משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ג:ג

1נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריית שמע ומן התפילין וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון – משנתנו היא אחת המשניות המשמעותיות במכלול ההלכות המעצבות את מקומה של האישה בחיים הדתיים, במישור הפרטי והציבורי. נפתח בנשים, ולאחר מכן נדון בקטנים ועבדים. לכאורה המערכת ההלכתית ברורה. כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות ממנה. מצוות עשה שהזמן גרמה היא מצווה שקיומה מותנה בשעות מסוימות, או בתאריך מסוים. כלל זה מופיע במקורות רבים: פעם אחת במשנה (קידושין פ"א מ"ז), אחר כך בתוספתא (שם פ"א ה"י ועוד) ובמדרשי הלכה תנאיים ופעמים רבות בספרות האמוראית. הוא נראה ככלל מקובל המהווה הסבר שיטתי והלכתי להיקף החובות המוטלות על האישה. הראשונים התחבטו בהנמקה המוסרית-חברתית של הכלל וחיפשו לו הצדקה. אלא שתמונה זו מטעה ואינה עומדת בפני בדיקה שיטתית של העדויות. הראשונים ניסו למצוא הנמקה מוסרית חברתית לפטור הנשים מלקיים מצוות עשה שהזמן גרמה. לשיטתם עצם היותן של מצוות מסוימות מצוות עשה שהזמן גרמה מהווה לא רק הגדרה כוללת של המצוות אשר הנשים פטורות מהן, אלא "הזמן גרמה" היא גם סיבה לפטור. אך מבדיקה שיטתית של המצוות השונות עולה כי "הזמן גרמה" אינה יכולה להיות סיבה לפטור. יש מצוות עשה שהזמן גרמן שבהן אישה חייבת, ויש כאלו שלא הזמן גרמן ומהן היא פטורה 33 ספראי, נשים, וראו הנספח למסכת חגיגה. .

2מתברר שכלל זה אינו מגדיר ואינו מסביר אילו מצוות אישה חייבת לקיים ומאילו מצוות היא פטורה. כך, למשל, אין כלל זה מסביר מה ההבדל, המוצע במשנתנו, בין קריאת שמע ובין תפילה. הרי לשתי המצוות הגבלות זמן דומות 34 הסברים שונים, כגון אלו ש"מדאורייתא" אין למצוות תפילה זמן קבוע, הם פירושים מאולצים. הרי התפילה כלל איננה מן התורה, ובפועל אין זה משנה כיצד נקבעו זמני התפילה, אלא האם הם תלויים בזמן או לא. בכל הדיון ובספרות העשירה ראו ספראי, נשים. . זאת ועוד, לכלל חריגים רבים שקשה להסבירם. יתר על כן, התלמודים עצמם מנמקים הלכות בודדות בדרשות כאלו או אחרות, ואינם נשענים על הכלל האמור כדי לספק הסבר מקיף. כך, למשל, בתלמוד הירושלמי למשנתנו מובאת דרשה מדוע אישה פטורה מקריאת שמע (להלן), ואין הסתמכות על הכלל שקריאת שמע היא מצוות עשה שהזמן גרמה.

3כל התופעות הללו מובילות להבנה שונה של הכלל, ושל התהליך שבו עוצב היקף חובתן הדתית של הנשים. חובתן של הנשים נקבעה בסדרת קביעות פרטניות, כל מקרה לגופו. קביעתם של הנהגים לא נבעה מתפיסה שיטתית אלא הושפעה מהתנאים וממה שהתקבל ונהג בפועל בציבור, ואולי גם מדעות שונות של חכמים שונים. בדיעבד, לאחר זמן, נוסח הכלל המסכם. הכלל שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמה הוא מעין כלל דקדוקי, המאפשר לסכם את המצב, אך אין הוא סיבה לו. הוא מקיף חלק גדול מהמקרים אבל יש לו גם חריגים רבים (כמו לכל כלל), על כן אין לחפש תפיסה הלכתית אחידה שניתן להחליט לפיה מתי נשים חייבות במצוות. בקביעת ההכרעות לקחו חלק גורמים מקריים ונהגים עממיים שאי אפשר למצוא בהם לכידות הלכתית-משפטית 35 במבוא הכללי לפירוש המשניות השתמשנו בדוגמה זו כדי להראות שלעתים קרובות לא הלימוד המשפטי המסודר עיצב את ההלכה, אלא נהגים עממיים. . עם זאת, מן הראוי להעיר שכבר התלמודים בחלק מהסוגיות מבינים שההגדרה "מצוות עשה שהזמן גרמא" היא הנימוק להלכה. אך ברובד התנאי קביעת הפרטים קדמה לכלל, והכלל מתאים רק לחלק מהפרטים.

4ההבדל בין קריאת שמע לבין תפילה ותפילין תופס מקום מרכזי בשתי המשניות הקודמות, ואף בפרק הקודם. את ההבדל הסברנו בגורל ההיסטורי של שתי המצוות. ראינו שני כיווני מחשבה. האחד הוא להחמיר בקריאת שמע שפטורים ממנה רק יוצאי דופן מיוחדים, בעוד שמתפילה פטורים כל הטרודים ועסוקים בעיסוקים חיוניים, ולעומת זאת החמירו חכמים ותבעו שתפילה תהיה בכוונה יתרה. לפי התנאים קריאת שמע ניתן לקרוא תוך כדי עיסוק שגרתי, ולתפילה יש צורך בהפסקת העיסוקים – ירידה מראש האילן וכו' 36 לעיל, פ"ב מ"ד. . הבחנות אלו היו אמורות לכאורה להוביל לכך שנשים תהיינה פטורות מתפילה וחייבות בקריאת שמע, אך הקביעה במשנתנו הפוכה. אלא שבמקביל גם הסברנו שקריאת שמע הייתה מצווה עתיקה שנקבעה אי שם באמצע ימי בית שני, וכנראה ראשיתה בהווי המקדש. אם קריאת שמע הועברה מהמקדש לציבור, קל להבין שהיא הועברה לגברים בלבד. ייתכן גם שבתקופה שבה הועברה קריאת שמע הייתה מעורבותן של נשים במצוות קטנה יותר, ועל כן קריאת שמע לא נמנתה עם חובות האישה 37 הירושלמי (ו ע"ב) מסביר שבעצם היו נשים צריכות להיות פטורות מתפילה אלא שחייבו אותן כדי שיהיה כל אחד מבקש רחמים על עצמו. ראשונים כמאירי ואחרים אימצו פירוש זה, ראו גרוסמן, חסידות, עמ' 321-312. .

5אשר לתפילין, כפי שהראינו רבים בציבור לא קיימו מצווה זו 38 ראו פירושנו לעירובין פ"י מ"א. . מי שקיים את המצווה קיימה במהלך כל היום, והתעורר קושי גדול לשמור על ניקיון הגוף כל היום. למעשה מי שעבד בעבודה פיזית התקשה מאוד בשמירת המצווה, ועל כן גם חכמים התייחסו בהבנה, והיו מהם שאפילו עודדו, אי הקפדה על מצוות תפילין. אפשר שחכמים סברו שנשים אינן מסוגלות להקפיד על כבוד התפילין, הן בגלל אופיין והן בגלל טיב עיסוקן בעבודות הבית. מן הראוי להדגיש שהאבחנה המקובלת כיום שיש להתעטר בתפילין בזמן התפילה ולהורידן אחר כך איננה מופיעה בספרות התנאית.

6הנשים עבדו כל היום עבודה קשה בתנאים של חוסר היגיינה, ועל כן ברור למדי מדוע נפטרו מתפילין. לעומת זאת התפילה הייתה קצרה וביחידות, ואין זה מפליא שגם נשים התחייבו בה.

7המזוזה אינה חובתו ההלכתית של אדם, אלא חובתם של דיירי הבית. בדרך כלל מי שאחראי על הבית חייב במצווה, ובתנאים רגילים זה הגבר. חובתה של האישה במזוזה באה לידי ביטוי רק במקרה שהיא חיה בבית לבדה. מכל מקום בכל בית יש להתקין מזוזה, ללא קשר לדיירים בו. אנו מציעים שהמזוזה לא נזכרה במשנתנו אלא מפני שפרשת שמע כתובה בה 39 על הכללתה של קריאת שמע במזוזה ראו במבוא. .

8ברכת המזון היא מעמד הבא בעקבות סעודה מסודרת, ושוב אין סיבה שאישה תיפטר ממנה. מעניין יותר הוא מעמדן של נשים בסעודות הציבוריות הגדולות ובסעודות המשפחתיות, ובכך נדון להלן 40 להלן, פ"ז מ"ב. .

9כאמור גם בספרות האמוראים באה לידי ביטוי התחבטות בטעמן של ההלכות שבמשנה. מן הירושלמי יוצא כי קריאת שמע היא חלק ממצוות לימוד תורה, וכידוע נשים פטורות מלימוד תורה. מאחר שכך, אותו פסוק המשמש מקור לפטור נשים מתלמוד תורה משמש גם מקור להיותן פטורות מקריאת שמע (ירו', ו ע"ב). הקשר בין מצוות קריאת שמע ולימוד תורה נדון במבוא. דומה שההדגשה על הקשר יש בה משום גימוד של מצוות קריאת שמע מחד גיסא, והעלאת ערכה של מצוות הלימוד מאידך גיסא. קשה להאמין שאכן חכמים סברו שהקריאה הטקסית מהווה תחליף ללימוד או שהיא שורשה של מצוות הלימוד. בפועל כל קריאה של קטע קבוע משמעה פעילות ליטורגית שאין לה דבר עם לימוד, על כן קשה היה לנו לראות בקשר שבין המצוות הסבר רֵאלי להתהוות קריאת שמע או לפטור נשים. אפשר גם להבין את הירושלמי אחרת. הפסוקים שחובת לימוד תורה נלמדה מהם הם הפסוקים בפרשת שמע "ושננתם לבניך...", ומשם למדו חכמים גם "את בניכם ולא את בנותיכם" 41 מדרש תנאים לדברים, יא יט, עמ' 40, ואיננו במקבילה הכמעט זהה בספרי דברים, מו, עמ' 104, והשוו ספרי זוטא, טו, עמ' 288. ייתכן שהדרשה במדרש תנאים חדרה רק בהשפעת הדרשה הידועה מהבבלי, קידושין ל ע"א. . אם כן, אם נשים פטורות מלימוד תורה אי אפשר היה שלא ללמוד מכאן גם שהן פטורות מקריאת שמע. כלומר, הדרשה על לימוד תורה גררה אחריה בצורה מעין טכנית את המסקנה שהן פטורות מקריאת שמע.

10הלימוד הוא לימוד, אלא שכולו אסמכתא בלבד. ההלכה שנשים פטורות מלימוד תורה נקבעה בעקבות המציאות החברתית. הלימוד החל בבית הספר והיה פעילות פומבית. רק חכמים מובהקים יכולים היו ללמוד בעצמם, ואף נצטוו בכך, ממילא לא היה מקום להשתתפותן של נשים צעירות במעמד פומבי. הדרשות נועדו להצדיק נוהג קיים, וגם כאן הדרשה רק מצדיקה את הנוהג המוכר.

11לעומת כל זאת, את הפטור מתפילין הירושלמי מנמק בכך שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמה. בהקשר לכך מובאת דעתו של רבי שמעון שנשים פטורות ממצוות ציצית משום שהיא מצוות עשה הנוהגת רק ביום (תוס', קידושין פ"א ה"י). לפי זה היו חכמים צריכים לומר שנשים חייבות גם בתפילין כמו בציצית. במקבילה בפרק הקודם ובירושלמי מובא הסבר אחר: "כיי דמר רבי יוחנן כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגי. נשים מניין? ולמדתם אותם את בניכם, ולא את בנותיכם, את שהוא חייב בתלמוד תורה חייב בתפילין, נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה אינן חייבין בתפילין" (ירו', פ"ב ה"ב, ד ע"ג; עירובין פ"י ה"א, כו ע"א – כמו שאמר רבי יוחנן, כל דבר שאינו ברור מסמכין אותו ממקומות רבים, נשים מניין...). לא ברור על מה אמר רבי יוחנן את דבריו, אך מהסגנון ברור שהוא רואה בכך אסמכתא בלבד. מכל מקום, לדעתו אישה פטורה מתפילין כשם שהיא פטורה מלימוד תורה, וההלכה נכללת בין ההלכות הבלתי מחוורות, כלומר שקשה לנמקן בנימוק הגיוני.

12מאותם פסוקים של פרשת שמע למדו גם את חובת התקנת המזוזה, אבל לעיל שנינו שאישה חייבת במזוזה. אי הלכידות ההלכתית כאן ברורה, וברור גם שלא הפסוקים שימשו בסיס להלכה. הדרשה כאן 42 ולדעתנו גם ברוב ההלכות האחרות, ראו במבוא הכללי לפירוש המשניות, ובהערה הבאה. מבססת את ההלכה ואינה יוצרת אותה.

13בתלמוד הבבלי מופיע שלב מאוחר יותר של התפתחות הבירור. כאן כבר ברור שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמה, והגדרה זו היא הנימוק להלכה. אם כן, המשנה היא בבחינת "פשיטא" והגמרא מוצאת "צריכותא". לכאורה היה מקום לחשוב שנשים חייבות בקריאת שמע, משום שיש בה מלכות שמים, לכן יש צורך להשמיע את פטור הנשים בהשמעה מיוחדת, אבל בתפילה היא חייבת כי זו בקשת רחמים. ההסבר המפולפל ביותר הוא מדוע יש להדגיש כי הן חייבות בברכת המזון, הרי לכאורה פשוט שהן חייבות. הדיון בבבלי חושף את ההתחבטות של דרשנים מאוחרים ואיננו מסייע, וכנראה גם לא נועד לסייע, לבירור שורשי ההלכה 43 על היחס שבין (המדרש) הדרשה וההלכה נכתב רבות. נסתפק כאן בקביעה שאין ספק שלעתים למדו חכמים הלכות מהמקרא, ולעתים השתמשו במקרא כדרשה לבסס הלכה קיימת או לתלות לה זכר בכתובים. ראו הדברים הקצרים שכתבנו על כך במבוא למשנה. .

14כל המקורות שהבאנו עד עתה קובעים בפשטות שנשים פטורות מקריאת שמע. אבל במסכת סופרים נקבע שנשים חייבות בקריאת שמע ותפילה (מסכת סופרים, פי"ח ה"ה, עמ' 316). כל זאת למרות הדרשה והכלל בדבר מצוות עשה שהזמן גרמה.

15סביב פטור נשים ממצוות עלו שתי שאלות נוספות. השאלה הראשונה היא האם מי שפטור ממצווה רשאי לקיים אותה, למרות היותו פטור, ולחייב בה את עצמו, והשנייה היא האם מי שאינו חייב במצווה יכול להוציא אחרים ידי חובה. שאלה שלישית, שהתעוררה רק בספרות הבתר תלמודית, היא האם מי שפטור ממצווה ומבצע אותה חייב, או רשאי, לברך. לא נעסוק כאן בשאלות אלו, שכל כולן התעוררו בתקופה מאוחרת והן מבטאות את ההתפתחות המשפטית של ההלכה היהודית, ואת החיפוש אחר לכידות משפטית שיטתית.

16ועבדים וקטנים – העבד פטור מכל מצוות העשה שהזמן גרמן כאישה. הכוונה לעבד כנעני שעבר תהליך של גיור חלקי, תהליך שהוא חייב לעבור, אחרת אסור לבעליו להחזיקו. עם זאת, מעדויות מספר אנו שומעים על עבדים שהשתלבו בחברה שומרת המצוות. הבולט שבהם הוא טבי, ודנו בו לעיל 44 לעיל, פ"ב מ"ז. .

17אשר לקטן: בתפיסה האמוראית קטן הוא מי שטרם מלאו לו שלוש עשרה, וחכמים הבחינו בהבחנת משנה בין קטן שהגיע לחינוך לבין קטן שטרם הגיע לשלב זה 45 ניסוח זה הוא בבלי. חובת הגדול לחנך את הקטן למצוות היא רעיון המופיע לראשונה בספרי זוטא: "ריבה נשים ועבדים ובצד השני אתה אומר בני ישראל להזהיר גדולים ע"י הקטנים להנהיגם במצות" (ספרי זוטא, טו יז, עמ' 283; כח ב, עמ' 322; יט ב, עמ' 301). בשני המקורות האחרונים מדובר בתרומת מחצית השקל, והרי זה מתאים שכאן יתרום האב בשביל הקטן. . על כן ניתן לחייב קטנים (שהגיעו לחינוך) במצוות. לא כן בתפיסה התנאית. אז "קטן" היה מונח גמיש. לצורך דיני ממונות (זכותו לקנות ולמכור) ולנדרים נקבע גיל שלוש עשרה, אך בכל יתר התחומים הגבול היה גמיש. קטן חייב בכל מצווה שהוא יכול לבצע באחריות, וכמו שאמור בתוספתא (חגיגה פ"א ה"ב) 46 ראו פירושנו לחגיגה פ"א מ"א. : "יודע לנענע חייב בלולב, יודע להתעטף חייב בציצית, יודע לדבר אביו מלמדו שמע ותורה ולשון קודש... יודע לשמר תפליו אביו לוקח תפלין אליו". החיוב במצוות אינו כרוך בגיל מוגדר אלא ביכולתו לקיים את המצווה. בהמשך התוספתא נאמר: "תינוק שהביא שתי שערות 47 הגיל של שתי שערות שווה, בספרות התלמודית, לגיל שלוש עשרה. לא כאן המקום לבירור היחס המדויק שבין שתי הגדרות אלו, אך הן קרובות להיות שוות. חייב בכל מצות האמורות בתורה" 48 תוס', חגיגה פ"א ה"ג; גילת, פרקים, עמ' 31-19, ושם דיון ארוך בהגדרת הקטן. הסתפקנו בסיכום טענותיו. ; זו כמובן הגישה ההפוכה, שחיוב קטן איננו קשור ליכולתו המעשית אלא לקביעת גיל אחידה.

18אם כן, קטן הפטור מתפילין פטור מתפילה, שכן קטן שאינו מבין מהי תפילה אינו חייב בה. אכן כך ההלכה מנוסחת במכילתא: " 'למען תהיה תורת ה' בפיך', למה נאמר? לפי שנאמר 'והיה לך לאות' שומע אני אף הנשים במשמע? והדין נותן: הואיל ומזוזה מצות עשה, ותפילין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים יכול אף תפילין ינהגו בנשים כבאנשים? ת"ל 'למען תהיה תורת ה' בפיך', לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה, מכאן אמרו הכל חייבין בתפילין חוץ מנשים ועבדים" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא, יז עמ' 68, וכן בהמשך שם). פטור הקטן אינו נזכר כאן אך הוא נדון בהמשך המכילתא: " 'ושמרת את החוקה הזאת למועדה', למה נאמר? לפי שנאמר 'והיה לך לאות על ידך', שומע אני אף הקטנים במשמע? והדין נותן: הואיל ומזוזה מצות עשה, ותפילין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים כבגדולים אף תפילין ינהגו בקטנים כגדולים? ת"ל 'ושמרת את החוקה הזאת', לא אמרתי אלא במי שיודע לשמור תפילין. מכאן אמרו קטן היודע לשמור תפילין הרי הוא עושה לו תפילין" (מכילתא, שם; מסכת תפילין פ"א ה"ג). אם כן, קטן היודע לשמור חייב בתפילין ובמזוזה.

19מצד שני ברור שהמשנה אומרת שקטנים חייבים במזוזה, וזו בוודאי אינה ההלכה. קטן שפטור אפילו מתפילה, ודאי שפטור ממזוזה. יתר על כן, בעצם אין לפטור ממזוזה משמעות. מי שחייב במזוזה הוא החדר או הבית, ללא קשר לשאלה מי גר בו. אב צריך להתקין מזוזה בכל חדר, גם אם רק ילד או עבד גר בו. אם כן המשנה מדברת רק על נשים, וגם זה רק באופן עקרוני, ואין היא הלכה למעשה. נמצאנו למדים שההלכה במשנה על שני מרכיבי המשפט, גם עבדים וגם קטנים, אינה מובנת.

20דומה שאין מנוס מלקבוע שהמילים "עבדים וקטנים" נגררו אגב הנשים. הצירוף "עבדים, נשים וקטנים" רגיל, והמעתיקים צירפו את השניים למשנתנו שלא כדין.