משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים ג:ו
משנת ארץ ישראל על משנה ביכורים · Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Bikkurim 3:6
Open in the reader →1עודיהו הסל על כתיפו – הבא עם השיירה, או כבודד, נכנס לעזרה כשסל הביכורים על כתפו, ובעוד הסל על כתפו הוא קרב אל המזבח, וקורא מהגדתי היום לה ' אלהיך – כאמור בפרשה בפסוק ג. יש שמדגישים כי "עודהו" הוא לשון ארכאי, כלשונות אחרים בפרקנו, אולם מילה זו רווחת בלשון התנאים והאמוראים כאחד 9 משנה, נגעים פ"ז מ"ג; תוס', חגיגה פ"ג ה"א; ירו', פאה פ"ג ה"ז, יז ע"ד; בבלי, חגיגה יט ע"א, ועוד הרבה. .
2עד שהוא גומר את כל הפרשה – כל פרשת הביכורים, כאמור ומפורט בפסוק ג שבדברים פרק כו, ולאחר מכן בהמשך בפסוקים ה-י. בתורה נאמר תחילה בפסוק ג "ובאת אל הכהן... ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ" וכו', ובפסוק ד: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו... וענית ואמרת", ומפרט את פרשת הירידה למצרים והגאולה עד "ועתה הנה הבאתי" (פסוק י), הרי שאינו גומר את כל הפרשה כאחת. ואמנם, בהמשך מפרט רבי יהודה כיצד הדבר נעשה. רבי יהודה אינו חולק אלא מפרש את דברי המשנה הראשונה, כדרכו של רבי יהודה וחכמים אחרים במשניות רבות 10 משנה, דמאי פ"ו מ"ב; ערלה פ"ג מ"א. פירושנו הוא על פי תוספות יום טוב, ושם יש רשימה של דוגמאות. . בתיאור הבאת הביכורים בפרקנו ממשנה א ועד משנה ח אין חכם החולק, ולפנינו פירוש לפי סדר הדברים במקרא. בפסוק ג נאמר: "ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ" וכו', בפסוק ד נאמר: "ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך", ובפסוק ה: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי" וכו'. לפי זה: רבי יהודה אומר עד ארמי אבד אבי – וכאן הוא מפסיק בקריאתו, הגיע לארמי אבד אבי מוריד את הסל מכתיפו ואוחזו בשפתותיו – של הסל, וכהן מניח את ידו תחתיו – תחת הסל, ומניפו – בתורה לא נאמר אלא "והניחו" (פסוק ד), והתפרש במסורת חז"ל כי הנחה משמעה תנופה לפני ה'. "תנופה" נזכרת כמובן במקרא, וכאן פירשו שיש להניף גם את הביכורים. בפרק הקודם במשנה ד נאמר בסתמה של המשנה על הביכורים: "וטעונים קורבן ושיר ותנופה ולינה", ובמשנת מנחות נאמר בשם רבי אליעזר בן יעקב: "אלו טעונין תנופה... והבכורים כדברי רבי אליעזר בן יעקב" (פ"ה מ"ו). בשלושה מקומות בתלמוד הבבלי מובא בשם רבי יהודה: "והנחתו זו תנופה. אתה אומר זו תנופה, או אינו אלא הנחה ממש, כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור, הא מה אני מקיים והנחתו, זו תנופה" (סוכה מז ע"ב; מכות יח ע"ב; מנחות סא ע"ב). בספרי לפרשתנו: "מידך, מלמד שטעונים תנופה דברי רבי אליעזר בן יעקב" (ספרי דברים ש, עמ' 318). מעין דברים אלו אף בתלמוד הירושלמי למשנה בפ"ב מ"ד (סה ע"א), ואף בתרגום יונתן לכתוב בפסוק ד: "יוֹבֵל וְיֵיתֵי וְיָרִים וְיָחִית וּמִבָּתַר כְּדֵין יַחְתוּנֵיהּ" (ויוביל וירים ויניח, ואחר כך יניפנו).
3במקורות תנאיים רבים מצויים תיאורים מפורטים של צורת ההנפה (ראו ספרי במדבר, פיסקא יז, עמ' 22, ופיסקא לז, עמ' 40, ועוד), אלא שספק אם אמנם הייתה התנופה במנחה דומה להנפה בביכורים, בסל שיש בו פרות שונים ועיטורים למיניהם. ייתכן שבביכורים הסתפקו בתיאור הקצר שיש במשנה שמביא הביכורים אוחז בשפתותיו של הסל והכוהן מניח ידו תחתיו ומניפו.
4לעיל בפ"א מ"ה שנינו כי האישה יכולה להביא ביכורים מנכסיה היא, אך אינה קוראת, וייתכן כי אף אינה מניפה כפי שמביא הביכורים מניף, שכן ההנפה קשורה לקריאה. במפורש מצינו במקורות תנאיים שונים כי נשים אינן מניפות: "תנופה נוהגת בכהנים בלוים וישראלים... אין נוהגת לא בגוים ולא בנשים" (תוס', מנחות פ"י הי"ז, עמ' 528), ובהי"ח שם: "והאשה כהן מניף על ידיה", ובספרא: "בני ישראל מניפים ואין בנות ישראל מניפים" (צו פרשה יא ה"ה, לט ע"ב). אולם לאידך גיסא מצינו שיש שהאישה מניפה את מנחתה. במפורש ובמודגש מצינו במשנת סוטה שהאישה מניפה את מנחת הסוטה (פ"ג מ"א). אף האישה בהשלמת ימי נזירותה מניפה את קרבנה (בבלי, קידושין לו ע"ב) 11 וראו הדיון המפורט של ספראי, נשים במקדש, עמ' 138-124. . לא מצינו במקורות דיון על הנפת האישה את ביכוריה.
5וקורא מארמי אבד אבי עד שהוא גומר את כל הפרשה – כל פרשת הביכורים הערוכה בפסוקים ה-י. הפרשה מספרת את הירידה למצרים של יעקב, סבלו של בית יעקב, הגאולה ממצרים, ביאתם לארץ, ומסיימת: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' " (דברים כו י). כידוע קבעו החכמים את ארבעת הפסוקים, החל מ"ארמי אבד אבי" שבאמצע פסוק ה ועד סוף פסוק ח, כגרעין העיקרי של הגדת פסח: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה" (משנה, פסחים פ"י מ"ד). נראה שחכמים בחרו בפסוקים אלו מפני שהם מעלים בלשון קצרה אך מלאה את פרשת הירידה למצרים, את השעבוד במצרים ואת הגאולה.
6הניחו – לסל הביכורים, בצד המזבח – לפירוש הירושלמי מניח את הביכורים בקרן הדרומית-מערבית של המזבח, היא הקרן הפונה אל ההיכל: "[תניא 12 כך ברש"ס. ] מניחן בקרן דרומית מערבית, [דתניא 13 כך שם. ] 'לפני ה' ' (ויקרא ו ז) יכול במערב? (הוא הצד הפונה להיכל) תלמוד לומר 'אל פני המזבח', אי לפני המזבח יכול בדרום, תלמוד לומר 'לפני ה' ', הא כיצד, מגישן על קרן דרומית מערבית ומניחה בדרומה שלקרן" (סה ע"ד), והשתחווה – כאמור במקרא: "והשתחוית לפני ה' אלהיך" (דברים כו י). ההשתחוויה, ככל ההשתחוויות במקדש, היא בפישוט ידיים ורגליים (בבלי, מגילה כב ע"ב; שבועות טז ע"ב) 14 לתיאור מפורט ראו ארליך, כל עצמותי. , ויצא – מן המקדש. מן התיאור במשנה עולה כי כל אחד ואחד מן השיירה קרב למזבח, מניף, קורא, משתחווה ויוצא מן המקדש.
7בספרי נדרש: "והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך (פסוק י) מלמד שטעונים [הנפה] (כך בנוסחאות עיקריות, כפי שציין פינקלשטיין בהערותיו, וכן בספרי ראשונים. על אלה שצוינו יש להוסיף תוספות לסוכה מז ע"ב ד"ה הביכורים) שתי פעמים בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה" (פיסקא שא, עמ' 320). אם אנו מהלכים לפי נוסח זה, לאחר שסיים את קריאתו והשתחווה הוא מניף שנית את הביכורים.
8עם סיום משנה זו מסתיים תיאור העלאת הביכורים שבמשנה. התיאור מתחיל עם ההפרשה של הפרי שביכר, ומסתיים עם יציאתו מן המקדש. המשניות עד סוף הפרק וסופה של המשנה הן הלכות ומחלוקות בענייני הביכורים. כך המשנה הבאה, משנה ז, יש בה מעין השלמה לתיאור העלאת הביכורים.