוזר כו' ול"א עובר בבל תוסיף ורחמנא אמר וחגותם אותו חד יומא ותו לא. והנה לפלפל בענין זה דבל תוסיף כיון שהוא שלא בזמנו ע' ר"ה סוגיא דב"ת ובט"א ואין כאן מקומו. ואם הפריש עשר בהמות לחגיגתו ומפרש דמפריש כולם ליום ראשון והקריב רק מקצתן בראשון יכול להקריב המותר בשני דהיך נמי דחד יומא הוא כיון דשני תשלומין דראשון וכן בסתם אך שלא הי' לו אוכלים או שלא הי' שהות ביום להקריב מקריב ביום שני דה"ל חגיגה דחד יומא אך אם הי' לו אוכלים והי' שהות ביום ולא הקריבם ה"ל שיור אינו חוזר ומקריב מה ששייר דעובר עב"ת דרחמנא אמר וחגותם אותו חד יום ותו לא. והא דאין מקריבין ביום ב' בשייר היינו לשם חגיגה אבל מקריבין לשם נו"נ כי אין הקרבנות נפסלים כמבוא' בר"ה סוגיא דבל תאחר וזה מבוא' בחגיגה ד"ח ע"ב לפרש"י שם. ופשוט דאם מפרש או בדחקו היום דמותר להקריבן לשם חגיגה מותר להקריבן אף ביום טוב אחרון דחגיגה דוחה יום טוב ובמקום דאסור להקריבן לשם חגיגה כגון ששייר אם כן הו"ל נו"נ ואסור להקריבן ביום טוב אחרון והר"מ פ"ב ה"ח מביא ד"ז וכתב אם שייר אינו מקריב כו' ואם דחקו היום כו' נראה דמפרש כפירש"י ולא כהכסף משנה. ועיין בלחם משנה שהרגיש דהר"מ לא הביא דין דמפרש וכן אם לא הי' לו אוכלין אבל בודאי הר"מ ס"ל כן כמבואר בש"ס להדיא. וע"ש בתוס' שיטה אחרת שם בסוגיא בסתם בהי' לו שהות ואוכלין וא"כ שיורי שייר והו"ל כנו"נ ואסור להקריבן ביום טוב האחרון אבל באין שהות מותר להקריב ביום טוב אחרון דה"ל חגיגה ובמפרש שיקריב ביום טוב האחרון המקצת מותר להקריב ביו"ט. ונראה דס"ל דבחש"מ מותר בכ"ע להקריב אפילו לשם חגיגה וצריך אריכות גדול לברר השיטות ואין כאן מקומו וע"ש בט"א. והר"מ נ' דס"ל כפרש"י ע' לח"מ ודלא כהכסף משנה שכתב דס"ל לר"מ כר"ח שהביאו התוס'.

2והנה אם הקריב חגיגה בעיו"ט וזרק דמה ומותר לאכול ביום טוב דשלמים נאכלין לב' ימים ולילה אי יי"ח חגיגה כיון דלא הקריב בזמן חיוב דהיינו ביום טוב נראה דעת הר"מ פ"ב שם הי"א שכתב מי שהי' לו שלמי נדר או נדבה ושחטן מעיו"ט אף על פי שאכלן ביום טוב איי"ח חגיגה שאינה באה אלא מן החולין טעמא דרוצה לצאת בשלמי נדר דא"י דהוי דבר שבחובה אבל אם מקדיש חולין לשם חגיגה ושחטן בעיו"ט יי"ח חגיגה וכ"ד הראב"ד בהשגות שם. ובתוס' פסחים ע"א חולקים ע"ז ומביאים ראיות דא"י אם הקריב עיו"ט החגיגה ועיין בט"א במגלה במשנה דחגיגה והקהל מאחרין הביא שם דברי הר"מ והתוס' ודעתו כדעת הר"מ ודחה ראי' התוס' אך יצא לחלק דאם יום טוב ראשון חל בחול כיון דחגיגה דוחה יום טוב דחובה היא ליום אם כן בעיו"ט יי"ח חגיגה כפשטא דהש"ס כיון דהקטרת אימורין יכול להיות בליל יום טוב אף דקיימא לן אין עולת חול ביום טוב ע' בפסחים גבי לא ילין מכל מקום כיון דיוצא ידי חגיגה הו"ל עולת יום טוב ומותר להקריב האימורין בלילה ע"כ יוצא ידי חגיגה כיון דעכ"פ הקטרת אימורין ביום טוב אבל בחל יום טוב ראשון בשבת דחגיגה אד"ש אם כן אסור להקטיר האימורין בשבת דלא עולת חול כו' וחגיגה א"ד שבת ע"כ א"י בהקריב בעיו"ט שחל להיות יוט"ר בשבת ע"כ מבואר שם דחגיגה מאחרין אם חל בשבת כיון דהוא שבת א"י בעיו"ט ע"כ מאחרין וכן ביום טבוח שמבואר בחגיגה שאם חל עצרת בשבת יום טבוח אחר שבת ואמאי אין מקדימין לשיטת הר"מ רק בשבת א"י בעי"ט רק אם חל בחול. וע' פ"י במגילה עמד גם כן בזה לשיטת הר"מ אמאי מאחרין ולא מקדימין ודברי הט"א מתוקין מדבש.

3והנה קרבן חגיגה הוא חוב ואינו בא אלא מן החולין ולא ממעות מע"ש ככל קרבנות שבחובה ומכל מקום כאן גזירת הכתוב דיכול לערב מעות מע"ש עם חולין ולהקריב חגיגה והוא פלוגתא בחגיגה ד"ח אם טופלים מעות למעות או בהמה לבהמה והר"מ פ"ב פסק דטופלין מעות למעות ולוקח בהמה ממעות המעורב וצריך שיהי' שיעור אכילה ראשונה מן החולין ע' כ"מ ולחם משנה הטעם שפסק הר"מ כר"י ולא כחזקי'. והנה ודאי חובת הקרבן דהיינו המ"ע ודאי סגי בחד קרבן או ביום ראשון או בתשלומי ראשון ואם הקריב קרבן א' יי"ח. אך מבואר בש"ס שם דנראה דמצוה להקריב כמה חגיגות אם יש לו אוכלים הרבה וכ"ה בר"מ ספ"א וכל הקרבנות שמקריב ביום א' לשם חגיגה כולם שם חגיגה עליהם ודוחים יום טוב כי על כולם שם חגיגה ע' רש"י ד"ח אבל ודאי יוצא ידי חובתו בקרבן א'. ועיין ר"מ ה"ט כתב ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה ואין מביאין אותה ביום טוב גזירה שמא יעשר ביום טוב ובש"ס ד"ח מבואר ושאר כל ימי הפסח אדם יוצא ידי חובתו במעשר בהמה ופי' רש"י שאינו אלא לשמחה וכו' והיינו שלמי שמחה יוצאין בכ"ד וא"צ להיות מחולין כמבואר שם אבל הר"מ דכתב דיוצא ידי חגיגה ע"ש בראב"ד כפי מ"ש הר"י קורקס מובא בכ"מ שם דהקשה עליו הא חגיגה צ"ל מן החולין וטפילה שרי אבל איך יוצא במעשר בהמה שאינו חולין והרי"ק תי' דדעת הר"מ לא לצאת י"ח רק שיכול להביא מע"ב לשם חגיגה כמו שרשות להקריב כמה חגיגות ובלחם משנה תי' כיון דהתורה התירה כאן לטפול מעשר בחולין אם כן מעשר בהמה הו"ל קצת כמו חולין כיון דנאכל במומו ע"כ יוצאין דה"ל כמו טופל ע"ש. ואני איני מבין כיון דמבואר בכ"מ בביצה וחגיגה דק"ח הם שלמים וכ"ה בר"מ פ"ח דיקריב שלמים וכ"כ הרהמ"ח ומבואר בדף י' דחגיגות כהררים התלוים בשערה דהיינו שאינו נכתב בפירוש רק בודאי בקבלה כ"ה ואם כן כיון דבכ"מ מבואר שלמי חגיגה והיאך יוצא במעשר דאינו שלמים דחלוקים בזריקת דמים דטעון רק מתנה א' ואין נותנים חזה ושוק עיין ר"מ ה' מעה"ק ואם כן כיון דצריך להקריב שלמים היאך יוצאים במעשר ואבעיא שם בביצה אי יוצאין בתודה דתודה ג"כ נקראים שלמים כידוע ועיין ר"מ הלכות מעה"ק אבל מעשר במקום שאין שלמים איני מבין היאך יוצא. וגם א"י אפילו אם שם חגיגה עליו ביצא כבר כיון שאין ממין החגיגה אם כן נ"פ בלא הטעם דמשום סקרתא אסור להביא ביום טוב לשם חגיגה דאין שם חגיגה עליו דאינם שלמים ע"כ ד' רבינו הר"מ אין מובנים לי ולמה לא פי' כפירש"י דקאי על שמחה ושמחה יוצאין בכ"ד בחטאת ובחזה ושוק ע"ש במשנה. ובבכורות גם כן יוצאין כיון דשמחה בבשר כמבואר שם אבל לענין חגיגה דמבואר בכ"מ דנקראים שלמים אם כן היאך יוצאים במעשר בהמה וגם שלמים בעי נסכים ומעשר אינו טעון נסכים אם כן אין זה מין שלמים כלל והשי"ת יעזרני לעמוד על כוונת הר"מ. ומצוה להקריב החגיגה ביום טוב ראשון ואם עבר ולא הקריב בראשון יש לו תשלומין בפסח כל ז' ימי הפסח ובעצרת ו' ימים אחר הרגל ועם יום הרגל הרי ז' ובסוכות אף ש"ע תשלומין הוא ובש"ס ילפינן הכל מקראי ופלוגתא בגמ' אם הם תשלומין דראשון ומי דפטור בראשון פטור מתשלומין או תשלומין זל"ז ופסק הר"מ דהם תשלומין דראשון ומי דפטור בא' א"צ תשלומין עכ"מ ובמש"ל ב"ה מי הם הפטורים ממצוה זו. ואם חל יוט"ר בשבת אין החגיגה דוחה שבת ויש לו תשלומין אף על פי דלא חזי בראשון ע' תוס' ד"ב ודי"ז דזה לא מיקרי לא חזי כיון דגברא חזי רק היום מעכב לא מיקרי ל"ח. ובט"א שם כתב ט"א ואין להאריך כאן והדין אמת. וכן א"ד טומאה דל"ה קרבן שזמנו קבוע כיון שמקריבין כל שבעה והכל מבואר בש"ס ור"מ כאן. והנה הרב המחבר מביא הפטורים ממצוה זו ודילג קצת ואכתוב לך על הסדר והנה הר"מ בהלכה ד' כתב דכל הפטורים מן הראי' פטורים מן החגיגה וקודם לזה חשיב כל הפטורים מן הראי' ואלו הן:

4(א) נשים פטורין דה"ל מ"ע שהז"ג ועוד מבואר שם ובש"ס דכתיב זכורך:

5(ב) עבדים דכל מצוה שאין הנשים חייבות עבדים ג"כ פטורים כידוע ועוד מביא הר"מ טעם ע"ש ובלח"מ. ומי שח"ע וחב"ח דעת הרבה ראשונים דחייב למ"א ודעת הר"מ דפטור והראב"ד השיגו דהוא לא כמ"א וכן בה' ק"פ ועלח"מ ומש"ל בה' ק"פ. וטומטום ואנדרוגינוס כתב הר"מ שפטורים מפני שהם ס' אשה ובלחם משנה תמה דבש"ס מבואר דאיכא מיעוט דאפילו אם נאמר אנדרוגינוס לאו ס' הוא ע"ש ובטומטום מקשה הש"ס אצטריך קרא למעוטי ספיקא ומתרץ אביי כשביציו מבחוץ דודאי זכר הוא ומכל מקום מיעטה קרא אם כן למה כ' הר"מ מפני שהוא ס' הא באמת פטור דמיעטה קרא. וגם לא הביא דאפילו ביציו מבחוץ פטור ובש"א פלפל בזה ע"ש. ובט"א כתב דאי מטעם ספק פטור אם היה טומטום בראשון ונקרע בשני ונמצא זכר חייב בתשלומין ול"ש כיון דל"ח בראשון דבאמת לא היה רק מפני ספק ועתה אגמ"ל דזכר הוא והיה חייב ע"כ עתה חייב בתשלומין אבל כיון דהתורה מיעטה אותו אם כן היה פטור בראשון מצד גזירת הכתוב ואף אם נקרע פטור בשני כיון דל"ח בראשון ועי"ש פלפול ארוך ובמ"ל הקשה תפ"ל דטומטום הו"ל ספק ערל. וע' תוס' חגיגה דף ד' ע"ב ור"מ ה' תרומות וכבר פלפלתי בדיני ערל בהק"פ ולקמן במצות תרומה בפ' אמור. ובוח"מ כאן בדיני ערל. וחרש ושוטה וקטן פטורים מפני שאינם ב"ח בשום מצוה בעולם וחרש המדבר ואפילו חרש רק באזנו אחד וכן באלם השומע ואינו מדבר אף שהם חייבי' בכל מצות האמורות בתורה דהם כפיקחים לכל דבריהם מכל מקום ילפינן בגמר' מקראי דפטורים מראיה ודעת הר"מ דכל הפטורים מראי' פטורים גם מחגיגה ותוס' חגיגה ד"ב ע"ב ד"ה שומע כ' דשומע וא"מ ומדבר וא"ש ומכ"ש חרש באזנו א' אף דפטורים מראי' חייבים בחגיגה ולקמן אכתוב אם בכל הפטורים הדין כן ואין כאן מקומו לברר השיטות וע' ט"א בקונטרס א"מ האריך להוכיח כדעת הר"מ. וסומא אפילו בא' מעיניו ילפינן דפטור מראי' וחגיגה ג"כ לדעת הר"מ ובש"ס יליף לה מיראה. ונראה להתוס' גבי מדבר וא"ש ושומע וא"מ סברו דחייבים בחגיג' ע"כ סוברים דלא ילפינן חגיגה מראי' בבנין אב ועיין בקונטרס אחרון אם כן אפשר לפי דעתם סומ' חייב בחגיגה אף דפטור מראי' אך לפמ"ש דסברת התוס' כיון דמדבר וא"ש ושומע וא"מ ילפינן מג"ש מהקהל ובקדשים דבר הלמד מג"ש אינו חוזר ומלמד בב"א ע"ש אם כן סומא דיליף מיראה ולא מג"ש אפשר דגם התוס' מודים דפטור מחגיגה דחגיגה ילפינן מב"א מראי' כמו שהביאו התוס' ירושלמי פסחים פ' ד"ה אתה טמא פטור מראיה ופטור גם מחגיגה כ"ה בפסחים פ' ע"ש בתוס' דחגיגה שוה לראיה בזה ע"ש וערל מרבינן כטמא ופטור ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו. חיגר ואפילו ברגלו א' וזקן שא"י להלוך בלא משענת וחולה כיו"ב ורך וענוג שצריכים משענת ולדעת רש"י שא"י לילך בלי מנעלים ולא יכנס להר הבית במנעלים עבמ"ל כל הנהו ממעטינין בש"ס מרגלים דמשמע דצריך לעלות ברגליו בלי משענת וכל אלו בודאי אף להתוס' פטורים מחגיגה דקרא דרגלים גבי חגיגה כתיב וסומא כתבנו לעיל דאפשר לשיטת תוס' חייב בחגיגה דיראה יראה גבי ראיה כתיב זה דוקא בסומא בא' מעיניו דזה אתמעט מיראה יראה אבל סומא בשתי עיניו מבואר להדיא בש"ס דאתמעט מרגלים כיון דצריך משענת אם כן רגלים גבי חגיגה כתיב ובודאי פטור מחגיגה ועבק"א לס' ט"א.

6והנה בח"ע וחב"ח דהבאנו פלוגתת הר"מ והראשונים הר"מ סובר דפטור מן הראיה האידנא למ"א ולראב"ד וגדולי ראשונים חייב למ"א יש עוד פלוגתא כגון ח"ע וחב"ח של קטן דאינו בר כפי' ונידון כמ"ר אם כן להר"מ חייב בראיה וחגיגה ולהראשוני' פטור דלאו בר כפי' הוא דיינין כמ"ר. והנה אפ"ל ג"כ לתוס' שכתבנו לעיל דאפשר לא ילפינן חגיגה מראיה אם כן ח"ע וחב"ח דאתמעט מאל פני האדון יצא זה שיש לו אדון אחר וזה בראיה כתיב אם כן אפשר בחגיגה חייב. אך כבר כתבתי דמאי דכתיב מפורש בראיה ולא נלמד מקרא אחר גם תוס' מודים דראי' וחגיגה שוים אם כן להראשונים ומכללם בעלי תוס' ח"ע וחב"ח של חרש שוטה וקטן פטורי' מחגיגה ולהר"מ חייב ולד' בנו של רבינו וכפי מה שפלפל הלחם משנה יש לפלפל בדבר ואין כאן מקומו. ומבואר עוד בש"ס דפסחים אמר ר"א כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל שנא' ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך כו'. והנה להר"מ ע"כ פטור מחגיג' וכן לשיטת תוס' וכמ"ש. והתוס' חגיגה ב' כתבו דאין למדין מן הכללות כו' דהא שייר במשנה ד"ז מי שאין לו קרקע וכ"כ תוס' פסחים ג' ע"ב ד"ה מאלי' מבואר בדבריהם דכן הלכה והר"מ השמיט ד"ז דמי שאין לו קרקע וכבר הרגיש בזה המ"ל והניח בצ"ע וע"ש בצל"ח. ובס' ט"א הקשה למ"ל קרא דח"ע וחב"ח פטור מחמת שיש לו אדון תפ"ל מהיכן יש לו קרקע ואי דקנה או דניתן לו במתנה הא בזמן שהיובל נוהג למ"ד ק"פ לאו כקה"ג לא הוי ארצך כמו ביכורים ע' בגיטין ותירץ דקרא אתי בזמן שאין יובל נוהג כגון בב"ש ולאחר שגלו השבטים אפילו בב"ר ע"ש וע' מש"ל בח"ז כ"פ דמשכחת אם ישראל בא על ח"ש וחב"ח דהוולד ממנה הוי ח"ע וחב"ח ע"ש.

7והנה הבאתי לעיל דמי שלא הקריב בראשון של י"ט מקריב ויש לו תשלומין כל הרגל וכולם תשלומין דראשון הוא ומי שלא היה ראוי ביום ראשון פטור מתשלומין וער"מ פ"ב והיינו אם קודם עלות השחר של ראשון נטמא או נעשה חיגר וכדומה באופן שלא היה ראוי כל יום ראשון א"צ להשלים אף דבליל יט"ר היה חזי מכל מקום פסקינן דלילה מח"ז עיין ר"מ פ"ב. ואם היה חיגר ונתפשט ביום ראשון חייב כיון דבאותו היום חוזר להיות ראוי כמו ביום ראשון בכל שעה החיוב עליו ולא בתורת תשלומין כ"כ תוס' ריש חגיגה ע"ש וז"פ. וכן אם בעמוד השחר ביט"ר היה חזי ואח"כ נעשה אינו ראוי בודאי יש עליו תשלומין כיון דיט"ר בבוקר היה ראוי כ"ה בכ"מ שם ופשוט. ואם היה פשוט בראשון ונעשה חיגר בשני אם חייב להקריב אף שהוא עתה חיגר כיון דהם תשלומין דראשון ובראשון היה חייב א"ד כיון דעתה הוא חיגר פטור ע' תוס' חגיגה דף ט' ע"ב ד"ה כיון דלא נראה דעתם דלמ"ד תשלומין חייב בהיה פשוט בראשון ונעשה חיגר בשני (ימים) וע"ש בט"א חולק ע"ז וה"ר דפטור אם עתה אינו ראוי אף דהיה ראוי בראשון ע"ש ומכל מקום אני לך. ודעת ריטב"א בסוכה מ"ז גבי פז"ר קש"ב דשמיני של חג רגל בפ"ע הוא לענין אם לא היה ראוי בראשון של חג שאין לו תשלומין כל ימות החג מכל מקום בשמיני מקריב הקרבנות ואף דלענין אם חגג ביט"ר א"צ לחוג עוד בשמיני וכן אם היה ראוי בראשון ובתוך החג נדחה גם השני בתשלומין דהוי רגל א' אבל לענין זה אם לא היה חזי בראשון או אפילו כל ימי החג דהעיקר יום ראשון ובשאר המועדים אם לא היה חזי בראשון אינו משלים אבל שמיני דחג לענין זה רגל בפ"ע הוא דמקריב אף דלא היה חזי בראשון והיא שיטה חדשה ובר"מ כאן אינו משמע כן. אך דעת הריטב"א כן ע' שם. גם כתב שם דחיגר שנתפשט או קטן שהגדיל בתוך הרגל חייב לחוג בשמיני וז"פ להריטב"א אם היה חגר או א' משאר פטורים ומכל מקום הקריב ואח"כ נעשה ראוי בודאי לא נפטר מחיוב מה שעשה בשעת שהיה פטור ע' ר"ה גבי כפאו שד ובט"א. אך בקטן שנתגדל תוך הרגל ועשה קרבן בתחלת החג קודם שנתגדל אפשר דנפטר מקרבן אח"כ כמו שכתב ר"מ פ"ה מהק"פ דקטן שנתגדל בין שני פסחים חייב לעשות פ"ש ומכל מקום אם עשה בראשון אף שהיה קטן נפטר מפ"ש אם כן ה"נ. אך הכסף משנה כתב שם כיון דרחמנא רבי' לקטן למנות אותו על פ"ר ע"כ נפטר אם כן כאן ל"ש זה וע"מ שפלפלתי לק' בדבריו במקפ"ה. עוד נראה מד' התוס' פסחים דף ג' ע"ב דגם מי שדר בח"ל פטור מן הראיה וחגיגה והר"מ לא הביא זה ועמ"ל פ"א מהק"פ שנתקשה בד' התוס' ומש"ל בחיבורי בעזרת השי"ת. וכבר הבאתי דאם חל יט"ר בשבת דאין חגיגה דוחה שבת ויש לו תשלומין ול"א כיון דל"ח בראשון כיון דאין חסרון בגוף רק היום גורם כ"כ התוס'. ע"כ נ"פ דאם היה חיגר ביוט"ר שחל להיות בשבת בודאי אין לו תשלומין כיון דל"ה חזי בראשון אף דבלאו הכי לא היה מקריב בראשון משום שבת מכל מקום עכשיו דהיה חסרון בגוף ג"כ אמרינן שפיר כיון דל"ח בראשון ופטור מתשלומין ומכ"ש לפי הטעם שכ' הט"א שם בודאי פטור וז"פ. וק"ל קושיא וגדולה היא אלי במה דא"ד שבת ויש לו תשלומין כיון דהיום גורם ה"ל חזי בראשון.

8והנה בטמא בראשון מפורש בר"מ פ"ב ה"ד דאם נטמא בליל ראשון פטור ועיין כסף משנה כיון דאינו טהור אלא בהע"ש אם כן ל"ח בראשון וטומאה הו"ל חסרון בגוף כמו חיגר ובר"מ פ"א ה"ח מבואר דעולת ראיה ושלמי חגיגה אד"ש ולא טומאה לפי שאין להם זמן קבוע שאם אינו חוגג היום חוגג למחר ע"ש. והנה דין דשבת מבואר בחגיגה י"ט דבחל בשבת יום טבוח אחר השבת. וד"ז דא"ד טומאה מפורש בש"ס פסחי' פ' דמקשה שם יטמאנו בע"פ במת ומשני דמדחהו מחגיגתו כו' ומקשה שם הא אפשר דעביד בז' של פסח דאז הוא טהור דהוא יום השמיני לטומאתו. ומתרץ קסבר כולם תשלומין דראשון הם וכ"ה דל"ח בראשון כו' וא"כ ל"מ עביד חגיגה ומכאן יצא להר"מ דאינו דוחה טומאה. ותמוה לי מאוד כיון דתשלומין דראשון ועיקר מצוה בראשון ואם ל"ח בראשון לא יקריב כלל אם כן אמאי בטמא בראשון אינו מקריב החגיגה הא הו"ל ככל הקרבנות דקבוע זמן דדוחה טומאה כיון דלא יוכל להקריב רק בזמן הקבוע אם כן כאן נמי דאם לא יקריב בראשון בטומא' שוב לא יקריב כלל ה"ל קבוע לו זמן וא"כ אמאי לא דחי טומאה הא אין לו תשלומין כלל. וראיתי בט"א שכתב על ד' התוס' שיש לו תשלומין מחמת דרק היום גורם ודחה דבריהם ע"ש בדף ט' וכתב הוא לתרץ כדברינו דאי אתה יכול לתפוס החבל בתרי ראשין דאי נימא דאין לו תשלומין כיון דל"ח בראשון דהוא שבת אם כן בחל בשבת לא יקריב כלל אם כן הדר הו"ל זמנו קבוע ודחי שבת וכיון דדחי הדר יש לו תשלומין אם כן הסברא שלא ידחה וה"ל שני דברים הסותרים אי אמרינן דלא יהיה תשלומין כיון דל"ח הדר הו"ל חזי דזמנו קבוע וכיון דהו"ל חזי אם כן הדר יש לו תשלומין וה"ל אין זמנו קבוע אם כן לא ידח' והו"ל סתרי אהדדי אם כן אמרינן כל חד קאי אדוכתיה דא"ד שבת ויש לו תשלומין אבל באמת אין חילוק בין חסרון בגופו ובין היום דלא כהתוס' ע"ש. ודבריו תמוהין מסוגיא דפסחים הנ"ל דמבואר שלא יקריב החגיגה כלל אם נטמא בראשון מחמת דתשלומין דראשון ואתה תופס החבל בתרין ראשין כיון דלא יוכל להקריב אם כן ידחה טומאה ויקריב כיון דזמנו קבוע וכיון דידחה טומאה אם כן יש לו תשלומין והדר הו"ל אין זמנו קבוע אם כן א"ד טומאה ע"כ כל חד קאי בדוכתי' וא"ד טומאה ויש לו תשלומין כמו שבת אם כן מאי קאמר הש"ס דמדחהו מחגיגתו הא יוכל להקריב בשביעי אע"כ דתשלומין דראשון כמ"ש דאי לא יוכל להקריב יכול להקריב בטומאה חזינין דמפורש בש"ס להיפוך. אך על הש"ס גופיה בפסחים קשה למה נדחה מחגיגה אם הוא טמא ביום ראשון ומש"ס דיומא ד' נ' דמבואר שם דחגיגה ק"צ וא"ד שבת וטומאה ומסיק דתלי' כיון דלא קבוע זמן א"ד. אפשר דמיירי בשאר ימי הרגל דא"ד או אפילו ביום ראשון אפשר דתשלומין זל"ז אבל בפסחים דע"כ טמא ביום ראשון וקסבר תשלומין דראשון אם כן הו"ל קבוע זמן ולמה נדחה מחגיגתו ועכצ"ל דכלל זה דקבוע זמן היום דהוא קביעות יום אחד בלא הטומאה ובלא שבת ודוקא דהזמן יום אחד כמו בקרבנות דחשיב פסח תמיד וחביתין ופר של יה"כ דקרבנות אלו יש להם זמן קבוע יום א' ותו לא אפילו בלא שבת וטומאה אבל חגיגה דיש לה זמן קבוע ז' ימים בלא שבת ובלא טומאה קרבן כזה א"ד אף דע"י השבת ועל ידי הטומאה נעשה זמנו קבוע מכל מקום כיון דבל"ז אין זמנו קבוע א"ד ואין הטעם באין זמ"ק מחמת דיכול להקריב אח"כ רק כך גזירת הכתוב כיון דילפינן דקרבנות שזמ"ק דד"ש מפסח ותמיד פסחים ס"ו ע"ב אם כן כיון דקרבן זה יש לו ריוח ז' ימים א"ד שבת ולא טומאה אפילו היכי דלא יוכל להקריב אח"כ ולא תלוי כלל אם יש לו תשלומין. וב"ה שהאיר עיני ומצאתי בתוס' פסחים ע"ו ע"ב ד"ה ה"ג כ' דל"ג כיון דיש לו תשלומין לא דחי כו' דהרי טומאה אין לה תשלומין כו' שאם לא נטמאו בעלים ביום ט"ו כו' ע"ש אלא גרסינן כיון דלא ד"ש דלעיל ילפינן דלא ד"ש וכו' לא דחי טומאה עי"ש כדברינו ממש ומחמת הקושיא מש"ס הנ"ל. וב"ה כונתי לדבריהם. אך לשון הר"מ כאן בחגיגה ופ"ד מהב"מ דתלוי הדבר ביש לו תשלומין וגם רש"י בכ"מ ביומא ותמורה צ"ע ומכל מקום בכונתם נוכל לומר כיון שאין להם זמ"ק בלא הטומאה. אך הט"א שכתב דע"כ כל חד קאי אדוכתיה דאי א"י להקריב מדחה שבת וא"כ טומאה ג"כ אם כן לדידיה יש תשלומין לשבת ולטומאה מיום ראשון ודבריו תמוהין מסוגיא דפסחים דמפורש דאין לה תשלומין ובשבת ע"כ צריכים לתרץ כסברת התוס' מחמת היום וקצרתי וז"ב בעזרת הש"י. והטעם דחגיגה אד"ש או מטעם שכתבו תוס' דילפינן מוחגותם או כמש"ל דל"ד לקרבנות הקבועים להם זמן יום א'. אך צל"ע בסוגיא שם ל"ל קרא דחגיגה א"ד כיון דלא שוה לקרבנות הקבועים ועי"ש בתוס'. ושוב ראיתי בתי"ט פ"ב פלפל בזה כדברינו. ומעוכב ג"ש כגון המפקיר עבדו וכדומה אי חייב בראיה עשעה"מ פלפל בזה וצריך אריכות לברר אי מעג"ש חייב במצות ולענין ראיה אי האדון נקרא אדון ואין כאן מקומו: