משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים א:ב

1במשנתנו מתפרש טעמם של החכמים בהלכה שבמשנה הקודמת והיא מוסיפה מקרים אחרים שבהם אין מביאים ביכורים מאותו הטעם.

2מאי זה טעם אינו מביא – כל אלה שנמנו במשנה הקודמת: המבריך לתוך של יחיד או לתוך של רבים או המבריך מתוך של יחיד, או מתוך של רבים לתוך שלו, או המבריך תחת דרך היחיד או תחת דרך הרבים: משם שנאמר ראשית ביכורי אדמתך ("תביא בית ה' אלהיך", שמות כג יט), עד שיהוא כל הגדולים מאדמתך – והרי כל אלו שנמנו גדלו בחלקם אף שלא מאדמתך, ומשום כך אין להביא מהם ביכורים, ו"כולהן משום תורת הגוזלן ירדו להן" (ירושלמי למשנה הקודמת, סג ע"ד), האריסים – המקבלים שדות או כרמים כדי לעבדם על מנת לתת לבעליהם חלק מן היבול, והחכורות – המקבלים שדות או כרמים ומתחייבים לתת לבעלים כמות קצובה של תוצרת השדה, בין אם השדה או הכרם יעשו הרבה ובין אם יעשו מעט. בדרך כלל היו האריסות והחכירה לשנים מספר, או למחזור של שנות השמיטה (ראו בבא מציעא פ"ט מ"י). שטרי החכירה מימי בר-כוכבא שנתגלו במדבר יהודה הן בשנת שתיים לגאולת ישראל לחמש שנים "עד סוף ערב השמטה") 13 מסמכי מדבר יהודה ב', עמ' 421-521; גולאק, דיני קרקעות, עמ' 901-721. . האריסות והחכירה נזכרים הרבה בהלכה, ואף מעשים רבים נזכרים בכל רחבי הספרות, ומסתבר שהייתה זו תופעה נפוצה 14 וראו בסוף פרקנו, משנה יא, ובפירושנו. עסקנו בכך בהרחבה בנספח למסכת דמאי. . כפי שנראה להלן במי"א רבי יהודה חולק על ההלכה שבמשנתנו.

3והסיקריקון – הסיקריקון נזכר בהלכות שונות ליד אריסים וחכירות ואף ליד הגזלן והאונס. במשנת גיטין פ"ה מ"ו ערוכה שורה של הלכות והשתלשלותן של ההלכות על הסיקריקון, ולבסוף נאמר כי רבי הושיב בית דין ונמנו מתי וכיצד יש לנהוג בקניית קרקע מן הסיקריקון. מן התוספתא למשנת גיטין (פ"ה ה"א-ה"ב) ומסוגיית הירושלמי (שם פ"ה ה"ו, מז ע"ב) משתמע שהסיקריקון הפקיע אדמות ואלו נקנו בידי מקורבים למלכות. ההלכה ראתה במחזיקי הקרקע גזלנים, וקבעה דרכים כיצד יוכלו בעלי הקרקע להחזיר לעצמם את אדמתם 15 ספראי, סיקריקון. . הפקעות אלו של הקרקע מטעם המלכות מכוח חוק הסיקריקון היו בעיקרן גמול על עברות על חוק איסור המילה בימי הקיסר אדרינוס לפני מלחמת בר-כוכבא, ובעיקר לאחר המלחמה (ראו בתוספתא שם), וקשה לתאר כי הפקעות מעין אלו היו כבר בימי הבית, בימים שהעלו ביכורים למקדש. הדיון במשנתנו הוא ביסודו דיון עיוני לבירור מעמדם החוקי של מחזיקי קרקעות מכוח חוק הסיקריקון ובירור מצוות הבאת הביכורים. מכל מקום, המשנה מביאה את דעתה המפורשת שאותו עשיר שקנה מהשלטון את הקרקע שהוחרמה מיהודי לפי חוק הסיקריקון איננו בעליה של הקרקע. ההלכה היהודית לא הכירה בהחרמה, ועל כן הוא בבחינת גזלן. מבחינת ההלכה מה שנדרש מהקונה היה לקנות את הקרקע בשנית מבעל הקרקע ואז הוא הופך לבעליה החוקיים, גם מנקודת מבטה של ההלכה. במהלך הדורות השתנתה הלכת סיקריקון, כפי שנפרש את משנת גיטין במקומה. ההלכה במשנה היא ההלכה הראשונה המתאימה כנראה לנוהג הקדום. עם זאת, ספק אם בימי הבית כבר היה דין סיקריקון, שכן מדובר בחוק רומי שנחקק רק מאוחר יותר. אם כן הלכה זו בוודאי איננה מסורת, אלא יישום של הלכה מאוחרת.

4הדין עצמו שנוי במשנה: "לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה, מהרוגי מלחמה ואילך יש בה סיקריקון. כיצד? לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית, מקחו בטל. מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון, מקחו קיים. לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, מקחו בטל. מן האשה וחזר ולקח מן האיש, מקחו קיים. זו משנה ראשונה. בית דין של אחריהם אמרו: הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע. אימתי, בזמן שאין בידן ליקח, אבל יש בידן ליקח – הן קודמין לכל אדם. רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש – כל הקודם ליקח זוכה, אבל נותן לבעלים רביע" (גיטין פ"ה מ"ו) 16 ספראי, שם. , ובתוספתא: "ארץ יהודה אין בה משום סיקריקון, מפני יישוב המדינה. במה דברים אמורים בהרוגין שנהרגו לפני מלחמה ובשעת מלחמה, אבל הרוגין שנהרגו מן המלחמה ואילך יש בו משום סיקריקון. גליל לעולם יש בה משום סיקריקון. הלוקח מן הסיקריקון, וחזר ולקח מבעל הבית, מקחו קיים. מבעל הבית וחזר ולקח מסיקריקון, מקחו בטל. אם עשה לו בעל הבית אחריות, מקחו קיים. זו משנה ראשונה. בית דין שאחריהם אמרו: הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע, רביע בקרקעות, רביע במעות, ויד בעלים על העליונה. אם יש בידן ליקח – הן קודמין לכל אדם. רבי השיב בית דינו ונמנו, שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חודש כל הקודם ליקח נותן לבעלים רביע, רביע בקרקעות, רביע במעות, ויד בעלים על העליונה. אם יש בידן ליקח – הן קודמין לכל אדם" (שם פ"ג ה"י).

5ראשיתו של דין סיקריקון הוא בַכלל שקרקע אינה נגזלת, ממילא אדמה שהופקעה שייכת עדיין לבעליה. מי שרוצה לקנות אדמה שהופקעה – חייב לקנותה גם מבעליה החוקי הקודם (מן הדין היהודי) וגם מבעליה הנוכחי (לפי החוק האימפריאלי). דין סיקריקון, שנוסח אף הוא רק לאחר מרד בר-כוכבא 17 דין סיקריקון נזכר במשנתנו בהקשר להבאת ביכורים, מעמד שהתקיים רק בימי הבית. אבל אין להסיק מכאן שהייתה מציאות כזאת כבר בימי הבית. התנאים במשנתנו עוסקים בשאלה זו כשאלה תאורטית. הם משליכים ממציאות ימיהם על ימי הבית השני, ושואלים מה היה הדין אילו היה סיקריקון כבר אז. אין כל חשיבות לברר האם הם היו מודעים לכך שבימי הבית לא היה חוק הסיקריקון קיים. , הקל ותבע מהקונה לפצות את הבעלים פיצוי חלקי בלבד. הנימוק המפורש לכך הוא שלא תהא הארץ "חלוטה בידי נכרים". בשלב ראשון, כאשר מספר הנכרים, החוכרים הפוטנציאליים, היה קטן, פעלה ההלכה היהודית לצמצום מספר הקונים. הלכה זו פועלת, אפוא, בשני כיוונים – היא גורמת לצמצום מספר הקונים הפוטנציאליים, ליהודים לא כדאי היה לקנות את הקרקע, שכן היה עליהם לשלם תשלום כפול, וממילא גרם הדבר לירידת ביקוש ולירידה במחיר. יתר על כן, ההלכה מעניקה יתרון התחלתי גדול לבעלים המקוריים, ומטרת ההלכה היא עידודם לגאול את הקרקע בעצמם.

6ריבוי הנכרים העשויים אף הם להיות קונים פוטנציאליים שינה את המצב. מעתה החל החוק לפעול נגד הקונים היהודיים, שכן הם אמורים היו לשלם מחיר גבוה יותר עבור אותו שדה. מצב זה משתקף בהמשך הלכות סיקריקון, ובמיוחד באזור יהודה. על כן צומצמה החובה לשלם גם לבעלים המקורי. שינוי ההלכה נומק בנימוק הלאומי, כדי שלא תהיה הארץ "חלוטה" בידי נכרים, ושיקול זה נחשב עדיף על פני זכויות הפרט של בעליה המקוריים של הקרקע.

7דין סיקריקון נזכר במקורות תנאיים. האמוראים כבר אינם מבינים אותו על בוריו, ומבררים את דין סיקריקון תחת המינוח "בראשונה": "בראשונה גזרו שמד על יהודה, שכן מסורת בידם מאבותם, יהודה הרג את עשו, דכתיב ידך בעורף אויביך. והיו הולכין ומשעבדין בהן ונוטלין שדותיהן, ומוכרין אותן לאחרים. והיו בעלי בתים באין וטורפין והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון. נמנעו מליקח. התקינו שלא יהא סיקריקון ביהודה. במה דברים אמורים, בהרוגי המלחמה לפני המלחמה, אבל הרוגים שנהרגו מן המלחמה והילך אין בהן משום סיקריקון" (ירו', גיטין פ"ה ה"ו, מז ע"ב). הווה אומר, במאה השלישית לא הייתה כבר כל ההלכה אקטואלית. שני גורמים מקבילים גרמו לכך. ראשית, היקף ההפקעות החדשות קטן, ולא היה אירוע שהצדיק הפקעת קרקעות בהיקף גדול. מצד שני, הגידול במספר הנכרים, בעיקר באזורים שמחוץ לגליל, עיקר את דין סיקריקון מתוכנו.

8והגוזלן – הגוזלן בו'. כך בנוסחאות מהטיפוס הארץ-ישראלי 18 ג5, ז, כ, פ. , וזהו משקל בעלי מקצוע. כך אף הקובלן (שביעית פ"ג מ"ט) והרוצענין (פסחים פ"ד מ"י) 19 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 5321. , אין מביאין מאותו הטעם משם שנאמר ראשית ביכורי אדמתך תביא – ואין אתה מביא ביכורים שאינם מאדמתך. ההלכה החמירה והידרה בביכורים בניגוד לתרומה ומעשר שחייבים בהם אף האריסים והחכורות, ואף מי שקונה מן הגזלן ומן הסיקריקון (להלן פ"ב מ"ג). כל זאת משום שביכורים אינם חובה, וממילא לא נפסלו הפרות של מי שלא הביאם, על כן יכולים היו חכמים להדר ולקבוע שרק בעלים חוקיים ומלאים מביאים ביכורים. מעבר לכך, חכמים העניקו משקל רב למעמד ולקריאה בפסוקים, וראו בביכורים מחווה של בעל הקרקע המודה לבורא עולם על מה שנתן לו, על כן שותפים למעמד רק בעלי קרקע באופן מלא. אין ספק שמעבר לפן הטכני יש במשנה ביטוי של הסתייגות מאותם משתפי פעולה עם השלטונות, גזלנים ושאר פורעי החוק היהודי.

9ההלכה שבמשנתנו שנויה כלשונה, לרבות הדגשת טעמה של ההלכה בספרי דברים, בפרשת הביכורים (פיסקא רצז, עמ' 317), וללא תוספת הטעם שנויה ההלכה אף במכילתא משפטים (מסכתא דכספא פרשה כ, עמ' 335).

10כפי שעולה ממשנתנו, "טעם" בלשון תנאים הוא הנימוק להלכה, והנימוק יכול להיות הגיוני או דרשה מהפסוק, כגון ההלכה שבמשנתנו וכן במשניות נוספות 20 שבועות פ"ד מ"ג; מנחות פ"ד מ"ג; תמורה פ"ג מ"ה; תוס', יומא פ"א הט"ז; בבלי, בכורות נז ע"ב, ועוד. .