משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ב:ג

1הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא – לא נאמר מי התנא הדובר. בהמשך רבי יהודה חולק על רבי יוסי, וסביר שהדובר כאן הוא תנא שלישי. אבל בברייתא בתלמוד הבבלי החולק הוא רבי יהודה, וכן בציטוט המשנה בירושלמי (בבלי, טו ע"א; ירו', ד ע"ד) ובשני עדי נוסח (ץ, ג56). שניהם מושפעים מן הסתם מהבבלי. כפי שנראה להלן, התנא השלישי הוא אולי רבי מאיר. מכל מקום, ההלכה שצריך להשמיע לאוזנו הייתה מקובלת על הכול, וחוזרת במקבילות (ספרי דברים, לא, עמ' 53; תנא דבי אליהו, כו, עמ' 140).

2בספרות האמוראים מובאות דרשות המנמקות מדוע יש לשמוע את קול קריאת שמע, שנאמר "שמע" (בבלי, שם) 23 בירו', ד ע"ד; תרומות פ"א ה"א, מ ע"ג; מגילה פ"ב ה"ה, עג ע"ב; גנזי שעכטער א, עמ' קכד – דרשה אחרת, על בסיס הפסוק "והאזנת למצוֹתיו" (שמות טו כו). . ברם אין צורך בהסבר מיוחד לכך, שכן בעולם הקדום כל קריאה הייתה בקול רם. דוגמה לכך היא הלימוד שהתנהל בקול רם: "מנין כשאדם יגע בתורה צריך להשמיע לאזנו? שנאמר: והאזנת למצוותיו" 24 דברים רבתי, נצבים ו, עמ' 120; השוו בבלי, עירובין נד ע"א; תנחומא, עקב ה; דברים רבה, ח ד. עדויות מאוחרות יותר, מימי הביניים, מוסרות על משניות שהיו בהן טעמים (רבינוביץ, המשנה), ועדיין אנו זוכרים כתבי יד מעין אלו ששימשו בבתי המדרש של בני עדת תימן בירושלים שלפני מלחמת השחרור. , וכן: "ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חֻקים לא טובים" 25 בבלי, מגילה לב ע"א; מסכת סופרים, ג י, עמ' 127, והשוו היכלות רבתי, ט ג. ; "ובנעימה שהיה משה שומע בו היה משמיע את ישראל" (מכילתא, יתרו בחדש ד, עמ' 216). הלימוד היה בקול רם, הגם שמן הסתם קדם ללימוד בקול רם לימוד שקט. רבא דורש: "לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך יהגה" (בבלי, סג ע"ב), ובמסורת אחרת מסופר על ברוריה שזועמת על תלמיד הלומד בלחש ואיננו הוגה, שכן לימוד בלחש משתכח (בבלי, עירובין נג ע"ב - עד ע"א) 26 ראו בהרחבה גינצבורג, פירושים, עמ' 311-310. .

3דיון אחר הוא על תפילה בקול רם. חז"ל מדגישים שהתפילה צריכה להיות בשקט, ולמדו זאת כמובן מתפילתה של חנה שהיא אם התפילות במסורת ישראל. על חנה נאמר "היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" (שמואל א א יג), וכידוע עלי התפלא והתרעם על כך. החוקר ילמד מכאן כי הנוהג היה להתפלל בקול רם, לצעוק ואף לבכות, כפי שמתוארים כמה מעמדי תפילה אחרים במקרא (מלכים א יח כו). ברם חז"ל רואים דווקא את מנהגה של חנה כתשתית הראויה לחיקוי. על כן נקבע: "יכול יהא משמיע קולו? פרש בחנה, שנאמר וחנה היא מדברת על לבה" 27 תוס', פ"ג ה"ו; ירו', פ"ד ה"א, ז ע"א; דברים רבה, פ"ב א; מדרש שמואל, פ"ב, עמ' 7; ילקוט מכירי לתהילים, מד, עמ' רנ; דברים רבתי, עמ' 63 ועוד. . כמו כן, המדרש מדבר בשבח המתפללים בשקט ותפילתם מתקבלת (מדרש תנחומא, שמיני ט ועוד). במקורות אמוראיים אנו שומעים הסתייגות ממגמה זו. ביחיד מותר להתפלל בקול, אך לא בציבור (בבלי, כד ע"ב), או שהאיסור הוא רק על הגבהת הקול (ירו', פ"ד ה"א, ז ע"א). בהלכות ארץ ישראל שמן הגניזה, שהוא מקור הלכתי ארץ-ישראלי בתר אמוראי, שנינו: "וכתיב חנה היא מדברת על לִבה ואמרו חכמים זכרם לברכה מן הפסוק הזה את למד ארבעה דברים: 1. 'על ליבה' – מיכן שהתפילה צריכה כוונה; 2. 'רק שפתיה נעות' – מיכן שצריך להחריש [צ"ל להרחיש] בשפתותיו; 3. 'וקולה לא ישמע' מיכן שלא יגביה קולו ומתפלל..." 28 מרגליות, הלכות ארץ ישראל, עמ' קלב. ; 4. "ואל יעשה תפילתו קבע כאדם שיש עליו משאוי וממהר להשליכו, אלא תחנונים ורינונים. וצריך שיהא משמיע לאזנו ולא צוריח בקולו" 29 שם, עמ' קלג. . נראה שהבדלי ההלכות משקפים מרכיב ממדיניות כללית יותר של חכמים.

4במסורות נפרדות אחדות חכמים מדברים נגד המגמה להרבות במחוות גוף מוחצנות בתפילה, בנענוע הלולב יתר על המידה 30 ראו פירושנו לסוכה פ"ג מ"ט. , בכריעה או בשׁחייה יתר על המידה והלכות נוספות כיוצא באלו 31 ארליך, עצמותי, הרחיב בניתוח מחוות הגוף בתפילה. . בעולם הרומי התפילה הייתה כמעט תמיד ציבורית, וממילא הייתה בקול רם. כפי שכבר אמרנו פעמים מספר החלה קריאת שמע כתפילת יחיד והפכה למעמד ציבורי – "פריסת שמע". התפילה גם היא עברה מסלול דומה. חז"ל תבעו שתפילת יחיד תהיה בשקט, כדי להבליט כי ה' שומע בכל מצב ולכל אדם. זאת על אף הנוהג המוחצן שהיה מקובל במזרח ובתרבות ההלניסטית, ואולי אף כדי להבליט את ההתנגדות לנוהג הנכרי. על כן בקריאת שמע, הגם שחכמים דורשים שתיאמר בקול, הם תובעים שלא תיאמר בצעקה, ובתפילה הם תובעים שתהיה בלחש ממש. במקביל המקורות מרמזים שהציבור הרחב נטה להרבות במחוות גוף, וחכמים ניסו לסייג נוהג זה ולצמצמו. כך, למשל, חכמים מתווכחים האם הכורע בהודאה הרי זה משובח או מגונה (בבלי, לד ע"ב); מנוסח השאלה משמע שחכמים אינם דנים ברצוי, אלא מגיבים למצב קיים. התפילה הקדומה הייתה מלווה בתנועות גוף, השתחוויות וכריעות. חז"ל אינם אוסרים זאת, אך לא הם שהחליטו על מחוות הגוף, ולעתים הם אף מסתייגים מהן. דוגמה אחרת היא נענוע הלולב בתפילת סוכות. חכמים הסתפקו בנענוע מה והציבור טרפו את לולביהם בהתלהבות רבה, למגינת לבם של חכמים (ראו פירושנו לסוכה פ"ג מ"ט). מחוות הגוף באות לא רק מתוך יוהרה, כמו שראשונים מפרשים 32 כגון התוספות (לד ע"ב ד"ה "מלמדין") המנמקים זאת בכך שזה "מיחזי כיוהרא". איננו בטוחים שמחוות גוף הן אכן יוהרה; הן נתיב אחר לעבודת ה', נתיב שחכמים הסתייגו ממנו. "מחזי כיוהרא" הוא בבחינת ביטוי קוד בספרות הראשונים לגילויים של יראת שמים מופרזת מעבר לנורמה ההלכתית, כל זאת כשהם מבוצעים שלא על ידי חכמים או בהנהגתם. , אלא בראש ובראשונה מתוך התלהבות דתית. ההסתייגות ממחוות גוף, וההגבלה עליהן, גם היא איננה רק מאבק באבק יוהרה, אלא בעיקר הסתייגות מנתיב זה של עבודת ה'.

5בתקופת האמוראים מדיניות זו מתערערת, אולי בלחצו של הציבור הרחב. טעמו של הדיון מחייב בירור שלא כאן מקומו.

6רבי יוסה אומר לא יצא – כאמור רבי יוסי מעדיף קריאת שמע בקול רם. בשלב זה אין בדברי התנאים רמז לשאלה האם מדובר בקריאת שמע פרטית או בקריאה הציבורית (ה"פריסה" על שמע). אבל בתוספתא (להלן) נראה שהכוונה לקריאת שמע בציבור. בתוספתא מובא סיפורו של רבי מאיר על נוהגם של חכמים בבית מדרשו של רבי עקיבא בשעת גזרת השמד, שהיה הקסדור (חייל רומי) שומר על הפתח וחכמים היו קוראים בשקט כדי שלא ירגיש. אבל חכמים מסרבים ללמוד מהמעשה: "אמרו לו אין שעת סכנה ראיה" (תוס', פ"ב הי"ג). בתוספתא המעשה מובא אחר המחלוקת האם בעל קרי צריך לברך או לא, לקרוא בקול רם או לא 33 נדון בה להלן, פ"ג מ"ד. . ההקשר בתוספתא מוקשה, שהרי המעשה בקסדור אינו מוכיח מה דינו של בעל קרי, הנדון בפרק הבא, אלא הוא עשוי להיות מוסב רק על משנתנו. מנוסח התוספתא ברור שהמעשה הוא חלק מהוויכוח המתנהל במשנתנו. רבי מאיר הביא ממנו ראיה שהקורא קריאת שמע ולא השמיע לאזנו יצא, אם כן לפי התוספתא התנא השלישי, החולק על רבי יוסי ומקל עוד יותר ממנו, הוא רבי מאיר.

7אשר לגוף המעשה, במקומות מספר אנו מוצאים סיפור דומה; בדרך כלל המספר הוא רבי יהודה, על נוהגם של חבורות החכמים בשעת השמד 34 ראו פירושנו לעירובין פ"י מ"א. . רבי יהודה הוא אף המוסר הגדול של מעשים אחרים, אלא שאין הוא המוסר היחיד. ייתכן שהיה אולי מי שתיקן בתוספתא "רבי יהודה" במקום "רבי מאיר" ולכן נגרר אף לומר שרבי יהודה הוא החולק במשנתנו, אבל כאמור רבי יהודה אינו המוסר היחיד של מעשים, ובהחלט ייתכן שהחולק על רבי יוסי ומוסר המעשה הוא רבי מאיר. על חשיבותם של המעשים בשושלת המסירה של תורה שבעל פה עמדנו בפרק הקודם 35 לעיל, פ"א מ"א. .

8אשר לגוף המעשה. שעת "סכנה" היא הכינוי הרווח לתקופת גזרות הדת שלאחר מרד בר כוכבא. במעשה השתתף רבי עקיבא, והוא הוצא להורג בשלבים הראשונים של גזרות הדת. לפי מסורות חז"ל טרונוס רופוס הוא שהרג את רבי עקיבא. כידוע את מרד בר כוכבא דיכא יוליוס סוורוס שמונה למפקד הצבא הרומי בארץ. לפי החוק הרומי אין שני לגטים (נציבים ממוצא סנטורי, שהם גם מפקדי לגיונות) רשאים לכהן באותה עת בפרוביניציה. אם כן יוליוס סוורוס החליף את טרונוס רופוס, וטרונוס רופוס עשוי היה להוציא להורג את רבי עקיבא רק בשנים הראשונות של המרד. אם כן, המעשה שבתוספתא אירע בתחילת גזרות הדת. ליברמן בפירושו לתוספתא אומר שבאותה עת גזרו על קריאת שמע ולא על לימוד תורה. זה אולי דקדוק יתר. הגזרות היו, מן הסתם, כלליות יותר, ולפי הפרשנות המקומית שניתנה לגזרות – לימוד תורה לא היה בכלל הגזרה, או שהחייל המקומי לא הבחין בלימוד עצמו, אך התכונן למנוע תפילה בציבור.

9בספרותנו תגובות מספר לגזרות הדת. המדיניות המקובלת הייתה לא לציית לגזרות ולא לבטל מצוות, אך הייתה נכונות להקל במצוות כדי לא למשוך את תשומת לבם של השלטונות. הקריאה בקול רם היא דוגמה מובהקת לכך 36 ראו פירושנו למגילה פ"ד מ"ח; לתגובות על הגזרות ראו ספראי, קידוש ה'. . לפיכך חכמים טוענים שאין להביא מהמעשה הוכחה על ימים כתיקונם. רבי מאיר טוען שאמנם בדרך כלל אדם צריך להשמיע לאזנו, אך המעשה מוכיח שאם לא השמיע לאזנו יצא, אחרת לא היו חכמים מוותרים על מרכיב זה גם בשעת סכנה.

10קרא ולא דיקדק באותיותיה – בתלמודים מוצגת רשימה של פרטים שניתן לטעות בהם. בדרך כלל אין חובה לדקדק באותיות בקריאת התורה, כשם שאין חובה לשמוע בדיוק את כל המילים שבפרשת השבוע. כך, למשל, כאשר האות הראשונה במילה השנייה זהה לאות האחרונה שבמילה הקודמת, כמו "ונתתי עשב בשדך" (דברים יא טו) 37 ירו', ד ע"ב; בבלי, טו ע"ב, ושם טז ע"א דוגמאות נוספות לטעויות. . אך יש צורך לדקדק באותיות קריאת שמע.

11רבי יוסה אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא – המחלוקת אינה על חובת הדקדוק, אלא האם מי שלא דקדק יצא ידי חובה.

12הקורא למפרע לא יצא – בספרות חז"ל משתמשים בביטוי "קריאה למפרע" לקריאה בסדר הפוך של אותיות, של מילים ושל חצאי פסוקים או של פסוקים שלמים. בקריאה בצורה זו השתמשו לשם דרשה 38 פסיקתא דרב כהנא, פסקא יב, כד עמ' 222; בבלי, שבת קה ע"א. או מתוך כוונה מגית (מסכת סופרים, פ"ט ב, עמ' 345). ההלכה דורשת קריאה ישרה של הפסוקים, קריאת פסוקים "ככתבם" (אסתר ט כז – ירו', מגילה פ"ב ה"א, עג ע"א; בבלי, שם יז ע"א). הירושלמי למשנת מגילה (שם) 39 ראו פירושנו למגילה פ"ב מ"א. מביא דוגמה לקריאה למפרע בהלל. במקום: "ממזרח שמש עד מבואו מהֻלל שם ה' " (תהלים קיג ג) הוא קורא: "מהולל שם ה' ממזרח שמש ועד מבואו". התוספתא למשנתנו מרחיבה את ההלכה: "וכן בהלל וכן בתפלה" (פ"ב ה"ג), וכאמור הוא הדין במגילה. לרביעייה זו הלכות רבות דומות. פירוש המילה עצמה הוא "לאחור", וכן הדיון ב"עד זומם... למפרע הוא נפסל" או "מכאן ולהבא הוא נפסל" (בבלי, בבא קמא עב ע"ב ומקבילות).

13קרא וטעה יחזור למקום שטעה – "טועה" הוא מי שלא דקדק. בתלמוד הבבלי מפורטים פרטים מדויקים להיכן הוא חוזר, ונראה שנקבעו סייגי משנה להלכה זו (טז ע"א).