משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ב:יא

1כיצד אינו שווה לא לחייה ולא לבהמה – דינו שונה משניהם (מחיה ומבהמה כאחד), אסור משם כלאים עם החי יה ועם הבהמה – מותר להכליא חיה עם חיה קרובה אחרת, ובהמה עם בהמה קרובה אחרת, אך לא כוי עם חיה או כוי עם בהמה, שכן הם מינים שונים. גם כאן הדמיון חלקי ביותר. המשנה בכלאים אומרת במפורש שאסור להרביע כלאי בהמה, והדבר מותר רק במינים קרובים ביותר (פ"ח מ"א ומ"ב). אם כן, תורף האיסור אינו כוי עם בהמה אלא עצם המינים השונים.

2הכותב [ חייתי ] חייתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי – אם התנה אדם תנאי בממון ואמר חיה ובהמה – לא כלל בכך את הכוי. הדוגמה היא מי שכתב צוואה ונתן לבנו את חייתו או את בהמתו (כך הרמב"ם, הר"ש ואחרים) 80 לכאורה עולה מדבריהם שאם כתב שנותן לבנו את חייתו ובהמתו דבריו כוללים את הכוי, אבל בהמשך מפרש הירושלמי שהתכוון לחיה ובהמה באופן כללי. הגרסה "ובהמתו" היא בכל עדי הנוסח. . עד כאן אפשר לפרש שמהלכים לחומרה. הכוי איננו חיה ואיננו בהמה בוודאי; אילו היה כאן ספק, היה צריך להתייחס אל השאלה כאל ספק דיני ממונות וספק בדיני כלאיים 81 ספק בכלאיים לחומרא, בבלי, קידושין לח ע"ב. , וכן: אם אמר הרי אני נזיר שזה 82 הרש"ס (ס) גרס שאין זה נזיר, וכן הריבמ"ץ והוזכר במלאכת שלמה, וראו זק"ש, משנה, למשנתנו. אין בכך שינוי של ההלכה. חייה ובהמה [ הרי זה נזיר ] – אם התנה את נזירותו בכך שהכוי הוא חיה ובהמה (שהוא שניהם) אין זה נזיר. דומה שגם משנתנו מהלכת בדעה שכוי הוא ברייה בפני עצמה ואינה הכלאה של חיה ובהמה. אילו היה הכוי הכלאה היו המונחים "בהמה" ו"חיה" צריכים לכלול גם את ההכלאה זו. כפי שראינו, דעה זו היא המופיעה בספרות התנאים. המשנה איננה מרחיבה בהלכות נדרים ונזירות, אבל לגופו של עניין ספק אם נזירות חלה לאחר התנאה מעין זו, מה עוד שזה תנאי של הבל (משנה, נזיר פ"ה מ"ה). משנתנו קרובה לדעת בית הלל שם.

3הירושלמי (סה ע"ב) מוסיף שאם נדר בתנאי שהכוי הוא או חיה או בהמה הרי זה נזיר מספק, וכן אומרת במפורש המשנה (נזיר פ"ה מ"ז), אבל אם נדר שהכוי הוא שניהם, זהו תנאי שאינו מתקיים. עוד מוסיף הירושלמי שם שרבי חולק על משנתנו, שהרי רבי אומר שאם הקדיש חייתו ובהמתו ההקדש כולל את הכוי. משנתנו, אפוא, בניגוד לרבי. רבי היה עורך המשנה, אך לעתים כלל במשנה פסקאות שהן בניגוד לדעתו ולא התערב בתוכן המובאות שליקט. לרשימה הארוכה של דוגמאות מעין אלו יש לצרף את משנתנו.

4הירושלמי הבין, אפוא, שהמשנה עוסק בהגדרות, האם הגדרת המונח "חיה ובהמה" כוללת את הכוי, וכאן משמע מהרישא שלא, ורבי סובר שכן. הבבלי מהלך בדרך שונה בפרשנות המשנה. לאחר שהתלמוד מגיע לכך שספק נזירות להחמיר (על סמך משניות ממסכת נזיר, וכמו הירושלמי לעיל), התלמוד שואל: "והתנן: ספק נזירות להקל 83 הר"ש מפרש שהכוונה למשנה טהרות פ"ד מי"ב, שספק נזירות מותר. בבואנו לפרש את מסכת נזיר נעסוק גם בפרשה זו של ספק נזירות. ! אמר רבי זירא, לא קשיא: הא רבי אליעזר, הא רבנן. דתניא: המקדיש חייתו ובהמתו – הקדיש את הכוי, רבי אליעזר אומר: לא הקדיש את הכוי" (בבלי, נדרים יח, ב). אם כן, המחלוקת היא האם ספק הקדש להחמיר ואז הכוי מוקדש, או שספקו להקל, ואז אינו מוקדש. והוא הדין בנזירות. לפי הסבר זה יחלקו רבי אליעזר וחכמים גם אם הקדיש את כל בהמתו או את כל חייתו, או שהתנה את נזירותו בכך שהכוי הוא או חיה או שהוא בהמה. המחלוקת היא, אפוא, לא על מעמדו של הכוי, אלא על הקדש מספק, ועל נזירות מספק. כל זאת בניגוד לירושלמי. לפי הבבלי משנתנו כרבי אליעזר, וחכמים חולקים עליה. להסברו של הירושלמי יתרונות, אך אין בהם כדי לבטל את פרשנותו של התלמוד הבבלי.

5כאמור, הירושלמי פירש שמשנתנו היא אם התנה את נזירותו בכך שהכוי הוא או חיה או בהמה. אבל הירושלמי לנזיר (פ"ה ה"ז, נד ע"ב) אומר שזו רק דעת בית שמאי הסבורים שהקדש טעות הקדש, אבל לדעת בית הלל אינו הקדש (משנה, נזיר פ"ה מ"א). אם כן, הירושלמי לנזיר מציע בכך הסבר שלישי למשנה כאילו הנושא הוא הקדש טעות (או נזירות בטעות). הקדש טעות קרוב לספק הקדש, אך אינו זהה לו. עוד יש להסיק מהירושלמי שמשנתנו כבית שמאי. עצם העמדת משנה סתמית כבית שמאי אינו מפתיע. אמנם בדרך כלל ההלכה נקבעה כבית הלל, אך מצינו דוגמאות רבות למשנה סתמית כבית שמאי 84 חלק מהדוגמאות ריכז ספראי, הכרעה כבית הלל. . אם כן, יש החולקים על משנתנו והם רבי, רבי אליעזר או בית שמאי. דברי רבי אליעזר קרובים לדעת בית שמאי, אך אינם זהים 85 דעת בית שמאי שהקדש טעות הקדש נובעת מכך שגם אם ההקדש הוטל שלא בהתאם לתביעות המשפטיות הקודש תופס. זו גם דרכם ההלכתית לגבי תרומה שלא כהלכה, ראו פירושנו לתרומות פ"א מ"ד ופ"ב מ"א. .

6התוספתא משתמשת לאותה השאלה במקרה של האנדרוגינוס (נזיר פ"ג הי"ט). בדומה לכוי, גם לאנדרוגינוס מקדישה הספרות התנאית פרק דומה (תוס', ביכורים פ"ב, ולהלן פרק ד לפי חלק מהנוסחאות), ואף שם כשההלכה התנאית עוסקת ב"דרכים שלא שוה בהן לא לאנשים ולא לנשים... אם אמר: הריני נזיר שאין זה איש ואשה – הרי זה נזיר. רבי יוסה אומר: אנדרגינס בריה לעצמו, ולא יכלו חכמים להכריע עליו אם איש הוא או אשה היא" (תוס', פ"ב ה"ז). הערתו של רבי יוסי מפנה את תשומת לבנו למהותה של הבעיה גם במשנתנו. הזיהוי הגנטי מסופק, ולכן גם המעמד ההלכתי לא מוכרע, ובמקרה דנן אופיו של הנדר הוא בין נדר על בסיס מוטעה לבין נדר מסופק. גם הלכת אנדרוגינוס מנוסחת אליבא דבית שמאי 86 ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . אנדרוגינוס בבני אדם ככוי בין החיות, כלומר שימוש בתנאי שיש ספק במהות זהותו. גם התוספתא וגם משנתנו כורכות את התנאי המסופק בנסיבות השגרתיות יותר שנידונו כבר במשניות הקודמות (מ"ה-מ"ו). במקרה זה איננו מוצאים סיבה להניח שהתוספתא איננה משקפת את פשט המשנה.

7ושאר כל דרכיו שוים לחייה ולבהמה – המדובר בסעיפים שבהם אין הבדל בין דין חיה לדינה של בהמה, וטעון שחיטה כזה וכזה – חיה טהורה ובהמה טהורה חייבות בשחיטה, וכמובן כך גם הכוי. הלכה זו נרמזה למעשה לעיל (מ"ט), שם נאסרה השחיטה ביום טוב, וממילא הותרה ביום חול.

8ומטמא משם נבילה – אם מת הכוי ללא שחיטה גופתו היא נבלה לכל דבר, וכך גם בהמה טהורה וחיה טהורה, ומשם אבר מן החי כזה וכזה – אבר מבהמה טהורה או חיה טהורה מטמא, וכן אבר מן הכוי.

9לסיכום, לכוי דין ספק, אבל במקורות התנאיים זהו ספק הלכתי, מה מעמד הכוי. במקורות האמוראיים הספק ההלכתי הופך גם לספק גנטי, והכוי מוגדר כהכלאה בין בהמה וחיה. המשנה מנוסחת ברובה בצורה סתמית וכוללת (חוץ ממשניות ו, י שבהן חולק רבי אליעזר). אבל בפועל מצינו מחלוקות על סעיפים רבים במשנה. יש בפרק אי דיוק בפרטים. ההגדרות כלליות, ולעתים ההשוואה (השוואה חיובית או השוואה ניגודית) אינה מלאה ואינה מדויקת. חלק מההשוואות הן ברמה ההלכתית העקרונית, וחלקן ברמה המעשית (מ"ב מ"ט ועוד). במשניות רבות מצינו פרטים נוספים שהיה מקום לכלול אותם במשנה, והם בבחינת "תנא ושייר".

10מכל הראיות הללו דומה שיש לראות במערך ההשוואות מסגרת ספרותית ושיטה להבאת ההלכות ולשינונן בעל פה, ואין לתלות בכל ניסוח ושכחה פרשנויות מפליגות.