מיני תרגומא על תורה, דברים כא:יד

1לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תרגום אונקלוס לָא תִתָּגַר בָּהּ ז״ל הרשב״ם לא תתעמר סחורת אדם המכור נופל בו לשון זה וכן לפנינו והתעמר בו ומכרו עכ״ל: וז״ל הרמב״ן לא תתעמר בה כמו והתעמר בו ומכרו ועשאו אונקלוס לשון סחורה ורבותינו בספרי ובגמרא יעשו אותו לשון שמוש והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל ואם נשתמש בה לוקה וכו׳ עכ״ל: ודע דמ״ש הרמב״ן ״ורבותינו ״בספרי ״ובגמרא ״יעשו ״אותו ״לשון ״שמוש לא מצאתי בגמ׳ שלפנינו שום דבר מזה גבי יפת תואר ואולי הכוונה על מ״ש לעיל ״כמו ״והתעמר ״בו ״ומכרו והוא לקמן סימן כ״ד פסוק ז׳ כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו. ואמרינן במשנה דסנהדרין דף פ״ה: הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו רבי יהודה אומר עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שנאמר והתעמר בו ומכרו וכו׳ ובגמרא ותנא קמא לא בעי עימור (שמוש רש״י) אמר רב אחא בריה דרבא עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו ע״כ לשונו. ובגמרא שכתב לאו דוקא דהא ממשנה דאמר וישתמש בו שנאמר והתעמר מבואר יותר שהוא לשון שמוש. ואולי בדוקא כתב ״ובגמרא וכו׳ משום דבמשנ׳ יש לומר דזהו רק לדעת רבי יהודא והתעמר הוא לשון שמוש אבל הת״ק דהילכתא כוותיה לא ס״ל כך אלא דפירושו של והתעמר ס״ל כדעת אונקלוס ולכן השכיל הרמב״ן לכתוב ״ובגמרא ״יעשו ״אותו ״לשון ״שמוש דאם הי׳ אפשר לפרש כדעת אונקלו׳ א״כ לא מקשה הש״ס מידי ות״ק לא בעי עימור דילמא אין הכי נמי דלא בעי עימור כרבי יהודה שאמר וישתמש אלא ס״ל והתעמר כאונקלוס אלא על כורחך דס״ל לש״ס דאין לפרש בשום אופן כדעת אונקלוס. ומתוך הדברים שכתבתי בין תבין מה שדקדק רש״י לפרש בגמרא דוקא אהא דקאמר הש״ס ות״ק לא בעי עימור ״שמוש ושפתי צדיק ידעון רצון:

2ודע דלפירוש אונקלוס התעמר לשון סחורה קשה טובא דיהיה כפל הענין דהא כבר אמר בפסוק ומכר לא תמכרנה בכסף (ודוחק טובא לומר דלעבור עליו בשני לאוין) אמנם יתבאר ע״פ מה שכתב האב״ע בזה הלשון ומכור לא תמכרנה בכסף דבר הכתוב במנהג הרב והטעם בשום דבר עכ״ל פירוש לפירושו דבר הכתוב בהווה כי רוב מכירות נעשים על ידי תמורת קבלת כסף אבל ״הטעם כלומר המכוון ״בשום ״דבר ר״ל בכל מינים שמקבל תחת דמי המכירה ולא דוקא כסף אלא אפילו שוה כסף ותכשיטין ומיני אוכל ודומה להן. ודומה לזה נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך ועיין בבבא מציעא דף ס׳: ודף ס״א. וז״ל הספרי אין לי אלא שלא ימכר בכסף מניין שלא יתננה במתנה ושלא יעשה בה טובה תלמוד לומר ומכור לא תמכרנה (בכסף) עכ״ל. הנה סתם ספרי דהוא ר׳ שמעון ור״ש ס״ל לא דברה תורה כלשון בני אדם שפיר הוכיח מדכתיב ומכור לא תמכרנה כפל הלשון לדרשא אתי (ועיין בתוס׳ סוטה דף כ״ד. ד״ה ורבי יונתן וכו׳) אבל אונקלוס שתרגם על פי רבי אליעזר כנודע ור׳ אליעזר ס״ל ביבמות דף ע׳. דברה תורה כלשון בני אדם ולכן מפיק לה מקרא לא תתעמר בה. הנה כל זה כתבתי לפי מה שפירש הרמב״ן כוונ׳ אונקלוס ״לשון ״סחור׳. ולולא דמסתפינא הוה אמינא דגם אונקלוס ס״ל [כמשנה וגמרא] וספרי שפירושו שימש ורוצה לפרש שאסור לשמש בה כמשמש עם שכיר המשכיר את עצמו לבעל הבית. ויהיה הכוונה לא תתגר בה על דרך כי שכר שכרתיך (בראשית ל׳:ט״ז) תרגום אונקלוס מֵיגַר אֲגַרְתִּיךָ . ומבואר הדבר הזה ביותר ע״פ מה שכתוב בספר החנוך מצוה תק״ס שלא נעביד באשת יפה תואר וכו׳ ואין ענין הכתוב שלא נשתמש בה בכל שימוש שהנשים עושות לבעליהן אבל הכתוב יאסור מלעשותה שפחה כמו שאסר מלמכרה ג״כ לשפחה והכוונה אחת וכו׳ עכ״ל ודי בזה, לחכימא ברמיזה:

3והוי יודע דמ״ש הרמב״ם ורבותינו בספרי עשו אותו לשון שמוש וכו׳ לאו במוסכם איתמר כי ז״ל הספרי ושלחתה לנפשה ולא לבית אלהיה. ושלחתה בגט כדברי רבי יונתן וכו׳ לא תתעמר בה לא תשתמש בה דבר אחר לא תתעמר כדברי רבי יונתן ד״א כרי זן אזהרה לבית דין. תחת אשר עניתה אפילו לאחר מעשה יחידי עכ״ל. הרי מבואר לדבר אחר שתנא בספרי ״הרי ״זו ״אזהרה ״לבית ״דין ס״ל לא תתעמר היינו כמו ומכור לא תמכרנה ממש והוא גם כן מלשון סחורה והא דכתיב עוד הפעם לא תתעמר צריכה להיות אזהרה לבית דין (וכבר כתבתי דספרי שהוא ר״ש לטעמיה דס״ל לא דברה תורה כלשון בני אדם ולפיכך כל מיני מכירות אף שלא בכסף ידעינן מדכפל הכתוב ומכור לא תמכרנה אבל אונקלוס ע״פ רבי אליעזר דס״ל דיברה תורה כלשון בני אדם איצטריך לא תתעמר לידע כל מיני יציאה מרשותו אף שלא בכסף) וזה ברור בפירוש הספרי. ודאתן לידינו באנו לכלל חיוב לפרש גם כן במה דתנא ״ד״א ״לא ״תתעמר ״בה ״כדברי ״ר׳ ״יונתן שצריך ביאור. הן אמת ראיתי בילקוט בזה הלשון לא תתעמר בה שלא תשמש בה כדברי רבי יונתן דבר אחר הרי זו אזהרה לבית דין עכ״ל. אבל מ״מ בספרי שלפני דפוס וויניצי״אה שנת רננ״ו לפ״ק איתא כמו שהעתקתי. וקשה עלי להגיה במקום שאפשר בקיומו וכמו שכתבתי כמה פעמים על דרך רמז לאוקמי גירסא סייעתא דשמיא היא:

4ובפרט דע״פ גירסא בספרי שלפני יתיישב שמעתתא דכתב הרמב״ם בפ״ח מהלכות מלכים דין ו׳ אם לא חפץ בה משלחה לנפשה, ואם מכרה עובר בל״ת שנאמר ומכר לא תמכרנה בכסף, אם מכרה אינו מכור ומחזיר הדמים, וכן אם כבשה אשר שנבעלה לשם שפחה משישתמש בה עובר בל״ת שנאמר לא תתעמר שלא ישתמש בה ע״כ:

5הנה זה שכתב ״ואם ״מכרה ״עובר ״בלא ״תעשה וכו׳ ולא כתב לוקה שנאמר ומכר לא תמכרנה, סמך עצמו על מה שכתב בפרק ו׳ מהלכות בכורות דין ה׳ בזה הלשון מעשר בהמה אסור למוכרו כשהוא תמים שנאמר לא יגאל וכו׳ ויראה לי שהמוכר מעשר לא עשה ולא כלום ולא קנה לוקח ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה לוקח וכמוכר יפת תואר כמו שיתבאר במקומו ע״פ. וכתב הלחם משנה קשה דבפרק קמא דתמורה [דף ד׳.] אמר רבא מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מידי והאי דלקי משום דעבר על מימרא דרחמנ׳ וא״כ משמע בהדיא שם לרבא דאע״ג דלא קנה מ״מ לוקה משום דעבר אמימרא דרחמנא וכו׳ ולתרץ קושיא נראה לומר דהכא פסיק הרמב״ם כאביי דמה דלא מהני לא לקי עליה אבל לסברת הרב המגיד פרק א׳ מהלכות גזילה שהרמב״ם סובר גבי חומד עבדו שהמקח קיים אע״פ שעובר בלאו והחליט שהרמב״ם סובר כרבא אין מקום למה שכתב רבינו כאן וצ״ע ע״ש [ומה שיש לתמוה לסברת הלחם משנה דאע״ג דבכל מקום קיי״ל כרנא נגד אביי אפ״ה בסוגי׳ בתמורה ס״ל להרמב״ם כאביי נגד רבא דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני. קשה דלמה לא קחשיב הש״ס גבי והילכתא כוותיה דאביי ביע״ל קג״ם (קדושין דף נ״ב. בבא קמא דף ע״ג. בבא מציעא דף כ״ב: סנהדרין דף כ״ו.) דומה לזה ממש הניח תוס׳ בשבת דף קנ״ה. ד״ה והלכתא בתימא דאמאי לא קחשיב הני בהדי יע״ל קג״ם ע״ש ואם בתמיהת תוס׳ יש ליישב ולומר הואיל ולאו אליבא דנפשייהו פליגי כמבואר שם בסוגיא דשבת אפשר לומר דסימנא דיע״ל קג״ם היינו דוקא מה דפליגי אביי ורבא בעצמם (וכעין זה כתבו תוס׳ ביבמות דף ל״ו. ד״ה הילכתא ע״ש) ובזה יתיישב ג״כ קושית תוס׳ קדושין דף נ״ב. ד״ת ביע״ל קג״ם אבל בסוגיא זו אי אפשר לומר כך] והמשנה למלך תמה שבמנין המצות מל״ת סימן רס״ג כתב המוכר יפת תואר לוקה הפך ממ״ש כאן בהלכות בכורות והניח בצ״ע. אבל לפי הנראה לכאורה ממה שכתב הרמב״ם בהלכות בכורות הנ״ל ״וכמוכר ״יפת ״תואר דוק׳ נקט ״כמוכר משום דאינה מכורה ובשביל דלא אהני מידי לכך לא לקי משא״כ אם משתמש בה דרך עבודה והרי מה שעבדה לו (או שעמדה בפני הרוח כדאיתא בסנהדרין דף פ״ה:) בהחלט אהני מעשיו והדין נותן שלוקה על שעבר לאו לא התעמר בה. מעתה נשאר בצ״ע מה שכתב הרמב״ם ״וכן ״אם ״כבשה וכו׳ ״עובר ״בל״ת ולא כתב לוקין. ואפשר ליישב דמה דאמר משישתמש בה דהיינו באמירה שאומר שתעשה שירות כך וכך והיא עושית ולפיכך אינו לוקה דדיבורא לא הוי מעשה ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. אבל במכירה דהוי וודאי מעשה (כמבואר ברמב״ם גבי חמץ שקנה או מכר לוקה ובשאר דוכתי) רק דפטור משום דלא מהני דאין המכירה מכירה. ואף דגבי חסמה בקול והנהיגה בקול פסק הרמב״ם כר׳ יוחנן בבבא מציעא דף צ׳. דעקימת פיו הוי מעשה יש לומר דהכא דדעת אחרת והיא בעלת בחירה ומרצונה צייתית למה שמצוה לה ולכן דבורו לא הוי מעשה, וסברא נכונה היא: ודע דספר החנוך מצוה תקנ״ט שלא למכור יפת תואר וגם מצוה תק״ס שלא נעביד באשת יפה תואר ע״ש לא הזכיר כלום אי מלקין אותו או לאו. וכל מי שבקי בדרכי המחבר הנורא ספר החנוך גלוי לו שבכל ל״ת מזכיר אי לוקין עליו או לא. ובשני ל״ת האלו שתק וצע״ג מה זו שתיקה ומה זו סמיכה שסמך עליו לקבל שכר על השתיקה.

6וז״ל הלחם משנה ואם לא חפץ בה משלחה לנפשה כו׳ הרמב״ן ז״ל כתב בפירוש התורה דאמרו בספרי ולא לבית אביה ונסתפק שם אס פירושו שהיתה יהודית ואין מניחין אותה לעזוב תורת ישראל ולפי גרסתינו בספרי דאי׳ סתם ולא לבית שהיתה אין מקום לספק זה דודאי כך הוא הכונה שהיא יהודית ואין מניחין אותה לעבוד עבודת כוכבים גם מה שנסתפק שם אם האי שילוח הוי בגט. בספרי דידן כתוב ושלחתה בגט ואין מקום לספקו ואולי לא היה לו כן בספרי להרמב״ן ז״ל ולכך נסתפק עכ״ל. ולא ידעתי כוונת הרב לחם משנה שהניח הודאי מפני הספק ותמה על הרמב״ן שאצלו הדבר בספק, ולא תמה יותר ויותר על הרמב״ם שעוסק בו דלא כתב הרמב״ם אלא ״ומשלחה ״לנפשה דמשמע להדיא לא כבעל המשלח אשתו בגט, אלא כאדון המשלח אמתו אשר קנה בדמים או לוחצה במלחמה ואם הדין שצריך לכתוב לה גט כריתות הוה ליה לרמב״ם לזכור זה ולפרש וכן בסמ״ג ובספר החנוך לא כתבו אלא סתמא ולא הערו ממילתא דגט כלום: ואם איהו שתק אנן מי שתקינן לידע טעם הרמב״ם וסמ״ג וספר החנוך שהשמיטו הך דתנא בספרי ״ושלחתה ״בגט:

7ומפני כך בדין הוא לקדם מ״ש הרמב״ן בזה הלשון והנראה בעיני לפי פשוטו כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהילים צ״ד:ד׳) וכן את ה׳ האמרת היום (דברים כ״ו) וכן ובכבודם תתימרו (ישעיה ס״א) בחלוף האל״ף ביו״ד וכלם רוממת וגדולה וכו׳ יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה וכו׳ וכן יקראו בערבי האדון אמיר ושמוש העי״ן והאל״ף כאחד מורגל בלשון וכו׳ ע״כ. זכינו לפום דין להבין מה דתנא ״ד״א ״לא ״תתעמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה לשלחה כאשר ישלח האדון את שפחתו ״כדברי ״ר׳ ״יונתן הרצון בזה לפי מאמר ר׳ יונתן לעיל ״ושלחתה ״בגט אבל לפי החולקים על ר׳ יונתן שאינה צריכה גט לא נתקיים פירש זה ולכך תנא אח״כ ״ד״א ״הרי ״זו ״אזהרה ״לב״ד. ובזה מדויק במה דתנא כדברי ר׳ יונתן לעיל וגם הכא ולא תנא דברי. כמו דאיתא בכל דוכתא. אלא אמר כדברי כלומר לשיטתיה ושני המאמרים מישך שייכי אהדדי ולכך דקדק למיתני ״כדברי ״רבי ״יונתן:

8ומעתה מהר לשמוע ומהר להביט אחרי כל הגדולים הרמב״ם וסמ״ג ורבינו אהרן הלוי בספר החנוך אשר חקרו ויסדו לא תתעמר בה לא תשמש בה א״כ אין מהכרח לפסוק כרבי יונתן ושלחתה בגט אלא כפשוטו של מקרא ושלחתה לנפשה. וגם רבי יונתן דמפיק לה מפשטא דקרא היינו מפני שפירש לא תתעמר מלשון אדנות וכדאמרן. תן לחכם ויחכם עוד ולאהבת הקיצור אמרתי אל לבי פה עמוד: