מיני תרגומא על תורה, דברים כא:טז

1כתב הרמב״ן לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה אזהרה שלא יעשה זה וכן כולם לא תוכל לאכול בשעריך (פרשת ראה) לא תוכל לתת עליך איש נכרי (פרשת שופטים) ואמר אונקלוס בכולם לֵית לָךְ רְשׁוּ . והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה והוא מפליג באזהרה וכו׳ והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בל״ת ועשה ואע״פ שאין דבריו קיימים בדין וכ״ש אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן ואלו מצות מחודשות וממה שאמר הכתו׳ על פני בן השנואה הבכור יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור אבל אם מת הבכור בחיי אביו אע״פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו אם רצה הזקן ואמר ירשו בני כך וכך בנכסי ובנו של בני הבכור יטול כך וכך בנכסי דבריו קיימין כדרך שהם קיימין במקום שאין שם בכור וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו כי לא מצאתי על פני רק בחייו על פני אהרן אביהם (במדבר ג׳ ד׳) על פני תרח (בראשית י״א כ״ח) וכן כולם עכ״ל. ופי׳ מהר״י אבוהב בזה הלשון לא יוכל לבקר נזהר שלא נפרש אין לו רשות אבל אם עשה עשוי וא״כ לא ילקה שאם לאו גמור הוא היה לו לומר לא יבכר. גם נזהר שלא נפרש שהיא אזהרה לדיין לפי שראוי להזהיר תחלה לזה אמר שלא יעשה כן ולפי שהיה נראה מלשון אונקלוס שאם עשה עשוי לזה אמר הרב ז״ל והטעם וכו׳ ע״ש כי האריך בפירושו למאוד:

2ודע כי כל מחשבי המצות לא מנו לאו לא יוכל לבכר ולא לעשה רק כללהו במצות עשה דנחלות. אפס הרמב״ן בהשגתו על הרמב״ם בספר המצות מנה לו לעצמו מצוה לא תעשה י״ב שנמנענו בהנחילנו הבנים מהעביר הבכורה מן הבן הגדול אל יתר אחיו אבל ננחיל אותו פי שנים כמשפט הבכורה וכו׳ שאם אמר האב במותו איש פלוני בני בכורי לא יירש פי שנים או שאמר יקח הפשוט עם הבכור בשוה עבר על הלאו הזה וכו׳ ומפני מניעתו שמנעתו התורה מעשות כן דנו בו כמתנה על מה שכתוב בתורה שלא יתקיימו דבריו ומ״מ עבר אהרמנא דרחמנא ומכ״ש אם (עבר צ״ל) אמר שאינו בכור בבניו להפסיד ממנו הבכורה והורשנוהו אחריו כאחד מהם על פיו שכבר עבר על הלאו הזה מחשבתו הרעה ולשון הספרי לא יוכל לבכר מלמד שאינו רשאי לבכר יכול לא יבכר ואם בכר יהא מבוכר ת״ל לא יוכל לבכר הא אם בכר אינו מבוכר כי כשלא אמר הכתוב לא יבכר ואמר לא יוכל לבכר למד שאינו ראוי ושאינו יכול לדבר כן וכן כל המקומות שבא בהן בתורה לא יוכל לעשות כולם לשון מניעה ואיסור הן וא״ת בכולם לית לך רשו וכן בזה והוא לשון לא יעשה כן והנראה שיש בזה עוד מצוה עשה וכו׳ מצוה להנחיל לו וכן שיודיע אותנו מי הוא הבכור ויצוה עליו בבכור׳ ואמנם שתתקיים המצוה בשתיקתו אם נודע בבכורה עכ״ל הרמב״ן בספר המצות. והעתקתי דבריו להבין ולהורות מה שכתב בפירוש החומש. וכנראה נעלמו דברים אלו מעיני הגדול מהר״י אבוהב וגם קצת יש לתמוה שלא זכרו הרמב״ן במצוה י״ב הנ״ל דין זה שחידש דדוקא במעביר את בנו הבכור מחלקו עובר בלאו אבל שהו׳ רשאי ואין בו לאו כשמעביר בן מבנו הבכור מדכתי׳ על פני רק בחייו. ובאמת ע״פ התחדשות דין זה מבואר לשון המשנה בבבא בתרא דף קכ״ו. האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים וכו׳ לא אמר כלום וכו׳ ולא תנא האומר איש פלוני בכורי אלא מלת ״בני בדווקא נקיט כלומר רק מפני שהוא בנו אבל על בן מבנו הבכור דהיינו שמת בנו הבכור והניח אחריו בן אם אמר לא יטול פי שנים דבריו קיימין. כמ״ש הרמב״ן: ואתן הודע״ה על העבר כי עד היום לא מצאתי חידוש דין זה באחד מן המחברים, אשר לפני היו עוברים: