משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ג:ב
משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Bikkurim 3:2
Open in the reader →1כיצד מעלין את הביכורים – לירושלים ועד לבית המקדש? כל העיירות שלמעמד מתכנסות לעירו שלמעמד – לפי משנת תענית היו ישראל מחולקים לעשרים וארבעה מעמדות אשר ליוו את עשרים וארבע משמרות הכהונה כדי לעמוד על קרבנות הציבור כבאי כוחם של ישראל, וכלשון המשנה: "וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו" (פ"ד מ"ב). על עשרים וארבעה משמרות הכהונה מימי הבית מרובות העדויות במקורות התלמודיים ובמקורות היהודיים והחיצוניים, אלא שאין אנו יודעים רבות על חלוקתם או על זיקתם למקומות הגאוגרפיים בימי הבית. עוד פחות מכן אנו יודעים על החלוקה של המעמדות של ישראל ומה הייתה ההתאמה של מעמדות אלו לחלוקה של הפלכים בארץ ישראל. בתוספתא נאמר: "לא היו עולין יחידיים יחידיים, אלא פלכים פלכים" (פ"ב ה"ח). מדברי המשנה לפנינו ומן התוספתא, ואף מן המשך התיאור במשנה, עולה כי הביכורים הועלו לירושלים והובאו למקדש בחבורות שעלו מאזורי הארץ, אך אין בידנו לברר כיצד הייתה החלוקה. לא מן הנמנע כי החלוקה לא הייתה לפי החלוקה האדמיניסטרטיבית הפורמלית של ימי החשמונאים או של השלטון הרומי. ברם, דומה שהמינוח "פלכים" אינו משמש כאן במובן מנהלי. מכל מקום, בארץ ישראל של ממלכת החשמונאים היו יותר מעשרים וארבעה פלכים. אם כן, המונחים "עיר של מעמד" ו"פלכים" שניהם אינם מכוונים לחלוקה מסודרת, ואינם באים אלא לתאר פעילות אזורית.
2התוספתא מוסיפה: "לא היו מהלכין כל היום כולו, אלא שתי ידות ביום. חזני (כלומר ממוני, שמשי) בית הכנסת עולין עמהן" (שם).
3ולנים ברחובה שלעיר – ברחבה של העיר. ברחובה של העיר היו עושים גם את תעניות הציבור (משנה, תענית פ"ב מ"א). בתלמודים נאמרו בשם אמוראים טעמים שונים למה מוציאים את התיבה לרחובה של עיר: "זעקנו בצנעה ולא נענינו נבזה עצמנו בפרהסיא... גלינו גלותינו מכפרת עלינו... כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו" (בבלי, שם טז ע"א; ירו', שם פ"ב ה"א, סה ע"א). אלה פרשנויות דרשניות, ואולי יש למצוא את הטעם ליציאה לרחובה של עיר בעובדה שבית הכנסת לא יכול היה להכיל את כל המתכנסים למעמד של קריאה בתורה ותפילה. בהמשך המשנה נאמר שבכנס משתתף הנשיא ואב בית הדין, אולם לא בכל מקום היו הנשיא ואב בית הדין. חכמים נשלחו מטעם ההנהגה המרכזית לערוך את המעמד בריכוזים שונים 4 רבי יהושע בן לוי עורך כנס של תענית בדרום, כלומר בלוד (ירו', תענית פ"ג ה"ב, סו ע"ג); רבי זעירא בשם רבי אמי מספר כיצד נהגו כשיצאו לתענית בימיו של רבי יוחנן. באותה סוגיה מסופר על דרכם של רבי יוסי ורבי אחא ביציאתם לתענית (ירו', ברכות פ"ג ה"ה, ג ע"ג); רבי אמי נותן הוראות לאנשי ביתו כשהם יוצאים לערוך תענית, כיצד לנהוג בנפילת אפיים (ירו', עבודה זרה פ"ג ה"ג, מג ע"ד). . לאותו מקום הגיעו רבים מן הכפרים והערים הסמוכות, ולא היה מקום בבית הכנסת לכל המתאספים. בתי הכנסת הגדולים שנתגלו במקומות שונים בארץ הם מתקופה מאוחרת יותר, מימיהם של האמוראים, ואף הם לא יכלו להכיל מספר רב של אנשים שהתכנסו מיישובים מספר (איור 56).
4בעיירות היהודיות מהתקופה הרומית קשה להבחין ברחבה גדולה, אך היא מוכרת דווקא ביישובים כפריים מהמאה הראשונה לספירה כמו בד עיסה בארץ בנימין, חורבת עתרי בארץ יהודה ושם טוב בשפלת יהודה 5 מגן ואחרים, קרית ספר; זיסו וגנור, חורבת עתרי; טפר ושחר, שם טוב. התכנית המופיעה שם שגויה, והאיור כאן משקף את התכנית המדויקת יותר. . באלו נבנה היישוב סביב רחבה מרכזית. יש להניח שבהמשך התפתחות היישוב התמלאה הרחבה במבנים ונעלמה. ביישובים אלו הרחבה מרכזית יותר מבית הכנסת, והיא לב החיים הציבוריים ביישוב. ייתכן גם שלבית הכנסת לא נכנס כל הציבור, שהרי למעמד התענית הגיעו ילדים, נשים ותושבים מהכפרים הסמוכים. ביישובים מתקופה מאוחרת יותר הרחבה היא כיכר קטנה בין המבנים ואינה ציבורית דיה 6 על קיומן של רחבות בערים שנחפרו ראו דר ואחרים, אום ריחן, עמ' 32-31. . אם כן, הרקע הרֵאלי להלכה שבמשנה הוא היישוב הכפרי מסוף ימי בית שני. כיכרות גדולות היו גם בערי פוליס, אך קשה לתאר שעליהן מדברת המשנה הסתמית. זו ראיה נוספת לכך שמשנתנו משקפת חומר הלכתי קדום, מימי בית שני.
5לא היו נכנסים לבתים - המשפט ערוך אף בתוספתא, ונוסף אף הטעם: "מפני אהל טומאה" (פ"ב ה"ח), ובירושלמי שואלים: "וילינו בבית הכנסת? ועונים: תנא רבי חלפתא בן שאול מפני אהל טומאה" (סה ע"ג, השוו במדבר יט יד ומשנת פרה פ"ג מ"ו). ייתכן כי טעמו ויסודו הראשוני של נוהג זה הוא הרצון שלא יחיו חיי אישות בדרכם לעיר ולמקדש. מעבר לכך, הלינה בחוץ מעניקה למעמד העלייה לרגל היבט ציבורי פומבי מחד גיסא, ומרכיב של סגפנות מאידך גיסא.
6ולמשכים – ובהשכמה, בבוקר. הלשון ארכאית, כלשון המקרא: "וכטל משכים" (הושע ו ד), ובלשון חכמים: "משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד" (בבלי, שבת פו ע"א), אבל נמצא בברית דמשק: "אל ידבר בדבר המלאכה והעבודה (בשבת) לעשות למשכים" (י יט), וגם בסדר עולם רבה: "ולערב אכלו את השליו ולמשכים לקטו את המן" (פ"ה עמ' 20).
7היה הממונה – עליהם או הממונה על אותה תהלוכה. במשנת תמיד נזכר "ראש המעמד" (פ"ה מ"ו), אך אין בידנו לומר מה הזיקה בין ראש המעמד לממונה זה שמלווה את השיירה. אין גם כל פרטים כיצד נבחר ראש המעמד, או ה"ממונה".
8אומר קומו ונעלה ציון אל ה ' אלהינו (ירמיה לא ה) – וכן במקרא. לפנינו בדפוסים: "בית ה' אלהינו". המילה "בית" אינה בכל הנוסחאות העיקריות, לרבות שישה קטעי גניזה. במלאכת שלמה: "קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. כצ"ל". בירושלמי ערוכה רשימה של שירים ששרו בדרך עד הגיעם לעיר ולמקדש: "[תניא] (כך ברש"ס) בדרך היו אומרים שמחתי באומרים לי בית ה' נלך (תהלים קכב א). בירושלם היו אומרים עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם (שם קכב ב), בהר הבית היו אומרים הללויה הללו אל בקדשו כו' (שם קמח א), בעזרה היו אומרים כל הנשמה תהלל יה הללויה (שם קמח ו)" (סה ע"ג). כל אלו אינם פזמונים סתמיים אלא מעין תפילה הכוללת פרקי חובה הנאמרים בשירה ובזמרה, וכך נוצר מעמד ציבורי שיש בו כללי טקס.