משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ב:ב

1אלו הן הפרקים – המשנה באה להסביר את המונח הנזכר במשנה הקודמת. זו משנה מאוחרת יותר המתייחסת למשנה א הקדומה יותר. משניות מסוג זה מכונות "משניות תוספתאיות" 9 ויס, משניות תוספתאיות. .

2בין ברכה הראשונה – היא ברכת "יוצר המאורות" שהוזכרה בפרק הקודם, לשנייה – היא ברכת "אהבה רבה" שגם היא הוזכרה בפרק הקודם, ובין שנייה לשמע – הקטע המתחיל בפסוק "שמע ישראל...", ובין שמע לוהיה אם שמוע – "שמע" בהקשר זה כולל כמובן גם את הפִסקה "ואהבת את ה' אלוקיך...", בין והיה אם שמוע לויאמר – "ויאמר" היא פרשת ציצית, בין ויאמר לאמת ויציב – "אמת ויציב" היא פתיחת הברכה הראשונה שלאחר קריאת שמע. כיום נהוג לומר בערב ברכה-תפילה שונה במקצת המתחילה ב"אמת ואמונה". בספרות התנאית והארץ-ישראלית נזכרת רק תפילת "אמת ויציב" 10 משנה, תמיד פ"ה מ"א; תוס', ברכות פ"ג ה"ו; מדרש תהילים, פ"ו א ועוד. , ובנוסח זה נדון להלן. הנוסח "אמת ואמונה", כנוסח הנאמר בלילה במקום "אמת ויציב", מופיע בתלמוד הבבלי פעם אחת 11 בבלי, יב ע"א; ילקוט שמעוני, תהילים תתמג, וזאת על בסיס הפסוק "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהילים צב ג). זו כמובן דרשה בלבד. המגמה הייתה להפריד בין נוסח הבוקר לנוסח הערב, זאת כנגד המגמה הארץ-ישראלית לקרב את נוסחי התפילה של הבוקר והערב, בבחינת "שיהיו שניהם שווים" (בירושלמי [פ"א ה"ד, ג ע"ג] מובא "שתהא הגיית היום והלילה שוין"; מדרש תהילים פ"ו א, כט ע"א-ע"ב). . הוא מופיע רק בבבלי, ומשם בספרות הגאונים (סדר רב עמרם גאון, סדור רב סעדיה ועוד).

3רבי יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק – דברי רבי יהודה ניתנים להתפרש בשתי צורות. האחת שיש לומר את סוף קריאת שמע ואת תפילת "אמת ויציב" ברצף אחד. כך הבין כנראה הבבלי (יד ע"ב), וכך נוהגים בקהילות ישראל. בבבלי מובאת אף מחלוקת האם יש לחזור ולומר "אמת", כלומר האם הקורא צריך לחזור ולפתוח את הברכה ב"אמת ויציב". ברם ייתכן גם שיש לפרש אחרת את דברי רבי יהודה ולומר שהדברים חוזרים למשנה הקודמת, שם מדובר על אפשרות של שיחה בין הפרקים. דיבור נחשב, מבחינה הלכתית, להפסקה, על כן רבי יהודה מדגיש שמותר לדבר בין הפרקים (במגבלות של שיטתו שבמשנה הקודמת), אך לא לפני "אמת ויציב". המשנה אינה מנמקת את הדברים, אך הטעם ברור אף על פי שלא נאמר במפורש. חכמים רצו לשוות לתפילת "אמת ויציב" מעמד מקודש, קרוב למעמד קריאת שמע עצמה 12 בבבלי, יד ע"ב ובירו', ד ע"ב רמז לכך בפסוק מהתנ"ך: "וה' אלהים אמת" (ירמיהו י י), ואינו אלא דרשה, שהרי בפסוק אין רמז לשאלת ההפסקה. .

4תפילת "אמת ויציב" זכתה לתשומת לב מרובה בספרות חז"ל. היא אמורה להוות הצהרה מרכזית לאמונה ולמחויבות לקיום מצוות. קריאת שמע כולה היא הצהרה מעין זו, אלא שהיא בלשון המקרא, בכך כוחה ויתרונה, אך בכך גם חולשתה, שאין היא ביטוי אוטנטי בן זמנו של המתפלל. חז"ל קובעים: "הקורא את שמע צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב. רבי אומר צריך להזכיר בה מלכות, אחרים אומרים צריך להזכיר בה מכת בכורים וקריעת ים סוף" (תוס', פ"ב ה"א; שמות רבה, כב ד) 13 בשמות רבה שם יש פיתוח הלכתי של הלכה זו. . אחריה אין אומרים דבר: "אין אומרים דברים אחר אמת ויציב, אבל אומרים דברים אחר תפלה, אפילו כסדר וידוי של יום הכפורים" (תוס', פ"ג ה"ו). בירושלמי רבי יהושע בן לוי מסביר: "צריך להזכיר את כולן, וצריך לומר צור ישראל וגואלו" (ג ע"ד). לפי ההבנה הפשוטה התנא הראשון אומר שצריך להזכיר "יציאת מצרים", והאחרים חולקים עליו ומדגישים מרכיבים אחרים. האמורא מנסה לפשר ולהכליל את כל הדעות; נוהג מקובל הוא שחכמים מאוחרים מכלילים את הדעות החולקות לנוסח אחד. כך, למשל, תנאים חולקים בנוסח ברכת הגאולה של ההגדה, והנוסח כיום (כבר מתקופת הגאונים) מכליל את כל הדעות השונות 14 ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 165-164, וראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ז. , וכן דוגמאות נוספות 15 נסתפק בדוגמאות מהגדה של פסח. חכמים והלל הזקן חולקים כיצד יש לבצע את מצוות אכילת הפסח, וכבר הבבלי מסיק שיש לנהוג כשתי הדעות (בבלי, פסחים קטז ע"א), ראו ספראי וספראי, שם עמ' 65-63. דוגמה נוספת נדונה שם, עמ' 51-50, ועוד דוגמאות רבות לכלל "נימרינהו לתרוויהו". .

5אשר לחתימה, הנוסח המוצע, "גוֹאל ישראל", הוא נוסח ארץ ישראל, שנשתמר בקטעי גניזה רבים. אבל הנוסח הבבלי היה "גָאל ישראל". רבא הדגיש שצריך לומר כן: "קריאת שמע והלל – גָאל ישראל. דצלותא – גוֹאל ישראל" (בבלי, פסחים קיז ע"ב) 16 רבא דרש לומר בתפילה "גואל ישראל" כי זו תפילה להווה ולעתיד, ובקריאת שמע והלל "גאל ישראל", כי זה סיכום של העבר. ראו פירושנו לפסחים פ"י מ"ז; לעיל, פ"א מ"ד. כך מקובל בסידורי תפילה נוסח בבל. אבל בנוסחאות תפילה ארץ-ישראליות הנוסח הוא "צור ישראל וגואלו", ובקריאת שמע ובהלל "גואל ישראל", בניגוד לדברי רבא. אבל במדרש תהילים, פ"ו א, כט ע"א-ע"ב: "גאל ישראל", אף שהוא מדרש ארץ-ישראלי. בירו', ג ע"ג, הברכה מכונה "גואל ישראל", והרי זה נוסח בבל, אך ללא דברי רבא שכאמור לא התקבלו במסורת ההגדה של פסח של בני ארץ ישראל. . גָאל הוא בלשון עבר. הברכה היא על יציאת מצרים שבעבר, על כן הנוסח הוא גָאל ישראל. אבל בפסח התפילה היא על העתיד, ועל כן הנוסח הוא "גוֹאל", בלשון הווה.

6אמר רבי יהושע בן קרחה ולמה קדמה שמע לוהיה אם שמע – התנא בא להסביר את סדר הפרשיות בקריאת שמע. התנא כבר יודע שאין אומרים את עשרת הדיברות בקריאת שמע, אך ההתחבטות בנושא עומדת מאחורי הדרשות השונות וההסברים. ההסבר של רבי יהושע בן קרחה הוא מתחום המחשבה ההגיונית או הפילוסופיה. בסדר התורה הפרשה הראשונה היא פרשת ציצית (במדבר פרק טו), אחריה פרשת שמע (דברים פרק ו), ואחרונה פרשת והיה אם שמוע (דברים פרק יא). סדר קריאת שמע שונה (שמע, והיה אם שמוע, פרשת ציצית), והתנא מסביר את טעמו של הסדר.

7אלא יקבל עליו מלכות שמים תחילה – פרשת שמע היא הצהרה על מלכות ה' ועל החובה לאהוב ולשנן את מצוותיו. בפסוק "ה' אלהינו ה' אחד" שני עקרונות מכוננים: הראשון שה' הוא האל המיוחד של עם ישראל, והשני שהוא אל אחד ואין בלתו. פסוק זה איננו שולל את האפשרות שלעמים אחרים חלק ה' אלוהים אחרים – דבר זה נשלל בפסוקים אחרים – אלא הוא קובע שלעם ישראל אל אחד. ההמשך מורה לשמור את חוקי ה'; שמירת החוקים באה לידי ביטוי בעיקר בפרשה השנייה, ובפרשה הראשונה מודגשת יותר החובה לשנן את החוקים, אך עוד יותר מכך יש בפרשה ציווי לאהוב את ה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו ה). חכמים פירשו את הפסוק כציווי לאהבה ולציות הנובע ממנה, ואת חלקו האחרון הבינו כחובה להיות מוכנים למסור את הנפש על ייחוד האל. בהמשך הפרשה נזכרת המצווה לשנן את דברי התורה ("הדברים האלה"), לכתוב אותם וללמדם. חכמים הבינו כי בפסוקים אלו מקופלות מצוות רבות ומכוננות, לימוד תורה, תפילין ומזוזה. מכל מקום מבחינה הגיונית יש לקבל את מלכות ה', ורק אחר כך לדון במצוות הפרטיות.

8הנוסח של כתב יד קופמן ("מלכות שמים" ולא "עול מלכות שמים") חוזר גם ברוב כתבי היד הטובים 17 א, ג16, ג56, ז, ל, ס, פ, צ, ק, ר. , אך בדפוסים ובכמה עדי נוסח בעלי ערך משני " עול מלכות שמים", וכן להלן במשנה ה ובמקורות תנאיים אחרים 18 כגון ספרי במדבר, שלח, קטו, עמ' 126; בספרא, בהר פרשה ה, ה"ד, קט ע"ג, בנוסח הדפוס "עול מלכות שמים", אך בכתבי היד "מלכות שמים", וכן סדר עולם כג, עמ' 104. . אבל בספרות האמוראית מופיע המונח " עול מלכות שמים": "ילמדנו רבינו מהו לאדם שיקבל עליו מלכות שמים כשהוא מהלך רב אידי ורב הונא בשם רבי יוסי בר יהודה בשם ר' שמואל אמרו אסור לאדם לקבל עול מלכות שמים כשהוא מהלך" (תנחומא בובר, לך לך א, עמ' כט). הכוונה לקריאת שמע, וכאן פעם אחת המונח הוא "מלכות" ופעם אחת "עול מלכות", אך במקורות אמוראיים אחרים בדרך כלל "עול מלכות שמים" 19 תנחומא, לך לך ו; מדרש משלי, א; בבלי, יד ע"ב ולהלן סב ע"ב (גם בכתב יד פירנצי 79; פריז 76 ועוד). . נוסח זה מופיע אמנם גם בספרות הארץ-ישראלית, אך נראה כי הנוסח העיקרי הוא "מלכות שמים", אלא שהמעתיקים, שהיו רגילים לנוסח "עול מלכות שמים" מהבבלי, תיקנו את הנוסח אגב שיטפא ובהשפעת הבבלי ל"עול מלכות שמים". הבדל גדול בין שתי הנוסחאות. בתפיסה התנאית מלכות שמים אינה עול, אלא הכרה מתוך אהבה. קבלת מלכות שמים היא זכות ואתגר גדולים, ובעיקר הזדמנות לאדם ליהנות מחסותו של בורא עולם. זו הכרה במציאות קיימת, הכרה מתוך שמחה ואהבה. חז"ל לא היתממו. המצוות הן בבחינת עול. אמנם אדם צריך לרצות לקיימן, הוא אף עשוי למצוא בהן הנאה, נחמה ותחושת ייעוד, אבל בפועל הן עול. המצוות הן תוצאה של קבלת מלכות שמים, אך קבלת מלכות שמים כשלעצמה אינה עול. קשה לדעת מה אירע בתקופת האמוראים. ייתכן שהקרבה הטקסטואלית בין מלכות שמים לעול מצוות גרמה לכך שהמילה "עול" נדדה למקום שאינו מתאים לה, או אולי גברה כאן התחושה המשפטית. המצוות נובעות ממלכות שמים, ואם כך הוא הרי שגם מלכות שמים היא עול. השינוי הסמנטי ברור, אך משמעותו הדתית נהירה פחות.

9סיפורים רבים ודרשות רבות מדגימים את התפיסה התנאית. במסגרת זו נסתפק בסיפור אחד:

10"מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים. אמר לו אבא מה ראית לשמוח במצוה זו מכל מצות האמורות בתורה? אמר לו 20 בכ"י ערפורט, במקום "אמר לו" מובא "אלא", וזה המשך דברי האב. מצד רצף הדברים נראה שזו הגרסה העיקרית, ונשתבש "אלא" ל"אמר לו". כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתנו, זו שלא לדעתנו. שאילו עשינו ברצון לפני המקום, לא באת מצוה זו לידינו. אמר לו הרי הוא אומר 'כי תקצור קצירך' וגו', קבע לו הכתוב ברכה" (תוס', פאה פ"ג ה"ח).

11מצוות שכחה היא מצווה שאי אפשר להזמינה ולרצותה. אדם יכול לתת צדקה מרצונו, אך אין הוא יכול לשכוח בכוונה. החסיד שמח על המצווה שהזדמנה לו, אף שהדבר כמובן עולה לו בממון. יתרה מזו, את שמחתו הוא מבטא במצווה אחרת, בהקרבת קרבן. מסורות ברוח זו חוזרות פעמים רבות בספרותנו. המצווה, אפוא, איננה עול אלא הזדמנות לעשות רצון אהובך-אוהבך.

12ואחר כך יקבל עליו עול מצוות – בפרשת "והיה אם שמוע" נזכר השכר על עשיית המצוות, והעונש על אי עשייתן. לאמִתו של דבר המצוות עצמן אינן נזכרות בפרשה זו, וכמה מהן אף נזכרות בפרשת שמע עצמה (תפילין, מזוזה). אך המצוות נזכרות בעשרת הדיברות; לא מן הנמנע שהדרשה המקורית הסבירה מדוע הסדר צריך להיות שמע, עשרת הדיברות והיה אם שמוע, אלא שבימי רבי יהושע בן קרחה נעקרה כבר אמירת עשרת הדיברות מקריאת שמע, והדרשה עודכנה בהתאם 21 במשנת תמיד פ"ה מ"א פרשת עשרת הדיברות קודמת לשמע, ברם נראה שהדבר נובע מכך שבספר דברים פרשת עשרת הדיברות מופיעה בפרק ה ו"שמע" בפרק ו, וקדמונינו התקשו לשבש את סדר הפרשיות. יתר על כן, פרשת עשרת הדיברות פותחת ב"אנכי ה' אלהיך", וגם זו קבלת מלכות שמים. . אם כן הרי שזו דרשה קדומה, בזמן שפרשת עשרת הדיברות עדיין הייתה כלולה בקריאת שמע 22 ראו על כך לעיל, במבוא. .

13והיה אם שמע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ובלילה ויאמר אינו נוהג אלא ביום – פרשת "ויאמר" היא פרשת ציצית, וכפי שכבר אמרנו אין אמירתה נוהגת בלילה. במקומה הנהיגו חכמים (או הציבור) את קריאתה של פרשה אחרת, "ולפי שאין מצות ציצית בערבית מוסיפין פורש סכת שלום בשבת ויום טוב ובחול שומר עמו ישראל" (מדרש תהילים, פ"ו א, עמ' 57).

14ההלכה שאין מצוות ציצית בלילה, שהיא – כידוע – שנויה במחלוקת, השפיעה על נוסח התפילה, אף שכמובן ניתן לומר את הפרק בתורה גם ללא ציצית על הגוף. המשנה נותנת טעם פילוסופי לסדר קריאת שמע. בתלמודים, כפי שהבאנו, מובאים הסברים מדרשיים שנועדו לתמוך בסדר זה (בבלי, יד ע"ב; ירו', ד ע"ב), אך אין הם אלא הסברים בדיעבד שנועדו לחזק את הסדר הקיים.