משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ח:ג

1בחלק מכתבי היד משנה ד באה לפני משנה ג, וכן בתוספתא ובירושלמי 54 אפשטיין, מבוא, עמ' 1002. .

2בית שמי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים [ו]בית הלל אומרים נוטלים לידים ואחר כך מכבדין את הבית – לכבד את הבית משמעו לנקותו. המדובר בסיום הסעודה, והמשנה מניחה כמה נוהגי סעודה שהיום היו נתפסים כבלתי אסתטיים. המשנה מניחה שהסועדים המסבים משליכים את שיירי האוכל לרצפה. שיירים אלו כוללים קליפות ועצמות, ואולי אף חלקי אוכל. בשבת השתדלו מעט לשמור על הניקיון בגלל המגבלות על הניקוי 55 ראו פירושנו לשבת פכ"א מ"ו. , אך הנוהג הרגיל היה להשליך פירורים ושאריות על הרצפה. נטילת הידיים של משנתנו היא בסיום הסעודה, "מים אחרונים", וגם את המים האלו נהגו כנראה לשפוך על הרצפה. הבעיה ההלכתית של המשנה היא שהמים ירטיבו את האוכלים שעל הרצפה ויגרמו לאיבוד אוכלים. כן מסבירה התוספתא במפורש: "בית שמיי אומרים מכבדין את הבית מפני אובדן של אוכלים ואחר כך נוטלין לידים, בית הלל אומרים אם היה שמש תלמיד חכם מלקט פרורין שיש בהן כזית, ונוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית" (תוס', פ"ה הכ"ח; בבלי, כב ע"ב). אם כן גם בית הלל סבורים שאין לאבד אוכלים, על כן אם היה השמש תלמיד חכם היה דואג לאסוף את הפירורים הגדולים שהם בבחינת אוכל של ממש. יש להניח שאם האדון היה תלמיד חכם היה מנחה את השמש לעשות זאת. עם זאת, אין זו סיבה לעכב את נטילת הידיים ואת ברכת המזון עד שהבית ינוקה.

3ההסבר של התוספתא מדגיש את ההיבט המשפטי-הלכתי, כלומר אבדן אוכלין. אבל כפשוטה לא רק בעיה הלכתית כאן אלא בראש ובראשונה שאלה של אסטטיקה ונוחות: האם ראוי לברך כשהחדר (ה"טרקלין" בבתי העשירים) מזוהם מאוד.

4גם במשנה זו בית הלל מעמידים בראש סולם העדיפויות את ניהולה התקין של הסעודה. אם יתחילו לנקות את הבית לפני נטילת ידיים יצטרכו לקום מההסבה, להזיז את המיטות ולהפריע למהלכה התקין של הסעודה. לפי ההסבר המשפטי לדעת בית שמאי איבוד אוכלים הוא סיבה מספקת להפרעה זו. דומה שגם במשנה זו שורש ההבדל בין הבתים הוא ביחס למרכזיותן של המצוות, כמו במשניות הקודמות. כמובן גם לבית הלל קיום המצוות הוא ערך מכונן, אך לדעתם ניהול תקין של חיי אנוש הוא ערך מרכזי מקביל, וניהול מעמדות ציבוריים כמו סעודה הוא בוודאי מצווה כשלעצמו. אם אנו מפרשים שהמחלוקת נסובה גם, או בעיקר, סביב המרכיב האסטטי, הרי שבית שמאי דורשים הקפדה על ניקיון לפני ברכה, ובית הלל סבורים שהניקיון במקרה זה משני. יש להדגיש שבתרבות היוונית יש תיאור של סעודות, ושם מתוארת זריקת האוכלים ולכלוך הרצפה. זריקת האוכל נחשבה בעיני אתינאיוס כנוהג מגונה בשל קלקול האוכל, אבל הייתה נוהג קיים שאי אפשר להתעלם ממנו. כיבוד הבית אכן נעשה (על ידי המשרתים או העבדים) לפני סיום הארוחה וה"ברכה". ה"ברכה" איננה הברכה היהודית, אלא ברכה לשלום המשתתפים ותודה לאלים 56 אתינאיוס, סעודת הפילוסופים, 9 408ג-462ג; בלומנר, חיי יום יום, עמ' 397. . לאחר מכן שתו יין והשתוללו עד מאוחר בלילה. אם כן, כמו במשניות הקודמות דברי בית שמאי משקפים את הנוהג ההלניסטי המוכר. אפשר, אפוא, שאין עלינו לחפש נימוקים נוספים אלא שבית שמאי מקדשים את הסדר הקיים ומעניקים לו תוקף דתי, ואילו בית הלל יוצאים נגדו וסבורים שאפשר גם לנהוג אחרת, גם כדי להביע התרחקות מהנוהג של העילית ההלניסטית.

5גם במחלוקת זו הרקע ההלניסטי משמעותי. רחיצת הידיים נעשתה במקום ההסבה לסעודה והיא גורמת ללכלוך וממילא להשחתת הפירורים הרבים שעל הרצפה (כך העבדים והכלבים לא יוכלו ללקטם). לכן ממליץ (מורה) אתינאיוס לרחוץ ידיים רק לאחר ניקיון הרצפה כדי שלא להפסיד מאכלים. אין צריך לומר שהפסד אוכלין הוא גם ערך הלכתי 57 אתינאיוס, שם, 409. . כל זה בסעודה ארוכה הנמשכת זמן רב, ואין לחשוש לכך שהארוחה תתארך יתר על המידה. גם כאן לא ברור האם בית הלל תובעים להקדים את רחצת הידיים, או שמותר גם להקדים אותה. הם אינם מעניקים משקל רב להפסד האוכלים, וכנראה דואגים יותר לסבלנותם של האורחים. ייתכן שבית הלל רואים לפניהם סעודה קצרה יותר האמורה להסתיים במהרה. כפי שראינו ונראה בכל סדרת המחלוקות בית שמאי מקבלים כהלכה את סדר הסעודה המסורתי (ההלניסטי במקורו), ואולי פשוט שבית הלל מתנגדים לקדש את המצב הקיים שכן יסודו בנוהג לא דתי, ואין בו הלכה של ממש.