משנת ארץ ישראל על משנה ברכות ח:ד

1אנשים אכלו את האוכל בידיהם והתלכלכו. על כן נהגו במהלך הסעודה לנגב את הידיים במפית, והשאלה היא היכן תונח המפית.

2בית שמי [אומרים] מקניח את ידיו במפא – מפא או מפה היא חתיכת בד, ומניחה על השלחן ובית הלל אומרים על הכסת – גם כאן לא ברור האם לדעת בית הלל מניח את המפית על השולחן ואפילו על הכסת, או דווקא על הכסת ולא על השולחן, כפי שנברר להלן. כמו במשניות הקודמות שני הסברים למשנה, אך ריבוי ההסברים הוא לבית הלל בלבד.

3המפית כמובן רטובה, והחשש הוא: "שמא ניטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת ויחזרו ויטבלו את הידים, בית הלל אומרים ספק משקין לידים טהור. דבר אחר, אין נטילת ידים לחולין, אלא מקנח ידיו במפה ומניחה על הכסת, שמא ניטמאו משקין שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלים" (תוס', הכ"ז; ירו', יב ע"א; בבלי, כב ע"ב). אם כן, הכסת טמאה. אין הכוונה לטומאה שלמה, אלא לכך שהיא טמאה טומאה קלה בלבד. טומאה זו תפגע במפית הלחה, וזו תטמא את הידיים. כמובן אין זו הטומאה הפורמלית, אלא אותה טומאה קלה המחייבת נטילת ידיים. אבל על השולחן המפית לא תטמא משום שהשולחן טהור, או משום שהמסב לא יגע במפית וממילא זו לא תטמא אותו. להלן נציע הסבר נוסף לכך שהמפית שעל השולחן אינה מטמאת. לדעת בית הלל כל חשש הטומאה מופרז. הניסוח הטכני הוא: "ספק משקין לידים טהור". נימוק מקביל הוא שנטילת ידיים היא רק לחולין (אכילת מזון שהוא חולין), ואין מקום לגזרות נוספות. "דבר אחר" בהקשר זה אינו הסבר אחר אלא ניסוח שונה של אותו רעיון. מהמדרש ברור שמפה והנוזלים שבה מטמאים "נמצאת אתה אומר ככר של תרומה שהיא כרוכה במפה, ונתונה בין כר לחבירו אם כנגדו נתונה טמאה, שאם נטמאת המפה נטמאת הככר, ושלא כנגדו טהורה שאין מגעו מטמא בגדים" (ספרא מצורע, פרשת זבים, פרק ז ה"ה, עח ע"ג). ההלכה בספרא מניחה שהמפה על השולחן, כדעת בית שמאי 58 הלכות שנפסקו כבית שמאי הן תופעה תדירה. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .

4בהמשך התוספתא מובא הסבר שני, שונה במקצת. לפי ההסבר השני בית הלל חוששים שהשולחן רטוב והנוזלים שעל השולחן יטמאו את המפית, וכאשר ישתמש הסועד במפית פעם נוספת ייטמא. לפי הסבר זה בית הלל אומרים שיש להניח את המפית דווקא על הכסת, שהיא רטובה פחות, ולא על השולחן. אם כן, המחלוקת קוטבית: בית שמאי מחייבים להניח את המפית על השולחן, ובית הלל על הכסת. הסבר זה מותיר את הלומד מתוסכל קמעה. מתברר שהמחלוקת היא במציאות, היכן יש חשש רב יותר שהיד תיטמא, על הכסת או על השולחן. הכסת סמוכה יותר למקום המושב של הסועד, אך המשקה שעליה אינו נוזל ממש אלא רטיבות קלה. השולחן רחוק יותר, אך המשקה הוא נוזל ממש.

5בירושלמי לא הכירו הסבר זה, ולדעתם מדובר בשולחן של פרקים או של שיש. התלמוד רומז לשלושה סוגי שולחנות. שולחן "רגיל" הוא מתקן שיש לו ארבע רגליים וטבלה, וזהו כלי לכל דבר המקבל טומאה. שולחן של פרקים הוא שולחן מתפרק, יש לו בסיס, רגליים וטבלה, וזו מתפרקת וניתן להסירה מהבסיס (איור 32 שולחנות). שולחן זה אינו נחשב לכלי. הטבלה עשויה מעץ שטוח ללא דפנות, והיא בבחינת "פשוטי כלי עץ" שאינם מקבלים טומאה. כמו כן אין היא מחוברת לרגליים ואינה נחשבת לכלי אחד עם הרגליים. שולחן שלישי הוא של שיש, והוא שולחן קבוע עם רגליים קבועות ולוח שיש. אבן אינה מקבלת טומאה, על כן שולחן של שיש אינו מקבל טומאה וניתן להניח עליו את המפית. בית הלל סבורים שאין צורך במגבלה זו ולכן מותר להניח את המפית גם על הכסת, וודאי שעל השולחן.

6אם כן, יש שני הסברים בסיסיים לדעת בית הלל, וגם כאן את דעת בית שמאי לא רואים לנכון להסביר.

7המחלוקת מתבארת על רקע החברה ההלניסטית. גם בסעודה ההלניסטית חולקה למשתתפים מפה, והיא מכונה בלטינית mappa 59 ראו למשל כסינופון, חיי כרש, 1.3.5; אתינאיוס, סעודת הפילוסופים, סעיף 410. . בציורים ההלניסטיים היא תלויה על מסגרת הדרגש שלפני הסועדים, כלומר על השולחן, ושוב בית שמאי מצדדים בנוהג ההלניסטי המקובל. השולחן הוא שולחן ארבע רגליים (כנוהג הרומי), אבל אנו יודעים שבתקופה ההלניסטית נהגו שולחנות של שלוש רגליים (טריפוד) שעליהם טבלה בלתי מקובעת. אם כן, בית שמאי מצדדים בנוהג ההלניסטי המקובל. הנחת המפה על מסגרת הדרגש פותרת גם את בעיות הטהרה, שכן היא איננה נוגעת במאכלים (איור 33). בית שמאי מקבלים בנחת את הנוהג ההלניסטי, הן משום שהוא הנוהג הקיים (המסורתי) והן משום שיש בו פתרון לבעיית טומאה אפשרית.

8בית הלל חוששים פחות מהטומאה. הרי האנשים טהורים והמאכלים טהורים, אם כן גם נוזלי הגוף ורוטבי האוכל המתמזגים יחדיו הם טהורים, ולכן מותר להניח את המפה גם על הכסת. בית הלל מתייחסים אפוא לנטילת הידיים בפחות נוקשות, וזאת דווקא מתוך גישה הלכתית, שהרי כפי שאמרנו לעיל למעשה נטילת ידיים איננה משתלבת במערכת ההלכתית של טומאה וטהרה. בית שמאי, המסורתניים בדרך כלל, מתרגמים את מסורת נוהגי הסעודה להלכה במסגרת דיני טומאה, ולכן חוששים מטומאת המפה.

9אם כן, גם במשנה זו ייתכן שהמחלוקת בין הבתים חוזרת לשאלה העקרונית יותר של טיב נטילת ידיים והטומאה שהיא באה לטהר. לבית הלל נטילת ידיים אינה מטהרת ממש, וכל הטומאה אינה טומאה ממש במובנו הטכני-הלכתי של המונח, על כן אין צורך להתנהג בזהירות הנדרשת בהלכות טומאה, כמו במשנה הקודמת.