מיני תרגומא על תורה, דברים כג:יח

1כתב רש״י לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מופקרת מקודשת ומזומנת לזנות. ולא יהיה קדש מזומן למשכב זכור ואונקלוס תרגם לָא תְהֵי אִתְּתָא מִבְּנַת יִשְׂרָאֵל לִגְבַר עָבֵד שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא מאחר שאין קדושין תופסין לו בה שהרי הוקשו לחמור שנאמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור וְלָא יִסַּב גְבַר מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתְּתָא אָמָא שאף הוא נעשה קדש על ידה שכל בעילותיו בעילת זנות שאין קדושין חופסין לו בה עכ״ל. והרמב״ן ז״ל כתב על זה להקשות בזה הלשון את הלאו הזה אזהרה באשה הנשכבת ויזהיר בהיותה מקודשת ומזומנת לזנות א״כ אין הפנויה הנבעלת במקרה ובהצנע מחייבי הלאוין וכן הקדש למה יזכיר בהיותו קדש ומזומן ואפילו בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב״ד ועוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדש׳ ולא יהיה בכם קדש כי מבנות ישראל ומבני ישראל כאלו בעם אחר ידבר והנראה בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לב״ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קובה של זונות כמנהג ארצות זרים יושבת על הפתח בתופים וכן יזהיר לב״ד על הקדש ועל דרך הפשט אפילו שישכב (אם צ״ל) עם הנשי׳ בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזמה או שישב בעינים על הדרך הזהירם לב״ד ויראה לי שכן דעת אונקלוס אבל צירף לזה העבד והשפחה הבאים בישראל דרך נשואין מפני שהכל יודעין בעבד הזה שנשא בת ישראל שאין לו בה קדושין והיא עמו כאשה עם בעלה אם כן היא קדשה לעיני השמש וכו׳ ולשון קדש וקדשה על דעת המפרשים לשון הזמנה כי מצאו אני צויתי למקודשי וכן הקדיש קרואיו קדשו עליה מלחמה. ולפי דעתי כולם מלשון קדושה כי הפורש מן הזנות נקרא קדוש כמו שנאמר אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו והנה הנשמרת מן הערוה והזמה נקראת קדושה והנפרדת מן הקדושה ונטמאת בזמה נקראת קדשה קרוב למה שנוהג הלשון לומר ובכל תבואתי תשרש. ודשנו את המזבח. כי הזונה המפורסמת טמאת השם רבת המהומה נפרדת מכל קדושה ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת שאין לה שעת הכושר כלל וקדושה ולשון הקדיש קרואיו מליצה כי העושה משתה. מקדש קרואיו ומטהר אותם שלא יטמאו השולחן והלחם והחברים כענין שאמר בלתי טהור הוא כי לא טהור וכן קדשו עליה מלחמה שיטהרו אותם כמטהר קרואיו שלא יבדלו החברים מהם עכ״ל. ומפני שהמזרחי טען על הרמב״ן טענות הרבה וגם בגוף הדין את ישראל בשפחה מדאורייתא אסור או לאו הלא המה בכתובים פלפול ארוך במשנה למלך פרק ג׳ מהלכות עבדי׳ דין ג׳ בד״ה וכופהו על זה וכו׳ וכתב שם דאפשר דברייתא שהביא הש״ס בבא קמא דף כ״ח: מנין לנרצע שכלו לו ימיו וכו׳ ס״ל כאונקלוס דאיסור שפחה נכלל בכלל דלא יהיה קדש וכו׳ ע״ש ולכן לא מצאה ידי די ז״ה לחדש הישנות.

2אך את הדבר הקטן רצוני ליתן תודע, דלכאורה לפירוש התרגום אונקלוס יש לדקדק דלמה לא כתיב בתורה לא יקח שפחה ולא תקח עבד ולמה דוקא הזכירה התורה איסור זה בלשון קדש וקדשה. אך דע דבקדושין דף מ״ט. זה לשון רש״י ד״ה לכתחלה קאמר. ממזר נושא שפחה וקסבר דכי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזר: או דיעבד קאמר ממזר שנשא שפחה אבל לכתחלה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינן לא יהיה קדש דמתרגמינן לא יסב גברא וגו׳ ושפחה הרי היא כבהמה וביאותיה הפקר וקדשות ע״כ. וכ״כ הר״ן בזה הלשון או דיעבד קאמר ממזר שנשא שפחה אבל לכתחלה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינא ביה לא יהיה קדש ומתרגמינן לא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמא ושפחה הרי היא כבהמה וקדשות ואסיקנא לכחחלה קאמר ואם תאמר ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי חייב הוא בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאוין דחתון שהרי אסור הוא בכותית ומ״ש ממשוחרר דאסור אפילו בשפחה כדאמרינן בפרק השולח לישא שפחה אינו יכול תירץ ר״ת ז״ל דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממזר בכלל שכיון שיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא עכ״ל. וכ״כ תוס׳ חגיגה דף ב׳: ד״ה ליכא שפחה וכו׳ דעבד מותר בממזרת לפי שקדש ועומד וכו׳. וכ״כ תוס׳ פסחי׳ דף פ״ח. ד״ה לישא וכו׳ דאע״ג דממזר מותר בשפח׳ דקדש ועומד הוא הממזר שנולד מאיסור דלא תפסי קדושין ולכך מותר בלאו דלא יהיה קדש אבל נתין אפשר דאסור וכו׳. וכ״כ תוס׳ גיטין דף מ״א. והא דאסור נתין בשפח׳ טפי מממזר אע״ג דשניהם פסולי הקהל דנתין אית ביה לאו דלא תתחתן אומר ר״ת משום דבממזר לא שייך לא יהיה קדש דכולהו מקדשות קאתי מאסור דלא תפסי קידושין ואע״ג דאסור בזכר ובבהמה דנפקא נמי מלא יהיה קדש בפרק ארבע מיתות דף נ״ד: לא שרינן אלא קדשות דאתי מיניה וכו׳ וכ״כ תוס׳ בבבא בתרא דף י״ג. ד״ה שנאמר וכו׳ ע״ש. היוצא מכל הדברים כדי להורות דממזר אינו אסור בשפחה הוכרח לכתוב בלשון לא יהיה קדש. וכן יש לומר להורות נמי דממזרת מותרת בעבד כתיב לא תהיה קדשה וכן מוכח בגמרא דממזרת נמי דינא הכי אלא שלא יכולה לטהר משום דעבד אין לו חיים כמבואר בסוגיא קדושין דף ס״ט. אמור מעתה כל דברי רש״י והר״ן וכל דברי תוס׳ שזכרתי ס״ל כאונקלוס. בפי׳ משובח וקאלוס: