משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ג:ד

1בעל קרי – טומאת בעל קרי, הנזכרת במשנתנו ובשתי המשניות הבאות, היא טומאה ייחודית. שורשיה מיוחדים, והלכותיה שונות מאלו של טומאות אחרות. טומאת קרי מופיעה כידוע בתורה: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב. וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכבס במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו טז-יז ועוד). בניגוד לרוב מצוות הטהרה יש עדויות על שמירתה הלכה למעשה כבר בתקופת המקרא, עוד לפני התגבשות התורה שבעל פה הידועה לנו. במעמד קבלת התורה נאמר "אל תגשו אל אשה" (שמות יט טו), וכן שאול מסביר לעצמו שדוד טמא ולכן אינו מגיע לסעודת החודש (שהייתה כנראה סעודת זבח): "מקרה הוא בלתי טהור" (שמואל א כ כו). כך גם הבין את הפסוק יוספוס (קד', ו 235), אם כי אין הוא מסביר את טיב הטומאה. הנחת הכתובים שם היא שזו סיבה רגילה ומספקת, ושהטומאה היא ליום אחד בלבד. גם דוד מסביר שנעריו טהורים משום ש"אשה עצֻרה לנו כתמול שלשֹם" (שם כא ו), ולפיכך הנערים רשאים לאכול מלחם קודש. גם בספרות קומרן מופיעה ההלכה שהנוגע בשכבת זרע טמא ועליו לטבול, אולי אפילו בשבת עצמה (4q274; 4q514).

2המסורת האמוראית מייחסת את התקנה לעזרא הסופר שתיקן טבילה לבעלי קריין 49 כן יוצא מהבבלי למשנתנו, כב ע"ב, והתקנה נמצאת בסיכום הכללי של כל תקנות עזרא בבבא קמא פ ע"א, וכן נרמזת בירו', יומא פ"ח ה"א, מד ע"ד; תענית פ"א ה"ד, סד ע"ג (מצוטט להלן). ; אמנם היא מוסרת זאת בשם תנאים, אך אין לכך עדות ממקורות תנאיים גופם. מספר תקנות מיוחסות בספרות חז"ל לעזרא; אנו רשאים להטיל ספק בדבר מעורבותו של עזרא בתקנה, אך ודאי שחז"ל ראו בה תקנה, קדומה ועטורת הוד קדומים. טיב התקנה איננו ברור. עצם ההלכה כתובה במפורש בתורה; התלמוד פירש שהכוונה לאיסור לבעל קרי ללמוד תורה, ובמקרה זה כאמור רמז לה בתנ"ך עצמו.

3כידוע רוב עמי הארץ לא הקפידו על מצוות הטהרה, לפחות לא באותה מידה ובאותו פירוט שתבעו חז"ל. אבל סדרת העדויות שתובא להלן מצביעה על כך שטומאת קרי נשמרה על ידי אנשים רבים מחוץ למעגל הקטן של חכמים. כך מסופר בירושלמי: "רבי יוסי בר חלפתא הוה אתי באיסמטא בליליא, והוה חמרא מהלך בתריה על חד בית שיח. אמר ליה ההוא גברא בעי מסחי, אמר ליה לא תסכן נפשך. אמר ליה מן נידה ומן אשת איש ההוא גברא בעי למיסחי, אפילו כן אמר ליה לא תסכן בנפשך. כיון דלא שמע ליה אמר ליה ייחות ההוא גברא ולא יסוק, וכן הוות ליה" (ירו', ו ע"ג – רבי יוסי בן חלפתא היה בא בסמטה בלילה והיה חמר מהלך אחריו עד שיח [שוקת] 50 שיח הוא אחד ממתקני המים המוכרים. אחת. אמר לו: אותו האיש [כלומר אני – החמר] רוצה לטבול. אמר לו: לא תסכן עצמך. אמר לו: מנידה ומאשת איש רוצה אותו אדם לטבול. אמר לו: אפילו כן לא תסכן עצמך. כיוון שלא שמע לו אמר לו [רבי יוסי לחמר] ירד אותו האיש [לטבילה] ולא יעלה, וכן היה). כל המעשה אינו הלכתי. פלוני רצה לטבול לאחר קיום יחסי אישות. רבי יוסי אוסר עליו משום שטבילה בלילה באותו מקום נחשבה לסכנה. האיש, שהיה חמר, מסביר שהוא נטמא מאשת איש שהיא נידה. בכך הוא מסביר את רצונו העז לטבול. מבחינה הלכתית יש מקום לטבילה אחרי קיום יחסי אישות, אבל אין זה משנה אם האישה נשואה או לא. לחטא הניאוף אין טבילה מועילה 51 לכאורה אין גם טעם לטבול אחרי בעילת נידה, הרי הוא טמא שבעת ימים. אבל ראו להלן, משנה ו. . רבי יוסי מקבל את נימוקו של ההלך. הוא אמנם אוסר עליו לטבול, אך אינו אומר לו שאין לטבילתו ערך מיוחד. מכל מקום, האיש טבל ונענש משמים.

4יש לשער שהמעשה, בצורתו הנוכחית, ספרותי, ובמהלך הזמן הוא פשט צורה ולבש צורה, אך דווקא משום כך הוא מייצג את עולם האמונה העממי. החמר אינו תלמיד חכם או חבר. אלו אינם מתוארים כבועלי אשת איש ונידה. זהו עם הארץ שאינו מקפיד על חלק מהמצוות שעונשן כרת, אך מוכן להסתכן כדי שלא יפסיד טבילה. כן מסופר על פלוני שרצה להזדקק לאשת איש, אך היעדר מקווה לטבילה הרתיע אותו (ירו', ו ע"ג; בבלי, כב ע"א) 52 להלן נראה שדווקא בבבל לא הקפידו על חומרה זו של טומאת בעל קרי, ולפיכך סביר שזהו סיפור ארץ-ישראלי. הסיפור מתחיל ב"מעשה באחד"; זו פתיחה של סוגה סיפורית הבאה לתאר, בדרך כלל, מעשה של אחד מפשוטי עם. .

5אם כן, חז"ל מתארים עולם שבו גם עמי הארץ שאמנם אינם מקפידים על כל הלכות טהרה מקפידים על היטהרות מטומאת קרי, ואף מסתכנים למענה. כן משמע מהסיפור של רבי יוסי בן יוסי (להלן). על תפוצתה של ההקפדה על המצווה ניתן ללמוד מדברי ההתנגדות של הנוצרים. בעל דידסקלה אפוסטולורום (מאה שנייה) מדגיש שאין צורך לטבול אחרי מגע עם אישה (פרק כו), וכנראה יוצא נגד נוהג יהודי מוכר ומקובל שאף הנכרים הזרים שמעו עליו.

6מבחינה הלכתית אף שזו טומאה קלה יחסית, הרי שהטמא בה מנוע מלהתפלל ואולי אף מלקרוא בתורה (להלן, משנתנו והמשנה הבאה; תרומות פ"א מ"ו), ואסור לו לעסוק בקודש כלל ועיקר. הוא אפילו מנוע מלגעת במעשר, אף שהמעשר אינו דורש טהרה כלל (משנה, כלים פ"א מ"ה).

7היחס לטומאת בעל קרי מעביר את מצוות הטהרה מהמסגרת ההלכתית לתפיסה עממית יותר של פחד מהטומאה. הטומאה איננה מצב טכני שצריך לתקנו על ידי טבילה, אלא מצב של חטא שמונע גישה אל הקודש. אם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך במבוא לסדר טהרות, ונראה שחכמים פירשו את הטומאה בעיקר כמצב הלכתי "טכני" שאין לו קשר לחטא. אבל בציבור רווחה גם גישה אחרת ובה הטומאה נתפסה כעניין מפחיד. נימה זו באה לידי ביטוי גם בדברי חכמים, לעתים בנימה של התנגדות (כמו במעשה של רבי יוסי) ולעתים בהשלמה, ואפילו תוך ניצול רגשות אלו להעצמת ההלכה ושמירתה. צירוף זה של טומאה ואימה מיסטית מוכר בספרות העוסקת בדתות אחרות 53 דגלס, טהרה וסכנה. .

8מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה – המשנה מניחה כמובן וכידוע מאליו שבעל קרי מנוע מלומר קריאת שמע, ולכן אינו אומרה בקול, אך חושב על המילים. כפי שראינו לעיל 54 לעיל, פ"ב מ"ג. הקורא את קריאת שמע צריך להשמיע לאוזנו. אם אמר את הקריאה בשקט – יצא אולי ידי חובה בדיעבד, ועל כך חלקו התנאים. ייתכן להעמיד את משנתנו לדעת מי שסבור שמי שלא השמיע לאוזנו יצא. בתוספתא מוצמדת למחלוקת זו דעתו של רבי מאיר שכלל אין חובה שהקורא ישמיע לאוזנו, והסיפור על קריאת שמע בשקט בזמן גזרות הדת "מפני קסדור אחד שהיה עומד על הפתח" (פ"ב הי"ג) 55 ראו דיוננו לעיל, שם. משקף את המצב בימים של חירום. על כן המשפט "בעל קרי שאין לו מים לטבול הרי זה קורא את שמע ואינו משמיע לאזניו, דברי רבי מאיר" (תוס', שם) עשוי לשקף דעה שאין צורך בהשמעת קול, ללא קשר להלכות טהרת בעל קרי. דומה שמותר כאן לפרש את המשנה לפי המשתמע מהמבנה של התוספתא, אם כי גם בתוספתא לא נאמרו הדברים במפורש, ואולי רק עורך צירף את הסיפור של רבי מאיר לסיפור על הקסדור, אף שאין ביניהם זיקה עניינית. התלמודים גם הם מקשרים את משנתנו לרבי מאיר דווקא 56 ירו', ו ע"ג; אף הבבלי, כ ע"ב, אומר בדרכו המשפטית שהרהור כדיבור, כלומר יוצאים ידי חובת קריאת שמע בדיבור. . הבבלי גם מביא ברייתא שלפיה לדברי רבי מאיר בעל קרי שלא טבל מהרהר בלבו, אבל אינו מברך. משמע מכאן שלרבי מאיר חובת הטבילה שרירה וקיימת, ואף איסור השמעת קול קיים, אלא שאין חובה להשמיע בשפתיו.

9בעל קרי אף מנוע מלהתפלל. ההבדל הוא שקריאת שמע היא חובה אשר יש לה תוקף של דבר תורה ולכן חייב לפחות להרהר, ואילו הברכות נחשבות כמחייבות פחות. כפי שרמזנו ההלכה היא חריגה. אדם טמא אינו מנוע מלהתפלל או לקרוא בתורה, כולל קריאת שמע. אך לעניין זה דינו של בעל קרי – שטומאתו כשלעצמה קלה יותר – חמור יותר.

10ההלכה שבמשנה חוזרת בתוספתא בשמו של רבי מאיר. חכמים שם אומרים: "קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה" (תוס', פ"ב הי"ג). אם כן, שלוש דעות הן: מהרהר ואינו מברך, מהרהר ומברך (רבי יהודה במשנה) או קורא כרגיל (חכמים בתוספתא), וזו דעתו של רבי יהודה בן בתירא (להלן). שאלת העיסוק בתורה כשהוא בעל קרי תידון להלן.

11ועל המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו רבי יהודה אומר מברך לפניהם ולאחריהם – ברכה שלאחר המזון נתפסה כחובה מהתורה, ולכן לא ניתן למנוע אותה מאיש. לא כן הברכה שלפני האוכל, שנחשבה מחייבת פחות ואין לה רמז בתורה (להלן פ"ו). רבי יהודה מקל ומתיר לברך. דעתו של רבי יהודה ברורה; היא בהתאם לאתוס ההלכתי הרגיל: טומאה אינה פוטרת ממצוות, ואינה מונעת את קיומן. עם זאת, לא ברור האם לדעת רבי יהודה מותר לטמא גם לקרוא בתורה. לכאורה הוא חולק רק על ברכת המזון, ולא על קריאת שמע. להלן (מ"ו) נראה שלפחות הירושלמי הבין שרבי יהודה סובר שטמא טומאת קרי רשאי לקרוא בתורה ולברך ללא כל הגבלות. זהו, אפוא, פירוש לדברי רבי יהודה, אך את התנא עצמו ניתן להבין גם מעט אחרת 57 אפשר היה להבין שברכת המזון קדושתה פחותה, ולכן מותר לבעל קרי לאמרה, אך התורה עצמה, וקריאת שמע שהיא פסוקי תורה, הם קודש, ואין זה ראוי שבעל קרי יאמר אותם. .

12לתנא הראשון במשנה עמדה שווה, שמותר לו לאכול ולברך את הברכות שהן חובה מן התורה.

13המשנה מניחה שהטמא רשאי לאכול, אבל בירושלמי מתברר שהיו שהחמירו ולא אכלו עד שטבלו: "רבי יוסי בן יוסי הוה אתי באילפא. חמא חד קטר גרמיה בחבלא מיחות ומיסחי. אמר ליה לא תסכן בנפשך. אמר ליה ההוא מיכל בעינא, אמר ליה אכיל, ההוא גברא בעי מישתא, אמר ליה שתי. כיון דמטון ללמינה אמר ליה: תמן לא שרית לך אלא בגין סכנתא דנפשא, ברם הכא אסור לההוא גברא למיטעם כלום עד שעתא דיסחי. אמר רבי ינאי שמעתי שמקילין ומחמירין בה, וכל המחמיר בה מאריך ימים בטובה. מקיל בה לרחוץ במים שאובין, מחמירין בה לטבול במים חיים" (ירו', ו ע"ג – רבי יוסי בן יוסי היה בא [=נסע] בספינה. ראה איש אחד קושר עצמו בחבל כדי לרדת ולטבול 58 הספינה מצויה בהפלגה, ולכן הירידה לים מסוכנת. . אמר לו: אל תסכן עצמך. אמר לו [האיש] רוצה אני לאכול 59 ייתכן שהדברים אמורים בלשון נקייה, והכוונה ליחסי אישות. אלא שאם כך לא ברור מה ההבדל בין "לאכול" ו"לשתות". , אמר לו [החכם] אכול. אמר לו אותו האיש: אותו אדם רוצה לשתות, אמר לו שתה. כיוון שהגיעו לנמל אמר לו שם לא התרתי לך אלא בגלל סכנת נפשות. אבל כאן אסור לו לאותו האיש לטעום כלום עד שעה שיטבול). אם כן, על בעל קרי להימנע מלאכול בגלל טומאתו עצמה או משום שאינו יכול לברך. גם בסיפור זה משתמעת דבקותם והקפדתם של בני ההמון על ההיטהרות מטומאת קרי.

14ממסורות חז"ל אנו שומעים שבעלי קרי טובלים בבוקר עוד לפני שאומרים קריאת שמע, וודאי לפני שאוכלים. אלו הם המכונים "טובלי השחרית" בספרות חז"ל 60 תוס', ידים פ"ב ה"כ, עמ' 684; ירו', ו ע"ג. ראו פירושנו ליומא פ"ח מ"י. , ומנהגם זה משיק לאלו שטבלו טבילת קודש כל בוקר. כפי שנראה להלן היו שסברו שטבילת בעל קרי דוחה אפילו את איסור הרחיצה ביום כיפור, שהוא איסור מהתורה.

15עדות נוספת למגמת ההקלה ולשלל הגישות הקיימות לעניין טומאת בעל קרי עולה ממה ששנינו בסוגיית הירושלמי במסכת יומא לעניין רשימת העינויים ביום כיפור: " 'ובתשמיש המיטה', אתי חמי (בא וראה) ברחיצא הוא אסור בתשמיש המטה לא כל שכן? תפתר במקום שאין טובלין, או קודם שהתקין עזרא טבילה לבעלי קריין... והא תנינן: 'יום הכיפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה', ותני עלה בעלי קריין טובלין כדרכן בצנעה ביום הכיפורים. לית הדא פליגא אדרבי יהושע בן לוי? דרבי יהושע בן לוי אמר אין קרי אלא מתשמיש המטה. פתר לה בששימש מטתו מבעוד יום, ושכח ולא טבל. והא תני 'מעשה ברבי יוסי בר חלפתא שראו אותו טובל בצנעה ביום הכיפורים', אית לך למימר באותו הגוף הקדוש בשוכח?" 61 ירו', יומא פ"ח ה"א, מד ע"ד; תענית פ"א ה"ד, סד ע"ג. . אם כן, הגמרא מניחה בקושייתה שאחרי תשמיש המיטה חייבת להיות רחיצה, על כן אם נאסרה רחצה ביום כיפור – ודאי שנאסר תשמיש המיטה. הגמרא משיבה שהוספת תשמיש המיטה כעינוי עצמאי היא במקום שלא נהוג לטבול אחרי טומאת קרי 62 ההסבר שהמשנה מוסבת על התקופה שלפני תקנת עזרא הוא כמובן ספרותי בלבד; וכי ייתכן שהמשנה תשקף את המצב ההלכתי ששוּנה לפני קרוב לחמש מאות שנה?! כאמור גם אם נפקפק בייחוס לעזרא, הרי ברור שחז"ל האמינו שההלכה עצמה קדומה ביותר. . בהמשך נשאלת השאלה של הסתירה מהפרשנות התנאית למשנה ("תני עלה"). המשנה אמרה שאין לרחוץ ואין לשמש מיטה, ומשנה זו פורשה שבעלי קרי טובלים, כיצד יכול אדם להיות בעל קרי ביום הכיפורים, הרי אסור לו לשמש מיטתו (וזאת לפי האמורא הסבור שכל מי ששימש מיטתו חייב בטבילה)? ניסיון התירוץ הוא שמדובר במי ששימש מיטתו ערב יום כיפור ושכח. אבל הרי אי אפשר לפרש פירוש זה על רבי יוסי, שוודאי לא שכח לטבול, וגם ודאי לא שימש מיטתו ביום הכיפורים ולא הרהר בתשמיש.

16לאחר שדחתה הגמרא את האפשרות שהטבילה היא מחמת תשמיש המיטה אין היא מנמקת שיש צורך בטבילה לאחר השינה (טבילת שחרית). אבל ברור ממנה שהיו שהחמירו על עצמם וטבלו כל בוקר בין אם ראו בין אם לא, בין אם שימשו את מיטתם ובין אם לא, אולי מתוך ספק ואולי זו טבילה לשם חסידות, כפי שגם נעלה להלן.

17אם כן, יש מקום שבו מקלים בחובת טבילה של בעל קרי ואינם מחייבים טבילה כלל. בד בבד אנו שומעים על בעלי קרי הטובלים ביום כיפור. קרי זה בא בטעות, או שיש גם אישים הטובלים ביום כיפור טבילה לקדושה, ובכך הרחבנו מעט במקום אחר 63 ראו פירושנו ליומא פ"ח מ"י. . במקביל אנו שומעים על חכם המתנגד למנהג צדקני זה: "רבי חנינא הוה עבר על תרעי דימוסין בקריצתא ואמר מה טובלי שחרית עושין פה ייזלון ויתנון בההיא דצפרא הוה אמר מאן דאית ליה עבידא ייזיל ועבד" (ירו', ו ע"ג – רבי חנינא היה עובר ליד שער המקווה הציבורי בזריחת השמש ואמר מה טובלי שחרית עושים פה, ילכו וילמדו. באותו הבוקר [או בהמשך הבוקר] אמר מי שיש לו עבודה ילך ויעבוד). התלמוד מציג את הטבילה כמנהג של הציבור, אך כאמור היה גם חכם שנהג בדרך זו.

18המשנה הציגה כמובן מאליו שבעל קרי מנוע מלקרוא בתורה ומלברך. זו אינה הגישה היחידה בספרות חז"ל. העדות הברורה ביותר לגישה המקלה היא המעשה ברבי יהודה בן בתירא: "מעשה באחד שעמד לקרות בתורה בנציבין. כיון שהגיע להזכרה התחיל מגמגם 64 לפי פשוטם של דברים "מגמגם" זה משמעו שהקורא רצה להפסיק בקריאה. אבל בתלמוד הבבלי: "אינו מפסיק ועולה אלא מגמגם וקורא. רבי מאיר אומר אין בעל קרי רשאי לקרות בתורה יותר משלשה פסוקים" (כב ע"ב). אם כן, קריאה בגמגום היא הפתרון לבעל קרי שמצא את עצמו במצב זה באמצע הקריאה. במשמעות המונח "מגמגם" נחלקו ראשונים. אין זה סביר שהמונח מתייחס למי שחוזר על חלקי מילים פעמים מספר (כמשמעות המונח היום). פירוש זה מתאים למקומות אחרים שהגמגום נזכר בהם, אך לא לסוגייתנו; וכי מה תועיל חזרה "מעצבנת" על הברות? נראה שהכוונה לקריאה בקול עמום, בהבלעת עיצורים. כך, למשל, על הדוב נאמר שהוא מגמגם (מדרש כסא שלמה, אוצר המדרשים, עמ' 528). לגמגם משמעו גם להתעכב, בניגוד ל"מיד" (מדרש תנאים לדברים, ו ז, עמ' 27), וראו עוד הביטוי "לגמגם" ב"ארורי" (בקללות שבתורה, בבלי, מגילה לא ע"ב; קהלת רבה, ח א, ומקבילות). אם כן, הבבלי לשיטתו. הבבלי סבור שאין איסור על בעל קרי לברך ולקרוא, ואפילו התלמיד החמיר רק באזכרת השם הקדוש, אך מסכים לעצם הדין של היתר לקרוא בתורה. בה. אמר לו רבי יהודה בן בתירה: פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה. אמר רבי יעקב בר אחא: ונהגין תמן (שם נוהגים)... כרבי יהודה בן בתירא בבעלי קריין... דתני, רבי יהודה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה" (ירו', ו ע"ג; בבלי, כב ע"א). אם כן, לדעת רבי יהודה בן בתירא דברי תורה אינם מקבלים טומאה, ממילא מותר לקרוא בתורה או לקרוא קריאת שמע גם אם אדם טמא טומאת קרי. מעניין שהתלמיד החמיר על עצמו, אך התיר לעצמו לקרוא עד להזכרת השם הקדוש. כלומר סתם לימוד מותר, אך מקובל היה בציבור שעל בעל קרי להימנע מהזכרת שם ה'. הירושלמי מוסיף ששם נהגו כרבי יהודה בן בתירא, בניגוד למשנתנו. גם רבי יהודה במשנתנו מקל, אך משמע מדבריו שהוא מקל בברכות, אך עדיין מסכים שאין הטמא קורא בקול אלא מהרהר. שני התלמודים מעידים שנהג כרבי יהודה בן בתירא. בבבלי זו הערה כללית, ובירושלמי רק שנהגו "תמן" כרבי יהודה בן בתירא. "תמן" הוא כינוי לישיבה האחרת, זו שבה לא פעלו החכמים הדוברים, או ליהדות בבל. במקרה זה הפירוש השני מתאים יותר. כפי שנראה בהמשך אכן בתלמוד הבבלי מגמה ברורה של צמצום חובת הטבילה של בעל קרי. מכל מקום, הוויכוח על כך נמשך.

19האיסור מתרחב בתלמודים ללימוד תורה בכלל, וההלכות נמסרות בשמם של תנאים: "שונה הלכות ואינו שונה הגדות" (משום שבהגדות יש התייחסות ישירה למקרא), או "שונה הילכות רגיליות ובלבד שלא יציע את המשנה" (ירו', ו ע"ג; בבלי, כב ע"א). לגבי אמירת הברכות מצינו גישות מספר. ראינו מחלוקת עקרונית, ומחלוקת נוספת האם בעל קרי מוציא את הרבים ידי חובה 65 ירו', ו ע"ג: "אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיבא בארבעים סאה. רבי יודה אומר ארבעים סאה מכל מקום". . אם כן, גם כאן אנו רואים שלל גישות, ואף תופעה נדירה של נוהג (עממי) מחמיר שחכם (בבלי) מקל בו. ההקלה בבבל אינה מפתיעה. סוף סוף בבל היא בחוץ לארץ, ואי אפשר לשמור על טהרה בבבל. על פרדוקס זה נעמוד במשנה האחרונה. מכל מקום, עמדתו של רבי יהודה בן בתירא מצאה לה הד מסוים גם בתלמוד הירושלמי. היא מוצגת בו כדעה לגיטימית, ולא כהלכה המכוונת רק לחוץ לארץ.

20בספרות הבתר תלמודית, בחיבור המכונה "ברייתא דנידה" (ולאמִתו של דבר איננו ברייתא כל עיקר) נשמע קול נוסף. מובא שם איסור על אישה נידה לגעת בספרי תורה ולהיכנס לבית כנסת. זו התפתחות מאוחרת המשקפת מגמה של החמרה. לפי אופייה של הברייתא זו מגמה עממית ועסקו בכך חוקרים 66 דינרי, נידה; דינרי, חילול הקודש. , ולא נרחיב בכך כאן. חיבור זה הוא דוגמה לספרות שצמחה בשולי בית המדרש, ויש בה החמרות קשות שאין להן מקום בהלכה 67 ראו ברייתא דנדה. אסף, ספר המקצועות, הראה כיצד חלחלו מעט מהחומרות שב"ברייתא" זו (שהיא מתקופת הגאונים) לתוך הספרות ההלכתית. . דומה שלפנינו דוגמה לדת עממית, נטייתם של המונים להחמיר בתחומים מספר הנתפסים כביטוי ליראת שמים וליראת חטא. ההחמרה בדיני טהרת בעל קרי היא דוגמה לנטייה עממית זו. בתחום זה, של טומאות הנוגעות למעשי אישות, קיבל הציבור על עצמו חומרות שלא קיבל על עצמו בטומאות חמורות יותר. עם זאת, בתחום טומאת בעל קרי וההיטהרות מטומאה זו נקבעו ההלכות עצמן על ידי חכמים, או שלפחות איננו יודעים על מעורבות של ההמון בקביעתן. לעומת זאת ההחמרה על נידה לבל תתקרב לספר תורה או לבית כנסת היא "הלכה" שצמחה ברבדים העממיים, בניגוד להלכה התלמודית ולדרך המשפט העברי השיטתי 68 ההצעה שזו מגמה עממית ולא חידוש הלכתי נובעת מכך שדרך החמרה זו אינה עולה בקנה אחד עם החשיבה ההלכתית המשפטית. אך עדיין יש מקום לעיון בנושא. .

21הקלה גדולה מאוד בטבילת בעל קרי יש בהלכה אשר לפיה מותר לו לטבול בכמות של תשעה קבים מים, ובמים שאובים. הלכה זו שנויה במחלוקת, ומסורות מספר לפנינו. במשנה במסכת מקוואות שנינו: "בעל קרי החולה שנפלו עליו תשעה קבין מים, וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשה לוגין מים שאובין..." (פ"ג מ"ד ומקבילותיה). בתלמוד הבבלי מסופר כיצד נלמדה ההלכה: "תנו רבנן: בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים, טהור; נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק. פליגי בה תרי אמוראי במערבא: רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא: חד תני שנאה, וחד תני לחשה. מאן דתני שנאה משום בטול תורה ומשום בטול פריה ורביה. ומאן דתני לחשה..." (בבלי, כב ע"א). ההלכה במשנה נשמעת כשאר הלכות חז"ל, ברם בתלמוד הבבלי היא מצטיירת כהלכה חצי מחתרתית שחכמים רוצים להצניעה מהציבור. מצד שני במשנה מדובר על חולה בלבד, ובתלמוד הבבלי זו דרך המלך לכל טבילה. בתלמוד הבבלי באה לידי ביטוי התנגדות לטבילת בעל קרי "משום בטול תורה" כדי שלא להרבות בטבילות, והתנגדות להקלה של טבילה ללא מקווה, וזו מוטיבציה שאי אפשר לִשנותה בקול רם ויש מקום מסוים להצניעה. לא נאמר כאן כיצד רוחצים בתשעה קבין, האם גם בטבילה או רק בהזלפת המים כאמור בבבלי ("שנפלו עליו", "שנתנו עליו"), מכל מקום אי אפשר לטבול במים שכמותן תשעה קבין, שהן רק חמישה עשר ליטר.

22בתלמוד הבבלי מובא דיון מעניין בנושא: "אמר להו רב הונא לרבנן: רבותי, מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו? אי משום צינה, אפשר במרחצאות! אמר ליה רב חסדא: וכי יש טבילה בחמין? אמר ליה: רב אדא בר אהבה קאי כוותך (סובר כמותך). רבי זירא הוה יתיב באגנא דמיא בי מסותא (אגן מים של בית המרחץ). אמר ליה לשמעיה: זיל ואייתי לי תשעה קבין ושדי עלואי. אמר ליה רבי חייא בר אבא: למה ליה למר כולי האי? והא יתיב בגווייהו! אמר ליה: כארבעים סאה; מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה, אף תשעה קבין בנתינה ולא בטבילה" (בבלי, כב ע"א). מסקנות מספר יש להסיק מהמעשה. ראשית, רב הונא מבטא מציאות רווחת של זלזול (הקלה) בחובת טהרה של בעל קרי, והוא מתנגד לה. מסתבר גם שהמגמה להסתפק בתשעה קבין היא במסגרת מדיניות ההחמרה. דווקא הרצון לחייב טהרה הוביל למגמה לאפשר רחצה במים חמים 69 הנחת התלמוד היא שאם המים חמים אין הם שאובים. בארץ ישראל, בתנאים של בתי מרחצאות מסודרים, לא הייתה הנחה זו עולה על הדעת. היא משקפת את תנאי החיים בבבל, שבהם לא הכירו חימום מים אלא בכלים שאובים. . מצד שני אנו שומעים על אמורא ארץ-ישראלי היושב בברֵכה של מים חיים שיש בה ארבעים סאה ומבקש שיזלפו עליו תשעה קבים, משום שטהרה מקרי היא דווקא בתשעה קבים ודווקא ב"נתינה", כלומר בהזלפה.

23כאמור במשנת מקוואות, ובתוספתא מקוואות המקבילה לה, ההיתר מקיף פחות. רחיצה בתשעה קבים נועדה לחולה בלבד (תוספתא למשנתנו, פ"ב הי"ב). בתוספתא יש גם דעה אחרת, מגבילה יותר: "בעל קרי חולה שנתן עליו תשעת קבין מים הרי זה קורא, אבל אין מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיבא בארבעים סאה, רבי יהודה אומר ארבעים סאה מכל מקום" (שם). אם כן, לרבי יהודה אין כלל טבילה בתשעה קבין, ולחכמים טבילה זו נועדה לחולה בלבד, ואף לו היא מספיקה רק באופן חלקי, כדי שיוכל לקרוא לעצמו, ולשם היטהרות מלאה יש צורך בארבעים סאה. אגב אנו שומעים שלפחות לפי עורך התוספתא גם רבי יהודה סבור שבעל קרי איננו קורא בתורה עד שיטבול בארבעים סאה.

24במקביל אנו שומעים גם שמי ששימש מיטתו והוא חולה עליו להקפיד על רחצה מועטת זו אף אם יש חשש שכתוצאה מן הטבילה הוא ימות, וזאת בהתאם למגמת ההחמרה: "חולה ששימש מיטתו אמר רבי אמי אם הוא גרם לעצמו יטבול וימות", אך מאידך גיסא הוזכר: "ואם באונס, אין מטריחין עליו", ולעומת דברי רבי אמי הובאה דעה מקלה: "רבי חגיי בשם רבי אבא בר זבדא, בין כך ובין כך אין מטריחין עליו" (ירו', ו ע"ג). גישה מחמירה הוזכרה גם בסוגיית הבבלי, ונביא אותה במלואה: "רב נחמן תקן חצבא בת תשעה קבין. כי אתא רב דימי אמר, רבי עקיבא ורבי יהודה גלוסטרא אמרו: לא שנו אלא לחולה לאונסו, אבל לחולה המרגיל ארבעים סאה. אמר רב יוסף: אתבר חצביה דרב נחמן. כי אתא רבין אמר: באושא הוה עובדא בקילעא דרב אושעיא, אתו ושאלו לרב אסי, אמר להו: לא שנו אלא לחולה המרגיל, אבל לחולה לאונסו פטור מכלום. אמר רב יוסף: אצטמיד חצביה דרב נחמן" (בבלי, כב ע"א).

25חצבא היא כלי האמור לשמש להזלפת תשעה קבין, וזו עדות למגמה לראות בכך דרך טהרה קבועה. רב דימי, שהיה אחד מרבנן נחותאי (אלו שירדו מארץ ישראל לבבל להפיץ תורה), סבר כי כלי זה הוא "גלוסטרא" ולא "חצב". תיקון זה כשלעצמו אינו משמעותי. משמעותי יותר שהוא הביא את מסורת ארץ ישראל שתשעה קבין היא דרך טהרה רק לחולה האנוס, ואפילו לא לחולה רגיל 70 חולה הרגיל היינו חולה המקיים יחסי אישות בכוונה, וחולה לאונסו היינו מי שפלט קרי שלא במתכוון. .

26בכך הוטל כמובןִ ספק אם הכלי של רב נחמן שימושי ("נשבר החצב של רב נחמן"). רבין, שגם הוא מרבנן נחותאי, אמר שהחלטה זו של טבילת תשעה קבין נקבעה באושא. עם זאת לא ויתרו חכמי בבל על עמדתם.

27מכל מקום, במשנת מקוואות טבילת בעל קרי מוצגת בפשטות כטבילה במקווה, אבל לא נדרש שבמקווה יהיו רק מים חיים (פ"ח מ"ו; תוס', פ"ו ה"א, עמ' 657-656).

28אם כן, חמש גישות לפנינו:

291. אין לטבול אלא במקווה כשר (ארבעים סאה של מים חיים).

302. רק חולה אנוס יכול להסתפק בתשעה קבין.

313. חולה רגיל רשאי להסתפק בתשעה קבין.

324. תשעה קבין היא טהרה לכול, אך רצויה פחות.

335. יש לרחוץ דווקא בתשעה קבין של מים שאובים, ודווקא בהזלפה.

34בבבל הקלו והעדיפו את שלוש האפשרויות האחרונות 71 לכל פרשת הרחיצה בתשעה קבין ראו גינצבורג על אתר. שמואל הבבלי מתיר לאכול תרומת חוץ לארץ בטומאה, אך לא למי "שהטומאה יוצאה עליו מגופו" (בבלי, בכורות כז ע"א). למעשה רק בעל קרי ומת "טומאה יוצאת מגופם", והמת ודאי אינו אוכל בתרומה. למשמעותה של הלכה זו ראו במבוא למסכת מעשרות. , אם כי המסורות השונות הן גם בשם תנאים וחכמי ארץ ישראל. כל הדעות השונות באות על רקע מגמות להקל או להחמיר בטהרת בעל קרי. בבבל גם הקלו בקריאת תורה של בעל קרי. דומה שחכמי בבל הסתייגו מההחמרות שאינן עולות בקנה אחד עם המדיניות ההלכתית הרגילה. וכי למה יהיה דין בעל קרי חמור משל טמא רגיל? מכיוון שמצוות טהרה לא נהגה בבבל באופן כללי הקלו למעשה גם בטבילת בעל קרי. בספרות התנאית מצינו גישות שונות, ודומה שבירושלמי באה לידי ביטוי מגמה מחמירה יותר מזו שבאה לידי ביטוי בבבלי.

35אשר לעצם חובת טבילה לבעל קרי, פגשנו את הגישה המחמירה מאוד, וגישה מקלה בבבל בלבד. במקביל מצאנו גם גישות ביניים, כגון משנתנו.

36דומה שלפנינו נוהג קדום שהתפשטות המקוואות דחקה אותו לשוליים, ומעמדו הפך לשנוי במחלוקת. קשה להניח שהנוהל המקל היה צומח בחברה שהקפידו בה על בניית מקוואות, ולכן אנו נוטים לראות בו נוהל קדום. בתל מרשה שבשפלת יהודה נמצאה ברֵכת ישיבה שאין בה כדי מקווה (ארבעים סאה – 400 ליטר), אך נמצא בה סידור להזלפת מים מלמעלה 72 קלונר, מרשה, עמ' 16-15. . המתקן הוא מהמאה השנייה לפני הספירה. בתקופה זו שכנו בעיר אדומים, שכמובן לא שמרו על ההלכה היהודית. ברם הם היו מושפעים ממנה, וכך נמצא בעיר גם מקווה רגיל. ייתכן שזו העדות הארכאולוגית למתקן זליפה, או שמא זו דרך טהרה לא יהודית שאומצה על ידי הציבור היהודי.