משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ב:י
משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Bikkurim 2:10
Open in the reader →1כיצד שווה לבהמה חלבו אסור כחלב בהמה – חלב בהמה אסור לאכילה, וכן חלב הכוי, אבל חלב חיה טהורה מותר באכילה: "יצא חלב חיה טהורה שמותר באכילה" (ספרא, צו פרשה י ה"ו, לח ע"ד) 76 המדרש מסביר שמה שנאסר באחד הותר באחר, ראו ויקרא רבה, כב י, עמ' תקכא; תנחומא בובר, שמיני יב, עמ' 30; תנחומא, שמיני י. ייתכן שזה המשך המגמה שצוטטה בשם הספרא שלכל ברייה מצוות משלה, ומה שאסור בזה הותר בזה. .
2אין חייבין עליו כרת – כאמור, הכוי הוא ספק ועל כן אי אפשר לחייב כרת מספק. בתוספתא אומר רבי אליעזר: "חייבין על חלבו אשם תלוי" (פ"ב ה"א). לכאורה דבריו הם השלמת המשנה: אין חייבים כרת, אבל חייבים אשם תלוי הבא על הספק. אבל הירושלמי מבין שרבי אליעזר חולק, כלומר משנתנו מתכוונת שאין חייב בכרת ולא בחטא. אין חייבים אשם תלוי כי אשם תלוי בא על ספק עובדתי (האם אכל או לא) ולא על ספק הלכתי (האם הדבר אסור). הירושלמי ממשיך בדיון, ולא נרחיב בכך.
3ואינו נלקח בכסף מעשר מליאכל בירושלם – התפיסה הקדומה הייתה שבכסף מעשר שני מותר לקנות בשר לשם קרבן בלבד 77 ראו פירושנו למעשר שני פ"א מ"ג ומ"ד. עם זאת, לפי המשנה ניתן לקנות בכסף מעשר שני בהמה לבשר תאווה (שאינו קרבן), ראו שם. . הכוי אינו יכול לעלות כקרבן, ולכן אינו נלקח בכסף מעשר שני. המשנה מניחה בפשטות שכוי אינו ראוי לקרבן, אך כאמור פרט זה אינו נזכר במפורש ומקומו במשנה הקודמת. לפי ההלכה במשנה מותר לקנות בכספי מעשר שני גם בשר חולין; הדבר אולי אינו רצוי ואינו ראוי, אך מותר (משנה, מעשר שני פ"א מ"ד). כך גם מותר לקנות חיה, או שלפחות אם קנה הקנייה מועילה ואינה בטלה. ייתכן שבדרך דומה מותר למעשה גם לקנות כוי 78 ראו מלאכת שלמה שכתב שגם כשהותר לקנות בשר תאווה מכסף מעשר שני נאסרה קניית הכוי. . משנה זו עומדת, אפוא, על הדין העקרוני ולא על הנוהג שאפשר שהיה הלכה למעשה.
4וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה – השוחט בהמה לחולין ("בשר תאווה") חייב לתת לכוהן זרוע, לחיים וקיבה, וזו אחת ממתנות הכהונה הרגילות (ראו פירושנו לחלה פ"ד מ"ט). אבל חובה זו נאמרה על השוחט בהמה בלבד, והשוחט חיה פטור ממנה. השוחט כוי חייב בכך מדין ספק, וספק לחומרה.
5רבי אליעזר פוטר , שהמוציא מחבירו עליו הראייה – הכלל של המוציא מחברו הוא כלל בסיסי בדיני ממונות. בוויכוח בין שניים אי אפשר להפקיע ממון מאחד הצדדים ללא הוכחה, ואת ההוכחה צריך לספק התובע (משנה, בבא קמא פ"ג מ"א). בהשאלה הועבר הכלל לכל ספק, כולל ספקות בדיני הרמת תרומות ומעשרות (משנה, בכורות פ"ב מ"ו-מ"ח; תוס', חולין פ"ג הי"א, עמ' 504, ועוד). במשנת כתובות (פ"ח מ"ו) חולקים בית שמאי ובית הלל בנושא. בית שמאי מעדיפים לחלק ולא להשתמש בטיעון הפורמלי-משפטי של המוציא מחברו עליו הראיה (או "יעמדו נכסים בחזקתם"), ובית הלל מעדיפים את הכלל הפורמלי. עם זאת, שני הבתים מסכימים על עצם הכללים וחולקים רק בעדיפות, לאיזה כלל יש עדיפות 79 ראו עוד משנה, בבא בתרא פ"ט מ"ח-מ"י. בכמה מהמקרים יש מחלוקת מה עדיף, ובאחד מהם הסכמה בין שני הבתים. .
6נתינת הזרוע והלחיים מכוי היא ספק, ובספק אין לכוהן זכות לתבוע את ממונו. עמדה זו היא פורמלית בצורה קיצונית. נתינת הזרוע והלחיים אינה רק עִסקה כספית בין הבעלים לכוהן אלא היא חובה דתית, ולכאורה בחובה דתית (שמן התורה) היה צריך להיות דין הספק לחומרה. אין זאת אלא שרבי אליעזר רוצה להקל על הבעלים ולהשוות את דין הכוי לדין חיה שאינה יכולה להיות קרבן ואינה חייבת בזרוע, לחיים וקיבה לכוהן.
7הלכה דומה יש גם בברייתא: "הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בכלאיים ובכוי. רבי אלעזר אומר הכלאים מן הרחל ומן הגדי נוהגין בו, מן הכוי המוציא מחברו עליו הראייה" (תוס', חולין פ"ט ה"א, עמ' 510). ניסוח דומה יש בברייתא שצוטטה לעיל לעניין כיסוי הדם (תוס', חולין פ"ו ה"א, עמ' 507). אלא שבעניין כיסוי הדם עמדתו של רבי אליעזר הופיעה רק בתוספתא ולא הובאה במשנה בפרקנו.