משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ג:יב

1ולמה אמרו הביכורין ניכסי כהן – לעניין מה אמרו שהביכורים הם נכסי כוהן? לעיל בפ"ב מ"א נשנה כי "התרומה והביכורין חייבים עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים והן נכסי כהן". "למה אמרו" הוא ציטוט של משנה קדומה, במקרה זה הכוונה לאותה משנה בפרק ב או למשנה הקדומה שבה הייתה משוקעת. בכ"י קופמן ופרמה מנוקדת הווי"ו בשווא והלמ"ד בקמץ (וְלָמה), ובעל מלאכת שלמה העיר: "הוי"ו בשורוק והלמ"ד בשב"א גרסינן לה" (וּלְמה). מבחינת תוכנם של הדברים בוודאי הצדק עמו, שהרי המשנה אינה מסבירה "לָמָה", כלומר לאיזו מטרה, אלא לאילו דברים נאמרה הלכה זו. אולם אין צורך בהערה זו כי בלשון המשנה לשתי המילים (לשני הניקודים) אותה משמעות, וכך (בשני קמצים) מנוקד בכ"י קופמן ופרמה אף בשאר המקומות.

2שהוא קונה מהן – מן הביכורים, עבדים וקרקעות ובהמה טמאה – ואינו חייב לאכלם בעצמו, ובעל חוב נוטלן בחובו – אם הכוהן חייב כסף לחברו רשאי בעל החוב לגבות את חובו מן הביכורים, והאשה בכתובתה – האישה שנתגרשה מבעלה הכוהן גובה את כתובתה אף מן הביכורים שברשותו של הכוהן, וספר תורה – כך הנוסח בכל הנוסחאות העיקריות, לרבות שישה קטעי גניזה וספרי ראשונים. כך אף הנוסח בציטטה של המשנה בבבלי חולין (קלא ע"א) ובפירושי ראשונים לחולין. הנוסח בדפוסים של המשנה, "כספר תורה" (ונמצא כבר בפירושו של רבינו יצחק בן מלכיצדק), אינו אלא להקל על מבנה המשפט במשנה ועל פירושו, אך אין לו יסוד בנוסחה של המשנה. רש"י בחולין פירש: "וספר תורה אף על פי שאינו לאכילה ולא לדבר שיבא לידי אכילה. ולבי מגמגם למאי תנייה הואיל ותנא דאפילו בהמה טמאה לוקח מהן" (שם). לפי פירושו של רש"י ספר תורה הוא בין הדברים שהוא רשאי לקנות מן הביכורים. רש"י התקשה בפירוש זה, שהרי נאמר שאפשר לקנות אפילו בהמה טמאה. אף אם נסביר שיש בהיתר קניית ספר תורה עניין מיוחד (קניית דבר שאינו לאכילה), הרי קשה להסביר את מקומו בשורת הדברים, שכן ספר התורה היה צריך להימנות בין הדברים שמותר לקנות ולא אחרי "והאישה בכתובתה". (ואמנם כך הגיה הגר"א, אך אין לכך סימוכין בנוסח המשנה.) בתוספתא למשנתנו נאמר כי "המוכר ספר תורה אינו רואה סימן ברכה לעולם" (פ"ב הט"ו), ומסתבר כי התוספתא מוסבת להלכה "וספר תורה". אמנם ספר תורה הוא נכסו של האדם והוא רשאי למכרו ככוהן המוכר את הביכורים, שהם "נכסי כוהן", אך אין הוא רואה סימן ברכה לעולם. אף בתלמוד הירושלמי למשנתנו (סה סע"ד) נמסרו הלכות בשאלה אימתי מותר למכור ספר תורה, ואף שאלות ששאלו את רבן שמעון בן גמליאל על מכירת ספר תורה. אין אנו מקבלים את הגרסה "כספר תורה", אך מפרשים "וספר תורה" שדינו כביכורים. הביכורים כספר תורה מקודשים ואף הקונה אותם חייב לנהוג בהם בקדושה, אך רשאי למכרם ובעל חוב או אישה רשאים לגבות אותם בחובם. בשם רבי יהודה הברצלוני מובא שהמשפט "וספר תורה" אינו מוסב אלא על ההלכה שבעל חוב ואישה בכתובתה רשאים לגבות את חובם אף בלקיחת ספר תורה כשם שהם רשאים לעשות זאת לביכורים: "ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה וספר תורה, וקבלנו פירוש דבר זה וכן ספר תורה רוצה לומר שגובה אותו בעל חוב והאשה בכתובתה" 19 ספר התרומות, שער א ח"א, סוף סימן ח, והביא את דבריו הבית יוסף לחושן משפט, סימן צז סוף ס"ק כג. .

3רבי יהודה אומר – כך כמעט בכל הנוסחאות העיקריות, לרבות שישה קטעי גניזה וראשונים, ולא "ורבי יהודה". אין רבי יהודה חולק על ההלכה שלפניה אלא היא הלכה בפני עצמה, מי מן הכוהנים במקדש מקבל את הביכורים 20 וראו במלאכת שלמה בשם רבי יהוסף אשכנזי ובמשנה ראשונה. .

4אין נותנין אותן – את הביכורים לאחר שהניחם לפני המזבח, אלא לחבר בטובה – אין נותנים אותם אלא לכוהן חבר השומר על טהרתו, והבעלים רשאים ליתנם מתוך הכרת טובה לכוהן שהם בוחרים בו. הביכורים מובאים למקדש, אך דינם אינו כדין קרבנות הקרבים על המזבח, וחכמים אומרים נותנים אותן לאנשי משמר – לכוהנים של המשמר העובד את עבודתו במקדש באותו שבוע (משנה, תענית פ"ד מ"ב), והן מחלקים ביניהן כקודשי המקדש – כשאר קודשי המזבח המתחלקים לכל הכוהנים, בין חברים ובין עמי הארץ. לדעת חכמים יש לראות בביכורים מעין קרבנות כיוון שהובאו לעזרה, והכוהנים נאמנים על אכילת הקרבנות בטהרה. מעין מחלוקת זו היא המחלוקת בין חכמים ורבי יהודה במשנת חלה: "ואלו נתנין לכל כהן: החרמים, והבכורות, ופדיון הבן, ופדיון פטר חמור, והזרוע, והלחיים, והקיבה, וראשית הגז, ושמן שרפה, וקדשי המקדש, והבכורים. רבי יהודה אוסר בבכורים" (פ"ד מ"ט) 21 וראו אלבק, משנה, עמ' 127-126. .