משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ג:ג
משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Bikkurim 3:3
Open in the reader →1הקרובים – לירושלים, מביאים תאינים וענבים – כשהם טריים ויפים, שהרי הדרך קרובה, והרחוקים – מירושלים, מביאין גרוגרות וצימוקים – תאנים וענבים מיובשים שמתקיימים יפה אף בדרך ארוכה. המשנה אינה מונה את המינים האחרים: חיטה ושעורה, רימון, זית שמן ותמרים, שבהם אין הבדל בין קרובים ורחוקים, כי כל אלה אינם נפגמים בדרך של ימים מספר. בירושלמי: "תני: מי שהיו ביכוריו גרוגרות היה מעטרן תאינים, וצמוקים היה מעטרן ענבים" (סה ע"ג).
2והשור הולך עימהן – כך רק בכ"י קופמן ובקטע גניזה אחד. בכל הנוסחאות האחרות ובראשונים: הולך לפניהן, ובמלאכת שלמה: "ויש גורסים והשור הולך עמהם", וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו – של השור. כך בכל נוסחאות המשנה, ובשיר השירים זוטא: "והשור בראשם ועטרה של זהב בראשם" (פ"ב א, במהדורת בובר עמ' 22 ובמהדורת שכטר עמ' 145), ואולי הוא שיבוש מן "ועטרה של זית בראשם" (כהצעת בובר בהערה ב), מעין מה שמצינו בציורים רבים מן העולם ההלניסטי של חוגגים עטורים בעטרה של זית (איור 59, תמונות 21, 22). המשנה אינה אומרת מה ייעודו של שור זה. כאמור, השור (החגיגי) הוא מרכיב קבוע בתהלוכות קודש בעולם היווני-רומי, אך בהוויה היהודית צריך להיות לו גם תפקיד הלכתי כקרבן. מהמשנה משתמע שכל שיירה צריכה להביא עמה קרבן.
3בתלמוד הירושלמי נוסף: "יחיד שנתעצל ולא בא (עם השיירה) מביא גדי (לעצמו) וקרניו מצופות כסף" (סה ע"ג). הרשב"א בתשובותיו (ח"א סימן רצא) מפרש ששור זה הוא הקרבן שבא עם הביכורים, כאותה ששנינו לעיל בפ"ב מ"ד: "יש בביכורים... וטעונים קורבן". בתוספתא לא נזכר השור ההולך לפניהם, אבל נאמר: "וטעונין עולה ושלמים" (פ"ב ה"ח). התלמוד הירושלמי למשנתנו אומר: "פשיטא שהוא מקריב (מהו מקריב) שלמים? רבי אימי אמר מקריב שלמים. רב אמר מקיצין [בו] (כך ברש"ס) את המזבח" (שם). ייתכן, אפוא, שאין הכרח לקבל את פירושו של הרשב"א ויש להבדיל בין החיוב להביא עם הביכורים עולה ושלמים לבין השור ההולך לפניהם, שהוא קרבן נוסף. מכל מקום, דומה שתפקידו העיקרי של הקרבן היה לעצב את מעמד העלייה לרגל לקרבן, ורק בשלב שני ניסחו את מקומו ההלכתי כקרבן.
4והחליל מכה לפניהם – החליל משמיע קולו, בראש השיירה הולך בעל החליל ומקיש באצבעותיו על החליל. החליל היה כלי זמר שהשתמשו בו רק בחגים. בכל יום השתמשו בחצוצרות, כינורות וצלצל (ערכין פ"ב מ"ה), אך "ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח" (שם מ"ג), והם ימי המועד במקדש, הימים שבהם שרים את ההלל. שרו את ההלל אף בשמונת ימי חג החנוכה, אך אין במקורות כי גם בימי החנוכה היכו בחליל. אמנם חליל זה אינו החליל שבמקדש אלא החליל של השיירה או של המעמד, מכל מקום הדבר מעיד על החגיגיות שהוענקה לשיירת הביכורים. באיורים המתארים את שיירות העולים לרגל בעולם היווני צועד בראש החבורה מנגן בחליל כפול (איורים 75-85).
5עד שמגיעין קרוב לירושלם – השיירה מתנהלת בצורה זו עד שמגיעים קרוב לירושלים, הגיעו קרוב לירושלם שלחו לפניהם – להודיע לאנשי המקדש על בואם, ועיטרו את ביכוריהם – בפרות נאים. להלן במשנה ט חלוקים רבי שמעון בן ננס ורבי עקיבא, שרבי שמעון בן ננס אומר שמעטרים את הביכורים אף בפרות מחוץ לשבעת המינים ורבי עקיבא מלמדנו שאין מעטרים את הביכורים אלא בשבעת המינים. קרוב להניח כי לעיטור ביכורים זה יש לייחס את הברייתא בתוספתא: "מצוה להביאם בשבעה כלים, ואם הביאן בכלי אחד יצא. כיצד הוא עושה, מביא שעורין ונותן מלמטה ודבר אחר על גביהן. חטין על גביהן ודבר אחר על גביהן. זתים על גביהן ודבר אחר על גביהן. תמרים על גביהן ודבר אחר על גביהן. רמונים על גביהן ודבר אחר על גביהן. תאנין למעלה מכולן, ומקיפין להן אשכולות של ענבים מבחוץ" (פ"ב ה"ח). מן המשנה להלן, משנה ה, משתמע שאת הביכורים עיטרו אף גוזלות מחוץ לסלים, ואף בידיהם של אנשי השיירה היו גוזלות (ראו בפירושנו למשנה ה) (איור 58).
6הפחות והסגנים והגיזברים יוצאין לקראתם – "פחה" הוא המונח לתיאור מושל המחוז, ה"מדינתא" בתקופה הפרסית. הביטוי "פחות" הוא בלתי אפשרי. בתקופה הפרסית היה רק פחה אחד; ספק אם יכול היה לקדם כל שיירה של עולי רגל, אבל ודאי שלא היו "פחות" בלשון רבים. אשר לגזברים, אלו הגזברים הנזכרים פעמים רבות בספרות התנאית. רבות נזכר הגזבר בלשון יחיד, אך נזכרים גם גזברים בלשון רבים. במפורש שנינו בשקלים: "אין פוחתין משלושה גזברין" (פ"ה מ"ב). "סגנים" בלשון רבים אינם נזכרים, ולעולם נזכר הסגן כיחיד ליד הכוהן הגדול. על "פחות" לא שמענו בדורות האחרונים לימי הבית, לא בירושלים ולא במקדש, ומסתבר שלפנינו מליצה מקראית, "פחות וסגנים", הנזכרת פעמים מספר בספרי המקרא (ירמיה נא כג; יחזקאל כג ו, יב, כג, ועוד). הנהגת המקדש יוצאת לקראת שיירת הביכורים.
7לפי כבוד הנכנסים היו יוצאין – הירושלמי שואל: "וכי יש קטון וגדול בירושלם" (סה ע"ג), ויש שגורסים "קטן וגדול בישראל", והוא עונה: "אלא כיני מתניתא באוכלוסין, לפי רוב נכנסין היו יוצאין". בתמיהה של הסוגיה, וכי יש קטון וגדול בירושלים או בישראל, יש היגד חברתי ודתי רב משמעות, ללמדך שבירושלים או בישראל מן הדין שיהיו כולם שווים ואין קבוצה אחת מכובדת מחברתה. אולם, לפשוטו של המעשה יש להניח שבירושלים של ימי בית שני היה אמנם הבדל בין קבוצה מכובדת, שכללה משפחות מיוחסות, ובין קבוצה שלא כללה משפחות מיוחסות.
8כל בעלי אמניות שבירושלם – אשר בדרכה של השיירה העוברת. הכוונה לבעלי מקצוע העובדים בחנויות ברחוב שהתהלוכה עוברת בו, עומדים בפניהם – כדי לחלק להם כבוד, ושואלים בשלומם אחינו אנשי מקום פלונית באתם בשלום – ירושלים של ימי בית שני הייתה אף מרכז למסחר ולמלאכה, בגלל המקדש שבתוכה וריבוי המבקרים במקדש ובעיר, ובגלל מיקומה במרכז הדרכים מן המערב למזרח ומן הדרום לצפון, והרי היא הייתה העיר הגדולה היחידה והיישובים בסביבה הקרובה לא היו יישובים גדולים. על כן אין תיאורי קבלת פנים בערים שבדרך, אם כי מן הסתם גם בכפרים הייתה התייחסות כלשהי לעולי הרגל שבאו לחנות בלילה בכפר.