משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ג:י

1משנתנו והמשנה שלאחריה מוסרות בפירוט את מעמדם ההלכתי של הביכורים, תוספת הביכורים ועיטור הביכורים. סוף הפרק, ממשנה זו ואילך, מנוסח בסגנון הלכתי שונה מזה של המשניות הקודמות, כפי שהערנו בהקדמה לפרק.

2רבי שמעון אומר שלוש מידות בביכורים – שלושה דינים שונים בביכורים: הביכורים – בגופם, הפרות שאדם מפריש כביכורים, כמות ששנינו בראש פרקנו: "יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכל שבכר... וקושרן בגמי ואומר הרי אלו בכורים", ותוספת הביכורים – התוספת שאדם מוסיף על התאנה והאשכול שהפריש. אדם רשאי להוסיף מן התאנה והגפן על התאנה שביכרה והאשכול שביכר, ועיטור הביכורים – הפרות שאדם נותנם על גבי הסלים כדי לייפות ולפאר את סל הביכורים.

3תוספת הביכורים מין במינו – התוספת שהוא מוסיף על הביכורים אינה אלא מאותו מין שהפריש, הוא מוסיף תאנים ואשכולות ענבים על התאנה או על האשכול שביכר ואשר הפרישם לביכורים. גם אגידת לולב היא במינו, והמינוח והתפיסה ההלכתית דומים (סוכה פ"ג מ"ח).

4ועיטור הביכורים מין בשאינו מינו – ניתן לעטר את הביכורים אף בפרות שאינם מאותו המין, ניתן לעטר את התאנים ואת הענבים בפרות שונים שמוסיפים הדר ונוי לביכורים עצמם. בהמשך קובעת המשנה את מעמדם של התוספת והעיטור: תוספת הביכורים נאכלת בטהרה – כביכורים עצמם. אכילת הביכורים היא כאכילת התרומה, שרק הכוהן אוכלה ובטהרה, ולדעת חכמים הכוהן האונן אסור באכילת ביכורים כתרומה (לעיל, פ"ב מ"א-מ"ב), ופטורה מן הדמיי – אם מביא הביכורים הוא עם הארץ אין הכוהן חייב להפריש מתוספת הביכורים מעשר ללוי. הכוהן רשאי להניח כי מביא הביכורים הפריש את מעשרותיו כהלכה לפני שהביא את מתנתו למקדש. מפשוטה של לשון המשנה משמע שהמביא תוספת לביכורים חייב להפריש תרומות ומעשרות, שכן לא נאמר שהתוספת פטורה ממעשר אלא שפטורה מן הדמאי, פטורה מן הספק האם הפריש עם הארץ מעשר או לא, וכבר מצינו הלכות מרובות על עם הארץ שאינו חשוד על הפרות והכלים שמביא למקדש 16 משנה, חגיגה פ"ג מ"ד-מ"ה; תוס', שם פ"ב ה"ל-הט"ו. ראו פירושנו למשנה בחגיגה והנספח בסוף מסכת דמאי. . משנתנו כלשונה מצוטטת בסוגיות הירושלמי בדמאי (פ"ד ה"ד, כד ע"א) ובמעשר שני (פ"ד ה"ח, נדה ע"ב).

5אולם בתוספתא נאמר: "תוספת הבכורין נאכלת בטהרה ופטורה מן הודאי, ואין צריך לומר מן הדמיי" (פ"ב הי"ג). ברייתא זו חולקת על משנתנו ופוטרת את תוספת הביכורים אף מן הוודאי. בניסוחה היא אף מתכוונת כנגד משנתנו השונה שפטורה מן הדמאי והיא באה ללמדנו שפטורה אף מן הוודאי, שכן מן הדין היה שתאמר "פטורה מן המעשר" או "פטורה מתרומה ומעשר" 17 בדפוסים של הירושלמי, החל מדפוס אמשטרדם (חוץ מדפוס קרוטושין), מצויה ברייתא זו אף בירושלמי, אך היא נוספה מן התוספתא. היא אף מצויה בירושלמי של הרש"ס, אך כדרכו של רבי שלמה סיריליאו להוסיף בירושלמי ברייתות מן התוספתא ומן הבבלי. ראו ליברמן בפירושו, עמ' 852. .

6משנתנו הפוטרת את תוספת הביכורים מן הדמאי היא לפי שיטת בית הלל כפי ששנאה רבי שמעון, שכן שנינו בתוספתא דמאי: "תשלומי תרומה וחומשה... ותוספת הבכורין, רבי שמעון בן יהודה אומר משם רבי שמעון בית שמיי מחייבין ובית הלל פוטרין" (פ"א הכ"ח), והרי מוסר משנתנו הוא רבי שמעון והוא הוא שמגדיר את שלוש המידות בביכורים. התוספתא היא כשיטת בית שמאי, ומצינו ברייתות ואף משניות שנסתמו כשיטת בית שמאי 18 לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. .

7ועיטור הביכורים חייב בדמיי – וכל שכן אם ודאי לא עישרו את הפרות המעטרים, כמו ששנינו בתוספתא: "ועיטור הביכורים חייב בדמאי, ואין צריך לומר בודאי" (פ"ב הי"ג). הכוהן המקבל מעם הארץ את סל הביכורים חייב לעשר את פרות העיטור ככל פרות שבאים מידיו של עם הארץ, וכל שכן אם מביא הביכורים הודיע שלא עישר את הפרות.