משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ג:ד

1החליל מכה לפניהם – האיש המכה בחליל ממשיך לחלל, עד שמגיעין להר הבית הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתיפו – שבכל הדרך רשאי מביא הביכורים לתת לאחר לשאת את סל הביכורים, אבל משמגיעים להר הבית על המביא את ביכוריו לשאת בעצמו את הסל על כתפו, ובלשון התוספתא: "כל הדרך כולה הרשות בידו ליתנו לעבדו (הוא העבד הכנעני במקורות התנאיים והאמוראיים הנזכר לרוב בשירותו האישי של האדון) או לקרובו, עד שמגיע להר הבית. הגיע להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל את הסל על כתיפו ונכנס עד שמגיע לעזרה" (פ"ב ה"י). המסורת על נוהגו של אגריפס המלך היא כמסורות האחרות במשנה ובמקורות התנאיים האחרים על מעשיו ונוהגיו של אגריפס המלך, המספרות על אגריפס השני שחי ופעל בדור האחרון לימי הבית (ראו בנספח). בציורים היווניים של עולי הרגל נושאים העולים על כתפיהם סל בעל צורה אופיינית (קנקנתוס ביוונית). את הסל נושא בדרך כלל נער או עבד, אבל בתיאורים המעלים את מעשה ההקרבה מביא את הסל בעל הבית בעצמו. הסל הפך, בספרות ובאמנות היוונית, סמל קודש בעל צורה ייחודית, ולעתים הוא מתואר בקווים כלליים בלבד.

2ונכנס עד שהוא מגיע לעזרה – כל הדרך מן הכניסה להר הבית ועד לעזרה. זו דרך ארוכה למדי, משערי חולדה דרך הר הבית ועזרת נשים עד לעלייה בחמש עשרה המעלות העולות מעזרת נשים לשער ניקנור בפתח העזרה.

3הגיע לעזרה ובדברו הלוים בשיר – הלוויים פתחו בשיר, "דברו בשיר", ארוממך ה ' כי דיליתני ולא שמחת איבי לי – הוא מזמור ל בתהלים. הלוויים לא שרו את הכותרת או את הפתיחה למזמור שבפסוק א: "מזמור שיר חנכת הבית לדוד", כשם שלא שרו בשבת את הפתיחה "מזמור שיר ליום השבת". הכותרת באה לציין על איזה מאורע או לאיזה מאורע יש לשיר את המזמור. הלוויים פתחו בגופו של המזמור: "ארוממך ה' " וכו'. הלוויים היו שרים פרקי תהלים עם גמר קרבן התמיד בימי החול ובימי מועד (תמיד פ"ז מ"ד), ובלילות שמחת בית השואבה שבחג הסוכות (סוכה פ"ה מ"ד). שירת הלוויים המקבלת את פני השיירה של מביאי הביכורים נתנה מעמד חגיגי מכובד להבאת הביכורים, וכלשונה של התוספתא: "זמן עצי הכהנים והעם בתשעה [באב] (כך בדפוס ראשון, וכך יש לגרוס), וטעונין לינה. לא היו מתעסקין בהן כדרך שמתעסקין בבכורין" (פ"ב ה"ט). הבאת עצים למקדש אף היא עניין גדול, אך אין מתעסקים בהם כדרך שמתעסקים במביאי הביכורים.

4מועד העלייה לא היה קבוע, אבל יש להניח ששיירות רבות הגיעו לקראת חגי העלייה לרגל. מכל מקום, השיירה הייתה מודיעה מבעוד מועד על התקרבותה, נציגות ציבורית הייתה יוצאת לקבל את פניה, והמקדש נערך למעמד שכלל נגינה ושירה של הלוויים.