משנת ארץ ישראל על משנה ביצה ד:ו

1רבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם 70 בעדי נוסח רבים נוסף "מלפניו": דפוס וילנא, דו, דש, גט, ל, מ, רב, קא. כן גרס רש"י, אך טען שלאו דווקא מלפניו, “ולפניו” נגרר מהסיפא. התוספות, ד"ה "רבי אליעזר" (לב ע"א), אומרים שדווקא מלפניו, ולא מכל החצר. הר"ן כרש"י והמאירי מביא את שתי הדעות, ועסקו בכך ראשונים נוספים, ואנו נפרש לפי דרכנו. – העצים בחצר נועדו להסקה. לעיל (משנה ב) שנינו מחלוקת בדבר ההגדרה של עצים מוכנים. ראינו כי לפי בית שמאי עצים המכונסים בקרפיף ודאי מוכנים, והיו דעות שבית שמאי מתירים להשתמש גם בעצים בלתי מכונסים בקרפיף, ועל כל פנים יש דעות שבית הלל מתירים זאת. מכל מקום, העצים שבחצר מוכנים יותר מהעצים שבקרפיף. אין במשנתנו מחלוקת בדבר השימוש בעצים להסקה, הם "מכונסים", כלומר מסודרים להסקה. עם זאת, המחלוקת היא על צורת הבאתם לתנור. רבי אליעזר הוא מתלמידי בית שמאי, ובדרך כלל הולך בדרכם 71 גילת, רבי אליעזר. . בהמשך המשנה אף הירושלמי מניח זאת כפשוט וכמובן מאליו 72 להלן, משנה זו. . אם כן, לפי רבי אליעזר מה שמוכן להסקה מוכן גם לשימושים אחרים שהם סניף לאוכל.

2לחצות בו שיניו – בנוסח הדפוס: לחצוץ. לצורה "לחצוץ" עדיפות ברורה 73 כך ב- וילנא, דו, דש. בעל מלאכת שלמה מעיד על הצורה "לחצוץ" ומוסיף שרבי יהוסף אשכנזי "לא שלח בה יד ימינו", כלומר קיבל את הנוסח. : הקיסם מוציא את החציצות שנתקעו בין השיניים. ההיתר לחצוץ שיניים בקיסם נובע מכך שמה שמוכן להסקה מוכן גם לצרכים אישיים נוספים. הרקע הרֵאלי להלכה זו הוא החצר המשותפת. בחצר דיירים רבים, וכל אחד מהם מקיים משק פרטי. החצר משמשת בתור מחסן, אך אין היא רכוש של פרט כלשהו.

3ומגבב – אוסף את הגבבים, הלוא הם שיירי עצים וזרדים, מן החצר ומדליק – לפי פשוטם של דברים מותר לו להשתמש בעצי החצר, ולהלן נרחיב בכך, שכל מה שבחצר מוכן – מה שבחצר מוכן להסקה ולכל שימוש אחר. כן ראינו לעיל שמותר להשתמש בעצי החצר להסקה, אך לא בקורה, משום שהקורה נועדה לשימוש אחר. עד כאן דברי רבי אליעזר הממשיכים גם במשנה הבאה, וחכמים אומרים אף מגבב מלפניו ומדליק 74 ב- מפי "נוטל אדם...", וזו עדות נוספת לכך שמעתיקים הוסיפו את המילה "אדם" כרצונם. – לפי הניסוח שלפנינו חכמים מקלים ואומרים שמותר גם לגבב מלפניו – כלומר לאסוף כמות גדולה יותר. ברם, בנוסח הדפוסים ורוב כתבי היד חסרה המילה "אף" 75 היא מופיעה בכתב יד קופמן ו- גא. , וייתכן שחכמים מחמירים. חילוף נוסח זה תדיר ביותר, ולעתים קרובות נשמטה או נוספה המילה "אף" 76 אפשטיין, מבוא, עמ' 1012. ראו, למשל, לעיל, פ"א מ"ח. ייתכן שלעתים המילה "אף" אינה מבטאת הפרזה אלא באה רק להדגשה, כמו בביטוי "אף הוא אומר", ראו למשל לעיל, פ"ב מ"א ועוד. בעדי נוסח אחדים (מת, מגש, מג, מד, מרא, מרת4, מרב) נוסף "לצלות בשר ולשפות עליהם קדירה". . גם המילה "מלפניו" אינה ברוב הנוסחאות, ולהלן נחזור לכך.

4מחלוקת זו נשנית בתוספתא בצורה אחרת: "רבי ליעזר אומר נוטל אדם קיסם לחצות (לחצוץ) בו שניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מן האבוס שלפני בהמה, ובלבד שלא יקטמנו לחצות (לחצוץ) בו שיניו... רבי ליעזר אומר מגביב את החצר ומדליק, ובלבד שלא יעשה צבורין, ורבי שמעון מתיר שכל שבחצר מוכן" (תוס', פ"ג הי"ח; בבלי, לג ע"ב). אם כן, חכמים מחמירים וסוברים שאין להשתמש בקיסם בחצר, להוציא את הקיסמים שנועדו למאכל בהמה. מדבריהם משמע שאכן הבעיה היא מידת ההכנה של הקיסמים. מה שנועד למאכל בהמה נחשב מוכן גם לאדם (בבלי, שם), אך מה שנועד להסקה אינו מוכן למאכל אדם. מחלוקת זו אינה נזכרת במשנה. ניתן היה גם להעמיד את המשנה על נושא אחר, האם אוסרים להשתמש בקיסם שמא יקטום את הקיסם (חכמים) או שאין גוזרים. ברם, אם התירו קיסם מן האבוס משמע שהמחלוקת אינה נובעת מהחשש שמא יקטום, שכן אם כך הוא מה ההבדל בין קיסם מהחצר לבין קיסם מהאבוס? (איור 50).

5המחלוקת השנייה מופיעה במשנה, אם כי אולי לא באותה צורה. לפי התוספתא רבי אליעזר הוא המחמיר וסובר שמותר לגבב מכל החצר, אך לא לעשות ערמה, ורבי שמעון מתיר הכול, אף לעשות ערמות של עצים. השאלה העיקרית היא, כמובן, האם רבי שמעון בתוספתא הוא חכמים שבמשנה, או שזו דעה שלישית. בתלמוד הבבלי מובא: "תנו רבנן מגבב מן החצר ומדליק, שכל מה שבחצר מוכן הוא, ובלבד שלא יעשה צבורין צבורין, ורבי שמעון מתיר" (שם). לפי הסבר הבבלי המחלוקת נובעת מכך שהרואה יסבור שהאדם מכין עצים למחר. לפי פשוטה המחלוקת היא על הכנת עצים למחר. ברור שאסור לגבב עצים ליום המחר, אך מי שמתיר לעשות ערמה לוקח בחשבון שייתכן שלא כל העצים ינוצלו. התלמוד הבבלי, כדרכו, ממזער את הוויכוח העקרוני. כבר ראינו כי פעמים מספר הוא מעמיד את המחלוקת על "גזירה שמא...", ואילו התלמוד הארץ-ישראלי מצביע על מחלוקת עקרונית יותר 77 ראו המבוא למסכת. .

6נחזור לענייננו. הברייתא מעידה כי המשפט "שכל מה שבחצר מוכן הוא" הוא לדעת הכול, ואף על פי כן חולקים רבי שמעון ורבי אליעזר על היקף הגיבוב. בירושלמי נאמר: "מה ביניהן? לעשות ציבור ביניהן. על דעתיה דרבי אליעזר עושין ציבור, על דעתהון דרבנן אין עושין ציבור" (סב ע"ד). הצירוף "רבי אליעזר" ו"רבנן" מלמד כי הירושלמי אכן עוסק במשנתנו, וברור שלדעת הירושלמי רבי אליעזר מקל מחכמים, ומכאן שבירושלמי לא גרסו " אף מגבב...". ההבדל בין חכמים לרבי אליעזר באמת עמום. מה בין "מגבב מן החצר ומדליק" לבין "מגבב (משלפניו) ומדליק"? התשובה מלמדת כי בתלמוד גרסו "מגבב מלפניו ומדליק", ופירשו שלדעת חכמים מגבב רק מלפניו, ולא מכל החצר. "לפניו" כאן הוא כמו "נוטל קיסם מלפניו", כלומר מה שאינו מחייב חיפוש ואיסוף. מבחינת נוסח המשנה ייתכן שאכן המילה "מלפניו" מיותרת 78 כך אפשטיין, מבוא, עמ' 1181; ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 988, אך היא מופיעה בעדי הנוסח השונים בצורה "לפניו" או "משלפניו" (וילנא, דו, דש, א, גט, ג, מיל). אפשטיין מעיר גם על החילוף רבי אליעזר / רבי אליעזר בן יעקב. את משנתנו פירש ליברמן אחרת, והאריך רבות בפירושו. לפי דברינו הכול אתי שפיר, בסיכול שמות התנאים. , וחכמים אומרים "מגבב ומדליק", כלומר אינו אוסף מכל החצר אלא נוטל כמות קטנה ומדליק אותה מיד. בבבלי כאן (לג ע"ב) ובשבת (פא ע"ב) מובאת ברייתא הדומה למשנתנו, ושם חכמים מחמירים ומתירים לקחת רק מאבוס של בהמה. דומה שחכמים אלו מבטאים דעה שלישית של חכמים אחרים, שאינם במשנתנו ואינם בברייתא שבתוספתא.

7אם כן, רבי אליעזר במשנה הוא רבי שמעון שבברייתא שבתוספתא, וחכמים במשנה הם רבי אליעזר בברייתא. סיכול מעין זה אופייני למקורות. בברייתא שבתלמוד הבבלי תנא קמא הוא רבי אליעזר שבברייתא (וחכמים במשנה), ורבי שמעון בברייתא שבבבלי הוא רבי שמעון שבתוספתא, ודעתו מיוחסת במשנה לרבי אליעזר. בכל דיני מלאכה בחג רבי שמעון מקל מנימוקים שונים, וכבר עמדנו על כך 79 ראו המבוא למסכת שבת. .