משנת ארץ ישראל על משנה ביצה ד:ה

1אין שוברים את החרס – נראה שאחת משיטות הבישול הייתה להניח חרס ועליו דג מלוח קטן על גב התנור, וכך לצלות את הדג. על החרס הניחו גם תבלינים שהפכו את התבשיל למשובח יותר. חז"ל התירו זאת בחג, כמובן, אך אסור היה לשבור את החרס כיוון שבכך נוצר מעין כלי. גם במקרה זה החשש של הכנת כלי אינו נובע רק מכך שהכלי ישמש לאחר החג, אלא גם שישמש בסעודה עצמה. הכנת כלי נחשבה למעין שלב מכריע, וההכנות לסעודה מתחילות במצב שבו הכלים מוכנים והאוכל יועד ותוכנן, באופן כללי.

2ואין חותכין את הניר לצלות בו מליח – המשנה רומזת לשיטה נוספת. את הדג הניחו על פיסת נייר ספוגה בשמן שהונחה על גב התנור. השמן מנע את שרפת הנייר. גם כאן הנייר נתפס ככלי, ואסור להכינו בחג. בתוספתא (פ"ג הט"ז) מתנהל דיון בשיטות דומות, כגון חיתוך הקנה כדי שישמש מצע להנחת המליח על גביו בתוך מעין מצע מתובל.

3מעבר לפן ההלכתי מעניין לעקוב אחר התחכום של הבישול הקדום, שהיה בו שימוש מרבי בחומרים קיימים ופשוטים כדי לגוון את האוכל.

4ואין גורפים תנור וכירים – השרפה המתמדת של העצים הותירו בחלל התנור ערמת אפר. מדי פעם ניקו את האפר ובכך הגדילו את חלל התנור. בחפירות ארכאולוגיות מוצאים כיריים או תנורים מלאי אפר, ואף היו מקרים שלאחר שימוש ממושך עקרו את התנור, הגביהו אותו והניחו אותו על ערמת האפר. המשנה מדברת על שלוש אפשרויות: השארת האפר כמות שהוא, הוצאתו בגריפה או כיבוש, כלומר יישור האפר וכבישתו. מצב זה של תנור מלא אפר נרמז גם במשפט "שאפר (או ואפר) הכירה מוכן", כלומר האפר בכירה נמצא ונחשב "מוכן" תמיד, כלומר מותר להשתמש בו בחג (לעיל, פ"א מ"ב). האיסור לנקות את התנור נובע מכך שזו עבודה המתבצעת רק לעתים רחוקות ואינה חלק מתהליך הבישול הרגיל והשגרתי. נמצאנו למדים שהותר לבשל, אך רק את מה שנחשב לחלק מהעבודות השוטפות ולא עבודות שמבצעים לעתים רחוקות בלבד. מעין זה שנינו גם בפרק הקודם 57 לעיל, פ"ג מ"ז, ובתוס', פ"ג ה"כ, נאסר להתחיל להסיק תנור גדול, כנראה מסיבה זו. : אסור להשחיז את הסכין משום שפעולה זו מתבצעת רק לעתים רחוקות ואין סיבה שתתבצע דווקא בחג. זה הפירוש הפשוט למונח "גורפין" 58 כך הרמב"ם, אלבק ואחרים. . יש המפרשים שהכוונה להוצאת חלקים שנשרו מהטיח 59 כך רש"י ואחרים. . הבבלי והירושלמי אמנם מעלים בעיה זו, אך דומה שלא זה פירוש המונח "גורפין". השאלה בדבר חלקי טיח שנפלו היא שאלה נוספת, וגם אותה ניתן לפתור בעזרת משנתנו, אך אין היא הסבר למשנה. מן הראוי להעיר שהרא"ש טוען שבתנורים "שלנו" מותר לגרוף, כנראה משום שהוא הכיר את טיפוס התנור הגדול ואותו מגרפים כל יום (איור 44).

5אבל מכבשין – כובשים את האפר ומיישרים אותו כדי לפנות מקום לעצים החדשים. בתלמודים מובא מעשה בבתו של רבי חייא ששאלה את אביה כיצד תנהג. לפי הסיפור בירושלמי היא מצאה "כיפה" בתוך התנור. נראה שנשברה חתיכה מהחלק הכיפתי שבראש התנור 60 רבינוביץ, תורת ארץ ישראל, מפרש שכיפה היא אבן קטנה על סמך ירו', הוריות פ"ב ה"ה, מו ע"ד, וראו הערוך השלם, כרך ד, עמ' 291. ; אביה התיר לה לגרוף את הכיפה, היא הגיבה "לינה יכלה" (אינני יכולה) ואביה הורה לה לכבוש את החתיכה. לפי הערת התלמוד שם הבת ידעה את הדין, אבל רצתה לשמוע זאת מאביה (סב ע"ג). הביטוי "לינה יכלה" הוא טיעון הלכתי: לא שאי אפשר לעשות כן, אלא שהדבר אסור. אם כן לא ברור מדוע הורה לה אביה בהתחלה לגרוף את התנור. התלמוד הבבלי מוסיף הסבר בדמות ברייתא שהיא המשך למשנה: "ואם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו מותר" (לב ע"ב). לאחר מכן מופיע הסיפור עם בתו של רבי חייא שנפל לה "אריח" לתנור, אך כל הדיון בין הבת הלמדנית לאביה חסר. נראה, אפוא, שהמשפט "אינני יכולה" הוא קטוע; זה היה דיון ארוך יותר והבת טענה בו שאין זה מצב של "אי אפשר לאפות", ולכן הדבר נאסר. מכל מקום, הסיפור חושף קטע מחיי היום-יום של יהודים, אב ובתו, שומרי מצוות ויודעי תורה.

6לעיל הדגשנו את התחכום שבדרכי הבישול, ומשנתנו מדגימה את דלות ה"ציוד" של המטבח הקדום. ה"מטבח" הקדום היה עלוב למדי. הבישול נעשה בחצר, ומתקני החימום היו פשוטים ביותר. הכלי הנפוץ ביותר היה הכיריים, ואלו אינם אלא שתי אבנים סמוכות ששפתו עליהן את הקדרה, וביניהן הניחו עצים. התנור היה כלי כבד ו"משוכלל" יותר. התנור הפשוט כלל תא בעירה תחתון שהניחו בו עצים, ועליו לוח חרס שהניחו עליו קערות או לחמים. תנוד משוכלל הרבה יותר כלל בנוסף לתא הבערה עוד תא גדול וסגור שבו הניחו קדרות או כיכרות לחם, וניתן היה גם להניח כלים על גב התנור (איור 44ב).

7בסך הכול עמדו לרשות עקרת הבית מתקנים פשוטים ביותר ובלתי נוחים. אין זה מקרה שבעברית ובארמית של תקופת המשנה והתלמוד אין מונח המקביל ל"מטבח". מקום הבישול אינו חשוב דיו כדי שייקרא בשם משלו. משנתנו מציגה כמה מהאלתורים המקובלים בתקופה.

8ואין מקיפים שתי חביות – חבית היא כד, ושני המונחים תדירים ביותר ומתחלפים במקורות 61 לדיון בכל היבטי החבית ראו בראנד, כלי חרס, עמ' קיא-קעב. . גודל החבית אינו קבוע, אך מהממצא הארכאולוגי עולה שכד רגיל מכיל 15-20 ליטר. "להקיף" משמעו לקרב; הכוונה לקרב שני כלי חרס על מנת לאלתר מעין כירה ולהניח ביניהם עצי בעירה, במטרה: לשפות עליהן – על שתי החביות, את הקדירה – האיסור נובע מכך שיש בכך משום בניית כירה, אף שהמתקן ודאי זמני 62 ירו', סב ע"ד, מנסח זאת "משום בונה". (איור 45).

9ואין סומכין את הקדירה בבקעת – שתי אבני הכיריים היו, לעתים, משענת בלתי יציבה לקדרה שעליהן. על כן השעינו את הקדרה על פיסת אבן נוספת. חז"ל אסרו להוסיף את האבן בחג, למרות הצורך המידי בכך, שכן הנחת אבן נוספת היא בבחינת תיקון הכיריים, וכן בדלת – אפשר להבין שאת הקדרה השעינו על דלת. ברם, הסבר זה מוזר. הדלת משמשת בתפקיד אחר, ואם הכוונה להשתמש בשברי דלת לייצוב הקדרה – הרי שאין בכך כל חידוש לעומת המשפט הקודם. על כן נראה שיש לגרוס “וכן הדלת” 63 אפשטיין, מבוא, עמ' 520. "הדלת" ב- מפ, י, כ, מל, מפ, מנ, מז (וכל המילה חסרה ב- מתצ). , והכוונה שאסור לתקן את הדלת ולהשעינה על אבן או פיסת עץ. הדלת הייתה עשוייה מעץ או מאבן. דלת האבן הייתה כבדה ביותר, וכאשר פתחו את הדלת הופעל משקל גדול ביותר על הצירים (איור 47). יש להניח שבמשך היום הייתה הדלת פתוחה שעות ארוכות, על כן גדול היה החשש שמשקל הדלת יקרע את הצירים, ועל כן הניחו חתיכת אבן מתחת לקצה הרחוק של הדלת כדי לסמכה. חז"ל אסרו זאת, שוב משום שיש בכך התקנת כלי. האיסור מלמד שהנחת אבן לייצוב הדלת הייתה הסדר קבוע, והיה בכך משום תיקון כלי קבוע.

10חשש דומה היה קיים גם בדלת עץ. ברם כאן המשקל היה קטן יותר, ונראה שהצורך בהתקנת משענת לדלת היה קטן יותר.

11לפי ההסבר המוצע כאן האיסור נובע מהתפיסה שיש בכך תיקון כלי. הבבלי היסב את המשנה לעניין אחר שכנראה התאים יותר להוויה הבבלית: "לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה ורבי שמעון מתיר" (לג ע"א). העצים בחצר נועדו להסקה, ולפיכך אין לעשות בהם שימוש אחר. לפי הסבר זה רבי שמעון מתיר משום שלדעתו מותר (מוכן) לדבר אחד מותר לכל יתר הדברים.

12ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב – בכמה עדי נוסח: ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר. המשפט חסר ברוב הנוסחאות, ונמצא בדפוסים ובעדי הנוסח הקרובים להם 64 דפוס וילנא, דו, דש, רב, א, גט. . בירושלמי המשפט מצוטט כ"תני", ובתלמוד הבבלי מצוטט ללא הסבר נוסף. אילו היה כתוב במשנה, הרי שלא היה כל טעם לצטט משפט מהמשנה ללא תוספת כלשהי. אין זאת אלא שהמשפט לא היה לפני עורך המשנה, והוא חדר למשנה מתוך הברייתא שבתלמוד הבבלי 65 בבלי, לג ע"א; אפשטיין, מבוא, עמ' 960. . אך דומה שאין בנימוקים אלו כדי לעקור שורה מהמשנה, אף שחדירת ברייתות מהתלמוד למשנה היא תופעה נפוצה (תמונה 16 הנהגת בהמה).

13באופן כללי אנו מצווים על שביתת בהמות ביום טוב, אך כמובן מותר לשחוט בהמה לצורך סעודת החג. הבבלי (שם) מנסה להסביר שהאיסור נובע מכך שהמקל הוא מוקצה, ורבי אלעזר ברבי שמעון מתיר משום שהוא מהלך בשיטת אביו שאין מוקצה ביום טוב. הסבר זה נדחה ומוצע הסבר אחר: "משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא" – משום שנראה כמי שהולך לחגיגה. קשה לדעת האם הבבלי סבור כי זה ההסבר העיקרי, או שמא הסבר זה נועד רק לדחות את הקשר בין רבי אלעזר ברבי שמעון של משנתנו לבין שיטתו של רבי שמעון אביו. מכל מקום האיסור אינו נהיר, ולא מובן מדוע הנהגת הבהמה במקל נראית כהובלת הבהמה לחגיגה. אולי הפירוש מבוסס על מציאות חיים ועל טקסים מקובלים שאינם מוכרים לנו, ברם עדיין קשה להבין למה המשפט משובץ במשנתנו או בברייתא העוסקת בסמיכת דלת בבקעת של אבן. לפי שיטת הבבלי המשפט הקודם "וכן בדלת" עוסק אף הוא בדיני מוקצה, לפיכך הגיוני הוא להסביר את האיסור להנהיג בהמה במקל במסגרת דיני מוקצה. אך נושא החגיגה הוא עניין אחר וחדש, ושיבוצו בהקשר של המשנה או הברייתא מתמיה.

14בתוספתא המשפט משובץ בהקשר כללי יותר: "אין יוצאין בכסא, אחד האנשים ואחד הנשים, ולא סומה במקלו, ולא רועה בתרמילו. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר אף (אין) מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב" (תוס', פ"ג הי"ז). אם כן, כל הברייתא עוסקת בטלטול מיותר ביום טוב. אסור לשאת אנשים באפיריון (כיסא) (איור 48) (ירו', ס ע"ג; סב ע"ד; בבלי, כה ע"ב); אסור לרועה לצאת עם ציודו הרגיל (איור 49); בהקשר זה אסור להנהיג בהמה במקל, והדברים ברורים ופשוטים. רבי אלעזר ברבי שמעון כנראה חולק על התנא קמא, הוא מתיר לעיוור לצאת עם מקלו ואף להנהיג בהמה 66 לבירור הנוסח ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 988. , וכך דברי רבי אלעזר ברבי שמעון מתאימים לדבריו במשנתנו, בין אם הם מעיקר המשנה ובין אם לאו. רש"י 67 רש"י לבבלי, כה ע"ב. , הרי"ד וראשונים אחרים מסבירים שהחשש הוא משום "עובדין דחול" 68 ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 987. . כל זאת משום שכידוע הותר לטלטל ביום טוב. להלן נציע הסבר אחר לאיסור.

15מבחינת מבנה המשנה ועריכתה, ההסבר המוצע מניח שמשנתנו הועברה ממקור אחר וקוצרה בידי עורך המשנה. בתוספתא השתמרה המשנה הקדומה. מצב זה אינו מעיד על כך שהמשנה מאוחרת לתוספתא אלא על כך ששתיהן השתמשו במקור קדום, ובתוספתא נשאר המקור הקדום ללא שינויי עריכה 69 על התערבות העורך במשנה הקדומה ועל היחס בין המשנה לתוספתא ראו בהרחבה במבוא הכללי לפירוש המשניות. .

16בירושלמי ההסבר להלכות שבתוספתא הוא: "וכן היה רבי שמעון אומר הואיל והוא מותר בדבר אחד יהא מותר בכל הדברים" (סב ע"ד). הסבר זה הוא ההסבר שנדחה בתלמוד הבבלי, ומשמע ממנו שהאיסור נובע מכך שכל המעשים הללו הם מעשי חול, אך רבי שמעון ובנו סבורים ששיקול זה של מעשי חול אינו סיבה לאיסור; מה שהותר בשביל הכנת האוכל, הותר לחלוטין. אם מותר להנהיג בהמה לצורך שחיטתה, ומותר להוביל אוכל בתרמיל, מותר גם לרועה לצאת עם תרמילו. ייתכן גם שהאיסור שבתוספתא הוא רק לשיטת בית שמאי שבחג נאסר לטלטל, ורבי שמעון מייצג את עמדת בית הלל שמתוך שהותר (לטלטל) לצורך סעודת יום טוב הותר לטלטל לצרכים אחרים. אם כן, עמדתו של רבי שמעון אין בה היתר גורף כמו שהיא מנוסחת בתלמוד הבבלי, אלא דבריו מתייחסים רק לטלטול ביום טוב.

17דומה שהסבר המשנה תלוי בהבנת הרצף הספרותי. במשנה 6-5 פסקאות:

181. שבירת חרס וחיתוך נייר

192. גריפת תנור

203. הקפת חביות

214. סמיכת קדרה

225. סמיכת דלת

236. הנהגת בהמה – משפט זה אולי אינו חלק מהמשנה ועל כן יש להסבירו כחלק מהקשר אחר, ההקשר של התוספתא.

24לפי התלמוד הבבלי פסקאות 4-1 עוסקות בהכנת כלי, החמישית בדיני מוקצה והשישית בדיני מוקצה או באיסור צדדי אחר (לפי התירוץ). הסבר זה קשה משום שיש בו שינוי נושאים. לפי ההסבר שהצענו פסקאות 5-1 עוסקות בתיקון כלי והפִסקה השישית יוצאת דופן, ועל כן מוטב לראות בה רק חלק מהברייתא שחדר למשנה בטעות. ממילא אין בשורה זו גם תוספת לבירור שיטת העריכה של המשנה.

25עם כל זאת, לא מובן ההקשר שבו ההלכה משובצת בתוספתא. בשני התלמודים ובתוספתא שלנו משובץ הדין של "ולא סומה במקלו ולא רועה בתרמילו רבי אלעזר בי רבי שמעון אומר אף (אין) מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב" כמוסב על משנתנו. לפי כל ההסברים שהוצעו אין לדינים אלו קשר למשנתנו. על כן אולי יש לחזור להסבר הבבלי, אך בצורה שונה במקצת. תיקון כלי נאסר משום שיש בו סרך מוקצה. מה שאינו כלי נאסר מדין מוקצה. תחילת המשנה עוסקת באיסורים משום תיקון כלי (פסקאות 2-1), בהמשך איסורים משום תיקון כלי ומשום מוקצה (פסקאות 5-3), ועל כך התוספתא מוסיפה דינים של מוקצה רגיל משום "עובדין דחול". הדין האחרון בתוספתא חדר למשנה, או אולי אף היה בה מראשיתה. מכל מקום המשנה הבאה ממשיכה בדיני מוקצה המשולבים בתיקון כלי, ובכך ראיה לשיטתנו.

26אם כן, מבחינה הלכתית ניתן להסביר את המשנה כעוסקת בכמה נושאים שונים. ברם, רק הסבר אחד מתאים לכל הפסקאות במשנה ובתוספתא הנסמכת אליה. הבריח המחבר הוא דיני מוקצה הנובעים מהאיסור לתקן כלי, ומה שאינו כלי מבעוד יום נחשב מוקצה.