משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים א:א

1בהצעת מצוות הבאת ביכורים נאמר כי על המביא את ביכוריו להביאם אל המקום אשר יבחר ה', על הכהן לקחת את הטנא ולהניחו לפני המזבח ועל המביא "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי" וכו' (דברים כו ה). הפרק כולו סודר את ההלכות מי זכאי להביא ביכורים ומי מן המביאים זכאי אף לקרוא לפני המזבח את הפרשה הערוכה בתורה.

2יש מביאים ביכורים – יש שזכאים להביא ביכורים, וקורין – ואף זכאים לקרוא לפני המזבח את פרשת הביכורים: "הגדתי" שבפסוק ג בפרק כו, ולאחר הנחת הטנא לפני המזבח מפסוק ה: "ארמי אבד אבי" עד "אשר נתתה לי ה' " שבפסוק י (להלן פ"ג מ"ו).

3מביאים ולא קורין – יש שזכאים להביא ביכורים אך אינם זכאים לקרוא את פרשת הביכורים, ויש שאינן מביאין – שאינם זכאים להביא ביכורים, והמשנה מפרטת את שלושת הסוגים. עד כאן הכותרת של המשנה והיא ערוכה בצורה ריבועית, אלא שצלע אחת חסרה (קורין ואינם מביאין). משניות ריבועיות מתעתדות להקיף נושא מכל ארבעת הצדדים שלו, ונועדו ליצור מסר של נושא סגור ושלם. לעתים מסר זה הוא כמובן תדמיתי בלבד, ובין ארבעת המקרים גם מקרים מלאכותיים. לעתים המשנה הריבועית עומדת בפני עצמה 1 כזאת היא סדרת המשניות הריבועיות באבות פ"ה מ"י-מט"ו, ומשניות נוספות. לעתים משנה ריבועית מתחילה בפתיחה מספרית, "ארבע...", אך לא תמיד כן. במקרה כזה למשנה שני סממני עזר שנועדו לזיכרון, גם פתיחה מספרית וגם מבנה ריבועי. , ולעתים היא כותרת שאחריה בא פירוט של כל אחד מהמקרים. כזאת היא גם משנתנו, וכן משנת שבועות פ"א מ"א; אהלות פ"ח מ"א ומשניות נוספות. אין צריך לומר שפתיחה ריבועית נועדה בראש ובראשונה לשמש דרך לזכירת המשנה, והיא משקפת את תרבות הלימוד בעל פה, ועסקנו בכך במבוא הכללי של פירושנו. גם התופעה של ריבוע חסר תדירה במשנה. כך, למשל, למשנת מקוואות פ"ז מ"א מבנה דומה.

4אלו שאינן מביאין – המשנה סודרת את הסוגים ופותחת במה שסיימה (סדר כיאסטי): "יש שאינן מביאין אלו שאינן מביאין". סוגיית הבבלי בנדרים (ב ע"א) ובנזיר (ב ע"א) מעוררת שאלה זו של סדר כיאסטי 2 הסוגיה כמות שהיא לפנינו מאוחרת. היא כוללת בתוכה פירוש של המשנה בסגנון "חסורי מחסרא", וסוגיות מעין אלו הן, בדרך כלל, סבוראיות. ברם, הקביעה שהמשך משנת נדרים נוקט סדר כיאסטי אינה רק תוצאה של פרשנות החסורי מחסרא. גם לפי פשט המשנה אפשר לקבוע שהמשך המשנה ערוך בסדר כיאסטי. תחילת המשנה מדברת על כינויי נדרים, חרמים ושבועות, ההמשך במשנה א פותח בשבועות וממשיך בכינויי נדרים וחרמים (מ"ב). לפיכך, ייתכן שבמקורה לא הייתה שאלת הסדר תלויה בפירוש ה"חסורי מחסרא", ורק העורך הציב את הסוגיה אחרי פירוש זה. יתר על כן, המשך המשניות אינו בסדר כיאסטי מושלם, וייתכן שגם בכך עסקה הסוגיה המקורית שם. ראו בזק, סודות עריכה. . היא מפרשת את המשנה הראשונה במסכת נדרים כפתיחה בסדר כיאסטי, ומנסה להבין מדוע נבחר סדר זה. במהלך הסוגיה מובאות דוגמאות לשני הסדרים, הרגיל והכיאסטי, ונעשה ניסיון לקבוע מעין כלל שלפיו הסדר משקף את הדוגמאות הרווחות יותר. בהמשך נדחה ההסבר והגמרא מסכימה שאין כללים בדבר, מכל מקום הבבלי פירש שהסדר כאן הוא כיאסטי. עת יזכנו החונן לאדם דעת נפרש את משנת נדרים ונראה שהיא מפרטת לפי סדר רגיל (ראשון ראשון). הסוגיה בתלמוד הבבלי בראש מסכת נדרים מביאה דוגמאות למקרים שהמשנה פותחת בהם במה שסיימה ויש שפותחת בהם בפירוט ובפירוש לפי הסדר שנתנה בראש המשנה, והיא מסכמת: "אלא לאו דווקא זימנין מפרש ההוא דפתח ברישא, זימנין ההוא דסליק מפרש ברישא" (ג ע"א – לפעמים מפרש את זה שפתח בתחילה, לפעמים זה שסיים מפרש בתחילה).

5הנוטע לתוך שלו – הנוטע אילן בתוך שלו, בשטח שלו. בנוסחאות הארץ-ישראליות 3 וכן בכ"י קופמן לפני התיקון, וב- א, ג5, ג12, ז, ל, מ, ס, בספרי דברים, פיס' רצז (עמ' 713) ובפירוש רבינו מיוחס לדברים כו ב (עמ' קנח). : "בתוך שלו", וכן הגיה רבינו יהוסף בכל המשנה (לעדות בעל מלאכת שלמה). כך אף במשנה עם פירוש רבי שלמה סיריליאו (אך לא בפירושו), ובנוסחאות נוספות 4 וראו אפשטיין, מבוא, עמ' 0111. .

6והבריך לתוך שליחיד – כפף ענף אחד של האילן והטמינו בתוך האדמה והוציא את ראשו בשטח של חברו. בתלמוד הירושלמי (סג ע"ג): "תני אם הבריך ברשות מביא וקורא", אלא שנחלקו אמוראים אם רשות זו צריכה שתהא לעולם או "אפילו לשעה", או לתוך שלרבים – הבריך לתוך שטח של רבים, אף הוא אינו רשאי להביא ביכורים. הברכה היא טכניקה חקלאית ידועה של כיפוף ענף והעברתו דרך הקרקע. בצורה זו יונק הענף מהקרקע ומפתח שורשים משלו (לעיל, איור 9). העברת הענף דרך רשות הרבים היא גזל הרבים, אם כי גזל שכמעט אינו ניתן להוצאה בדיינים.

7המבריך מתוך שליחיד – בנוסחאות רבות ובדפוסים שלפנינו: "וכן המבריך". האילן ניטע בשטח של חברו והבריך ענף אחד מתוך שטחו של היחיד לתוך שלו, או מתוך שלרבים לתוך שלו – האילן עומד ברשות הרבים והבריך ענף אחד לתוך שלו. כל אלו אינם מביאים ואינם קוראים, ופירש רבי יוחנן בירושלמי: "כולהן משום תורת הגוזלן ירדו להן" (סג ע"ג). נימוק זה עולה אף מתוך דברי המשנה בראש משנה ב המסבירה את משנתנו: "מאי זה טעם אינו מביא משום שנאמר: ראשית ביכורי אדמתך (שמות כג יט) – עד שיהוא כל הגדולים מאדמתך". הירושלמי בראש הסוגיה מוסיף: "[תניא] (כך בירושלמי של הרש"ס) הנוטע בתוך שלו והבריך בתוך שליחיד או לתוך שלרבים אפילו מן הזקינה אינו מביא. המבריך מתוך שליחיד או מתוך שלרבים לתוך שלו אפילו מן הילדה אינו מביא", והסוגיה מסיקה: "הדא אמרה, כשם שילדה חיה מן הזקינה כך הזקינה חיה מן הילדה" (סג ע"ג). המשנה אינה עוסקת בדיני ממונות, האם המבריך במקרים אלו הוא גזלן ממש. ייתכן שחברו הרשה לו כמחוות ידידות, או שהמבריך היה תקיף ושתלטן ושכניו פחדו להתנגד לו. כך או כך, אין הוא רשאי להצהיר שהגידולים הם מהאדמה שהנחילו בורא עולם.

8הנוטע בתוך שלו והבריך לתוך שלו – הנטיעה היא בתוך רשותו, ואף ההברכה היא לתוך רשותו, ודרך היחיד ודרך הרבים – או דרך הרבים, באמצע – השדה כולו שייך לו אלא שדרך יחיד או דרך הרבים חוצה את שדהו, והבריך ענף או זמורה משדהו מתחת לדרך לתוך שדהו שמעבר לאותה דרך; בשני מקרים אלו, הרי זה אינו מביא – ביכורים, לא מן הנטיעה ("הזקנה") ולא מן הבריכה ("הילדה"), וכפי שהמשנה מנמקת בהמשך: "משום שנאמר: ראשית ביכורי אדמתך (שמות כג יט), עד שיהוא כל הגדולים מאדמתך".

9דרך היחיד ודרך הרבים הן שתיהן רשות של הציבור. הצירוף של שני מונחים אלו חוזר במקורות, והאזכורים השונים מאפשרים להבין את התופעה. נפתח במושג "דרך". בתקופת המשנה והתלמוד רושתה ארץ ישראל ברשת כבישים מפותחת. את הכבישים סלל הצבא הרומי לצרכיו. כביש כזה מכונה במקורות חז"ל "איסטרטא", שהיא strata – כביש בלטינית (איור 37, 38, תמונה 18). האיסטרטא כמעט אינה מופיעה בספרות ההלכה. חכמים לא היו יכולים להורות על מידותיה ולא להנחות את הפעילות שבה, שכן על אלו פיקח השלטון הרומי. לכל היותר יכולים היו חכמים להחליט האם ניתן להתקין לה עירוב תחומים 5 ראו פירושנו לשבת פ"א מ"א. . עם זאת, בספרות האגדה משתקף כמובן הווי החיים בכבישים. בנוסף ובמקביל לרשת הכבישים נפרשה רשת של דרכים כפריות. באלו עסקו חכמים רבות. הם קבעו מהו רוחב הדרך, מי מטפל בהחזקתה ושאלות נוספות כיוצא באלו שלא כאן המקום לבררן 6 ראו בהרחבה ספראי, הקהילה, עמ' 981-202; דר, שומרון, עמ' 691-922. . הדרך לא הייתה נתיב הליכה מקרי. זה היה ציר שנבחר בקפידה כך שיעבור בקו הקצר והנוח ביותר, הדרך עקפה בתבונה את המכשולים הגאוגרפיים ואפשרה תנועה שוטפת. את הדרך בנו, אך לא סללו. הווה אומר, במורדות נבנה לה קיר תמך מסיבי, ובשטחים פנויים נבנו לה גדרות נמוכות משני צדדיה. הדרך יושרה באופן גס, אך לא נסלל לה ציפוי. לעתים הותירו סלעים באמצע הדרך, ובמשך הזמן נשחקו אלו או סותתו במתוכנן. לדרך נבנתה תשתית, ברם היא לא נועדה בהכרח לרכב גלגלי. רוב הדרכים התאימו למעבר רגלים או חמורים, ורק בדרכים מעטות ניתן היה לנוע בעגלה. הדבר נבע מכך שמרבית התחבורה בארץ לא הייתה בעגלות אלא בחמורים. כל העיירות הכפריות קושרו זו לזו בדרכים בנויות למרחק 3-5 ק"מ. בנוסף לכך היו דרכים אזוריות, והייתה גם לכל עיירה מערכת דרכים מהעיירה לשדות שסביבה (איור 37, תמונה 19). בנוסף לכך התגלתה בארץ רשת נוספת של דרכי ביניים שנסללו על ידי המוסדות הלאומיים ברמה גבוהה יותר, אך עדיין אין אלו כבישים רומיים (ראו הנספח למסכת).

10לצמד המושגים "יחיד" ו"רבים" מובנים אחדים. מבחינה הלכתית (במסגרת דיני ממונות) רשות היחיד שייכת לאדם או לקבוצת שותפים, ורשות הרבים שייכת לציבור שהוא בני העיר או בני המדינה כולה. בלשון חז"ל רווח המונח "בני העיר" או "הרבים". כך, למשל, אנו שומעים על בורות מים השייכים לרבים (להלן) 7 ראו פירושנו לביצה פ"ה מ"ו; תוס', בבא קמא פ"ו הט"ו. .

11בהקשר לדיני שבת רשות היחיד היא שטח המוקף קירות, ורשות הרבים היא שטח פתוח ללא קירות. מבחינה רעיונית יש למונחים אלו קשר גם לשאלת הבעלות. רשות יחיד אמורה להיות שייכת לאדם אחד, אבל לצורך הלכות שבת די בבעלות אחידה סמלית בצורת סעודה משותפת. עם זאת, אין זהות בין ההגדרות. כך, למשל, בית כנסת הוא רשות היחיד לעניין שבת ורשות הרבים מבחינה ממונית, ואילו שדה פרטי נטול גדרות הוא רשות הרבים לשבת. במסגרת הלכות טומאה וטהרה "יחיד" ו"רבים" מבטאים את מספר המשתמשים בדרך או במבנה, ללא קשר לצורתו הארכיטקטונית או לבעלות ההלכתית על המבנה. על כן שונה המשנה רשימה של מקומות שהם רשות היחיד לשבת (מוקפים קירות), אך רשות הרבים לעניין טומאה, ולכן: "השבילים המפולשים לבורות ולשיחים ולמערות ולגיתות – רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה. הבקעה בימות החמה – רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה, ובימות הגשמים רשות היחיד לכך ולכך. בסילקי – רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה. רבי יהודה אומר: אם עומד הוא בפתח הזה ורואה את הנכנסין ואת היוצאין בפתח הלז, רשות היחיד לכך ולכך, ואם לאו רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה. הפרן – רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה... האסטוונית – רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה. חצר שהרבים נכנסים בזו ויוצאים בזו – רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה" (משנה, טהרות פ"ו מ"ו-מ"ט) (איורים 42-41).

12מתוך כל הרשימה נבהיר הלכה אחת. הבסיליקי היא מעין חצר, שטח פתוח מוקף עמודים. לעתים היה השטח שבין קירות החצר והעמודים מקורה (איור 43). הביסיליקה היא בדרך כלל מבנה ציבורי, לכן בשבת היא רשות היחיד, שכן היא בית לכל דבר, אך רשות הרבים לטומאה, שכן רבים מהלכים בה. כמו כן הבקעה שהיא מוקפת גדרות אלא שבימי גשמים אין הרבים מהלכים בה, לכן בימים אלו היא רשות היחיד גם לטומאה, וכן ביתר ההלכות.

13בקשר לדיני הדרך הנזכרים כאן, למונחים "יחיד" ו"רבים" משמעות נוספת (רביעית). כן אומרת המשנה: "דרך היחיד ארבע אמות דרך הרבים שש עשרה אמה דרך המלך אין לה שיעור" (בבא בתרא פ"ו מ"ז; שמחות, פי"ד הי"א, עמ' 208). המדובר בדרך ש"אבדה", כלומר נשכחה ונטמעה, ועתה באים לשחזר אותה. כן נוגעת ההלכה למקרה שבו באים לבנות דרך מחודשת. בשני המקרים מדובר בדרך השייכת לציבור, שהרי אם היא שייכת לאדם פרטי אין ההלכה יכולה לקבוע את מידותיה. כל אדם רשאי לעשות באדמתו כרצונו 8 הרישא של המשנה עוסקת ב"מי שהיתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו", אבל אין לרישא זו קשר מלא לסיפא שציטטנו בגוף הטקסט, והרישא והסיפא עוסקות במקרים שונים. . אם כן, ההבדל בין דרך היחיד ודרך הרבים הוא בעיקר ברוחב הדרך. הגדרה זו קרובה להגדרת ה"יחיד" ו"הרבים" של דיני טומאה. בדיני טומאה ההגדרה מתייחסת לפומביות הדרך ומידת השימוש בה, שכן יש להניח שרוחב הדרך מבטא את מידת השימוש בה. עם זאת, המרכיב העיקרי של הגדרת הדרך הוא רוחבה בלבד.

14רוחב הדרכים ועצם תופעת הדרכים נדונו כל צורכם בפירושנו לשקלים פ"א מ"א. שם הראינו כי רוחב הדרך לא היה קבוע; ארבע אמות היה רוחב מינימלי, אך היו גם דרכים רחבות יותר, אם כי רוחב של 16 אמה הנזכר במקורות הוא מופרז.

15לכאורה המשנה מפרטת במידה רבה מדי. אם דרך היחיד מפסקת, קל וחומר שדרך הרבים מפסקת. ברם אין כאן ייתור, שהרי בהמשך מדובר על כך שדרך כזאת אינה מפסקת ב"אילן" (מטע), ושם דווקא ההפך, נדרש להדגיש שאפילו דרך הרבים אינה מפסקת. יתר על כן, הצירוף "דרך היחיד" ו"דרך הרבים" הוא צירוף מקובל וחוזר פעמים רבות 9 כגון משנה, כלאים פ"ד מ"ז; פאה פ"ב מ"א; עירובין פ"ב מ"ד, ועוד. בכלאים מופיע הביטוי בהקשר הקרוב להקשר של משנתנו. , אף שדי היה להביא רק אחד מהם. הוא הדין לצירוף של נחל, שלולית, דרך יחיד ודרך רבים. זהו צירוף שכבר הפך למטבע לשון, ואין לנסות ולהשמיט אחד מהם, אף אם אין בו צורך הלכתי.

16רבי יהודה אומר בזה מביא – "בזה" ברוב הנוסחאות 10 א, ב, ג1, ג5, ו, ז, ט, כ, מ, נ, ן, ץ, ש, ת3. , וכן בראשונים אחדים. לפנינו בדפוס: "כזה", ויש (ל, ס) שהמילה חסרה. להלכה הראשונה על דרך היחיד הירושלמי מסביר את טעמו של רבי יהודה שהוא מסופק אם "המוכר שביל לחבירו מקום דריסה הוא מכר או עד התהום מכר" (סג ע"ד), ומשום כך הוא מביא ביכורים ואינו קורא, ולהלכה השנייה על דרך הרבים העוברת באמצע הוא מסביר כי רבי יהודה מהלך בשיטת רבי אליעזר השנויה במשנת בבא בתרא: "אין עושין חלל תחת רשות הרבים, בורות שיחין ומערות. רבי אליעזר מתיר כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים" (פ"ג מ"ח). יש לו לאדם הזכות, לדעת רבי אליעזר, לעשות שימוש חופשי בשטח התת-קרקעי שמתחת נחלת חברו, ו"כל הקודם בהן זכה" (משנה, בבא קמא פ"ג מ"ג, לעניין אחר), אך אין זו אדמתו ממש (וראו הדיון בסוגיה שם). פעמים רבות מצינו כי רבי יהודה מהלך בשיטתו של רבי אליעזר אשר קיבל הימנו במישרין או באמצעות אביו, רבי אילעאי. בסיום הפרק נציע הנמקה אחרת, שיטתית, לעמדתו של רבי יהודה.

17המערות שימשו, כפי המשמע, לאכסון מצרכים, והן בנויות בעומק כדי ש"עגלה מהלכת וטעונה אבנים" (משנה, שם) לא תמוטט את גג המערות ואת הדרך. מערה אחת כזאת העוברת מתחת לדרך הראשית אותרה בסוסיא (איור 44). הוא הדין ביישובים אחרים בדרום. כלומר, הלכה למעשה נהגו שם כרבי אליעזר, ואולי זו הלכה של אזור יהודה. מצד שני אנו שומעים שבשטרות המכירה נהגו למכור את הקרקע כולל זכויות השימוש בחלל התת-קרקעי, "עומקא ורומא" (משנה, שם פ"ד מ"ב), כלומר אלו היו חלק מזכויות הקניין של הבעלים. ברם, התוספתא מסבירה שבעצם חללים תת-קרקעיים אינם חלק מהרכוש, והתוספת "עומקא ורומא" נועדה רק לאפשר לקונה "שאם רצה להגביה מגביה להשפיל משפיל" (תוס', בבא בתרא פ"ג ה"א), כלומר לחפור מעט בקרקע. כל הדיון שם איננו על זכויות הבעלות, אלא רק מה נכלל במכירה, ואין בו בהכרח ביטוי לשאלה האם בעל פני השטח הוא בהכרח בעליה של המערה מתחתיו. בשטר נחל צאלים 21 המוכר מצהיר "לעולם רשי יהוסף זבנה... למחפר ולהעמקה למבנה ולהרמא" (לעולם רשאי יהא יהוסף הקונה... לחפור ולהעמיק לבנות ולהרים) 11 ירדני, תעודות, עמ' 41. . נוסחה דומה מופיעה בשטר אחר (נחל צאלים 8) 12 ירדני, שם, עמ' 67. . כלומר, חפירה נחשבה כחלק מזכויות הבעלות, אבל אפשר שמונח זה פורש בצורה מצומצמת כפי שהתוספתא מסבירה.

18אפשר גם שדברי רבי יהודה "בזה מביא" מתייחסים רק למבריך דרך רשות הרבים והוא סבור שהנאתו מרשות הרבים עדיין איננה הופכת אותו ל"גזלן", שכן הרבים אינם ניזוקים מהפעולה. לפי הסבר זה אין כאן מדיניות משפטית בעלת השלכות רוחב.