משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה ב:ו

1הטובל לחולים – הטובל כדי לאכול חולין בטהרה, והוחזק לחולים – והחזיק עצמו, שמר את עצמו בטהרת חולין, כלומר התכוון בשעות שלאחר הטבילה לאכול חולין 123 ראו להלן התוספתא המצוטטת. . "הוחזק" הוא מינוח משפטי המורה בהקשר זה כי ניתן להתייחס אל האדם כטהור, כיוון שהטובל שמר על עצמו ושם לב והשגיח לבל ייטמא. הדברים אמורים במפורש בתוספתא: "אי זו היא חזקה? כל שעקר רגליו מן המים. עודהו רגליו במים טבל לקל שבהן והוחזק לחמור שבהן מה שעשה עשוי" (פ"ג ה"א). כלומר, כל עוד הוא במים, ולו רק רגליו, יכול להחזיק עצמו אף לטהרה חמורה.

2אסור למעשר – אסור לאכול מעשר שני 124 ואפשר שהכוונה באופן כללי למעשר שני וראשון כאחד, וכאמור היו שסברו שיש לאכול גם מעשר ראשון בטהרה, ראו לעיל, ובעיקר במבוא למסכת מעשרות. . הטבילה לחולין שווה בכול לטבילה למעשר או לטהרות החמורות יותר המנויות בהמשך המשנה. אין כל הלכה המחמירה יותר בטבילה למעשר או לתרומה וקודש מאשר לחולין. אין הבדל לא בניקיון הגוף ולא בטיב המקווה, אך הטובל לאכול לחולין אינו אוכל מעשר החמור יותר. התוספתא בראש פרק ג אף מוסיפה: "הטובל אם נתכוון טהור ואם לאו טמא" (ה"ב). אדם חייב להתכוון בטבילה שהיא טבילה לשם היטהרות, ואם לא התכוון אין הטבילה מטהרתו, וכפי שנשנה בסופה של משנתנו בלשון אחר (ראו להלן). מעשה המצווה אינו רק החובה לבצע את המעשה, אלא על האדם אף להתכוון במעשהו לשם עשיית המצווה. התוספתא עוסקת בעיקר בכוונה בשעת הטבילה, ובמשנה נזכרת כוונת הטבילה רק כרקע ועיקר עיסוקה הוא ב"חזקה", כלומר בשמירה לאחר הטבילה. במשנת ברכות ראש פרק ב שנינו: "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא" (מ"א), וכיוצא באלו הלכות רבות במשנה ובספרות התלמודית כולה. מטבע הלשון "מצוות צריכות כוונה", כעיקרון כללי, מצוי רק בספרות האמוראית 125 לעניין מצוות צריכות כוונה ראו פירושנו למגילה פ"ב ה"ב, ושם הפנינו לספרות נוספת. . אולם ההבחנה בין המעשה והכוונה, והדרישה לכוונה, מצויות כבר בספרות התנאית, אם כי לא כל החכמים שווים בדעותיהם על גבולות הדרישה. "כוונה" בלשון התנאים אינה כוונת הלב, או הכרת כוונות נסתרות, אלא נתינת הדעת כי במעשה זה של הקריאה הוא מעוניין לצאת ידי חובת מצוות קריאת המגילה. מעין הלכה זו מצינו בקריאת שמע: "היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא" (משנה, ברכות פ"ב ה"א), ובמצוות תקיעת שופר: "מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה: אם כיון לבו יצא ואם לאו – לא יצא, אף על פי שזה שמע וזה שמע, זה כיון לבו וזה לא כיון לבו" (משנה, ראש השנה פ"ג מ"ז). גם בתוספתא שלנו נאמר שאם לא כיוון לא יצא, אבל בניסוח הנוכחי, "הטובל אם נתכוון טהור ואם לאו טמא", נדרשת רק כוונה כללית להיטהר, ולא כוונה להיטהר מטומאה ברמה מסוימת. אפשר שהתוספתא חולקת על המשנה, ואפשר גם שהתוספתא רק חוזרת על משנתנו, כלומר, הטבילה עצמה צריכה להיות לשם הרמת תרומה או לשם הרמת קודש, ואם לא התכוון לכך הרי זו טבילה לשם חולין בלבד.

3אם הוחזק לחולין לא הוחזק לתרומה, משום שלתרומה נדרשת הקפדת יתר והשגחה נמרצת יותר. בפועל ההבדלים מעטים 126 יש הבדלים מעטים בין טומאת חולין לבין טומאת תרומה, בטומאת שני ושלישי (משנה, טהרות פ"ד מ"ג ומ"ד), ואף הבדלים בדיני ספקות (שם מ"ה ומ"ז). , וההשגחה היא אותה השגחה, ולפיכך כל ההלכה נראית כהקפדת יתר. אלא שבכל דיני טומאה מצינו שני מרכיבים. מרכיב אחד הוא המרכיב הפורמלי-משפטי. בצדו קיים מרכיב בלתי פורמלי הכולל חרדת טומאה וחשש גדול מאי הקפדה הנגרמת בטעות.

4החרדה מפני הטומאה גדלה ככל שמעלות הקדושה גדלות. כשם שעמי הארץ זלזלו בהפרשת מעשר אך הקפידו בהרמת תרומה, כך גם בטומאה וטהרה יש חשש גדול יותר בבואנו אל תרומה, קודש וחטאת במדרג עולה. אכילת קודשים שלא בטהרה עונשה מוות, על פי פשט הפסוקים. לפי פרשנות חז"ל אף על תרומה חל עונש דומה, אך לא על מעשר (ספרא אמור, פרק ד ה"ו, צז ע"א). לחרדה, אם כן, יש מתאם ישיר עם הסנקציה האלוהית הצפויה, בדומה למדרג הזהירות בימינו בענייני היגיינה ככל שהסיכון עולה. במונחים אנתרופולוגיים, התרומה והקודש הנם "טאבו" ועל כן החשש מפני גישה אליהם בטומאה גדלה. יתר על כן, ניתן להציע כי יצירת מדרג החזקות נועד להבנות את מדרג הקדושה: הדרישה לנורמות גבוהות יותר בעלייה ממדרגה למדרגה מייצרת תודעה של מעלה מהותית גבוהה יותר של כל מדרגה על פני קודמתה.

5מכיוון שכך, אף שאין הבדל בין דרך ההיטהרות לחולין, למעשר, לתרומה, לקודש ולחטאת, הרי שרמת ההקפדה הנדרשת בסמוך לטבילה ואחריה גבוהה יותר.

6כידוע, אדם טהור עד שיוודע שנגעה בו טומאה. במקרה של ספק, אם הוא חסר דעת הרי הוא בחזקת טהרה אפילו אם יש רגליים לדבר שניטמא (משנה, טהרות פ"ג מ"ו ומ"ז). אם הוא יכול להישאל (מבוגר בן דעת) ספקו טמא, "וכל הפקח בחזקת טמאה וכל שאין בו דעת להשאל ספיקו טהור" (שם מ"ו). מבחינה סגנונית המשנה מחליפה מונחים באותו קטע. ההפך של "חזקת טומאה" הוא "חזקת טהרה" ולא "ספיקו טהור". הביטוי "חזקה" ביחס לטומאה נדיר במשנת טהרות, ונפוץ למדי בתוספתא למסכת זו. המשנה כאן נוקטת את הביטוי הנדיר – "חזקת טומאה" – יחד עם הביטוי השגור – "ספקו טהור".

7ההלכה שבמשנת טהרות קשה להבנה. מן האדם שיש לו דעת אנו דורשים ביטחון שלא נטמא, ואילו מחסר דעת איננו דורשים כל ביטחון ומסתפקים בחזקה שספקו טהור. אין הבדל ברמת הסיכון שמא נגעה בו הטומאה, אלא שעל הפיקח מוטלת חובת שמירה, ואם לא שמר נקנס ומחמירים עליו כדי להרתיעו, ואילו על חסר הדעת אין חובת שמירה. ואכן, בדברי רבי שמעון בתוספתא יש ביטוי לתחושת הקנס: "תינוק שהיה תפוס בידו של אביו, או שהיה רכוב על גבי כתפו של אביו ספיקו טמא, מפני שאביו נשאל עליו. חרש שוטה וקטן ספקן טהור, מפני שאין בהן דעת לשאול אמר רבי שמעון בזו מדת הדין לוקה" (טהרות פ"ג ה"ז, עמ' 663). רבי שמעון עומד על כך שההלכה אין בה היגיון הלכתי אלא "מידת הדין", כלומר קנס. עם זאת, אין כל ביטחון שהוא חולק על ההלכה שבמשנה ובסתם התוספתא 127 ביטוי זה חוזר בדברי רבי שמעון. ראו תוס', יבמות פ"ט ה"ג; ירו', שם פ"ז ה"ד, ח ע"ב, והשוו ירו', בבא קמא פ"ד ה"א, ד ע"א. . בתוספתא גם ניסוח מדוקדק יותר: "ספיקו טהור", מול "ספיקו טמא". אם כן, הציפייה מכל אדם היא שידע בביטחון שלא נטמא. אמנם מבחינת דיני ספקות צריך היה להקל, שהרי הספק בעצם די רחוק, וספק ברשות הרבים להקל (להלן פ"ו מ"א ועוד, גם כלל זה שנוי במחלוקת ולא כאן המקום להרחיב בכך). על כן, מי שאיננו אשם באי ידיעה איננו נקנס. אך מי שיש בו דעת, ואינו יכול להעיד על עצמו שהוא טהור, נקנס ונחשב לטמא.

8בתוספתא נאמר: "1. הילך במבוי ועשה עיסה, ואחר כך נמצא שרץ, ואמר: אלו היה כן הייתי רואה אותו. רבן שמעון בן גמליאל מטהר, ורבי מטמא, עד שיאמר בריא לי שלא היה אדם כאן. 2. הרי שטבל ועלה ואחר כך נמצא עליו דבר חוצץ, אף על פי שהוא מתעסק באותו המין אחר שטבל, הרי זה טמא, עד שיאמר בריא לי שלא היה עלי קודם לכן" (שם פ"ד ה"ח, עמ' 664). הדין הראשון שנוי במחלוקת ודעת רבן שמעון בן גמליאל הפוכה ממשנתנו: מי שיש בו דעת ספקו טהור. לשם כך איננו צריך לומר "ברי לי שלא הייתה שם טומאה" אלא מספיק שיטען שאילו הייתה שם טומאה היה רואה אותה. משנתנו היא, אפוא, כרבי. רבי ערך את המשנה, ובמקרה זה בחר להביא את העמדה שבה הוא גם מצדד. ראוי גם לציין שגם רבי איננו נזקק לכלל "יש בו דעת להישאל", אם כי ההלכה היא זהה.

9במשנת טהרות אין הבחנה בין מעשר לתרומה (אולי דינם שווה ואולי לא, אבל ההבחנה איננה נזכרת), ומצד שני במשנתנו אין הבחנה בין בן דעת לשאינו בן דעת. אפשר כמובן לתרץ שהטובל שמר על עצמו, ומן הסתם מדובר בבן דעת, אבל עצם ההבחנה איננה במשנתנו. שתי המשניות מדברות, אפוא, ב"שפה הלכתית שונה", וכל אחת רואה בגורמים אחרים את ההבחנה החשובה.

10ההבחנה בין השגחה לעניין טהרת חולין לבין ההשגחה לעניין תרומה היא מרכיב מובהק של החמרה ושל פסיקה שאיננה לכידה מבחינה משפטית. כדברי רבי שמעון שהבאנו: "בזו מדת הדין לוקה". אנו נראה מרכיב זה גם בהמשך.

11העתקנו לפי נוסח כ"י קופמן "והוחזק לחולים", בווי"ו, ויש נוסחאות "הוחזק לחולין", אך אין הבדל בפירוש כוונת המשנה. מכל מקום, בנוסח כתב יד קופמן הווי"ו מופיעה לעתים קרובות בשלל משמעויות, או לצורך הדגשה בלבד, במקרים רבים שבהם איננה בענפי נוסח אחרים. לשתי הנוסחאות אותה משמעות: הוא טובל כדי לאכול חולין בטהרה, ואף בהמשך טבילתו הוא רואה עצמו רק אוכל חולין. אין לראות בווי"ו החיבור דרישה להיות אף "מוחזק", כלומר אוכל חולין, ומנגד, העדר הווי"ו אינו אומר שאין אלו נושאים נפרדים. כפי שהסברנו, טובל לחולין הוא נושא אחד, ו"הוחזק" הוא נושא אחר.

12הטובל למעשר – הטובל על מנת לאכול מעשר, והוחזק למעשר – אף בטבילתו התכוון רק לטבילה על מנת לאכול מעשר, אסור לתרומה – שהרי לא הוחזק לתרומה. מובן מאליו כי המדובר בכוהן או באחד מבני ביתו המותר באכילת תרומה.

13הטובל לתרומה והוחזק לתרומה – טבל לאכילת תרומה והתכוון בטבילתו להיות מוחזק לתרומה, אסור לקודש – אסור לאכול בקודשי המזבח, הם הקרבנות הנאכלים על ידי הכוהנים, שהרי טבילתו הייתה רק לשם אכילת תרומה הקלה בטהרתה מן הקרבנות.

14הטובל לקודש והוחזק לקודש – טבל לשם אכילת קודשי מזבח ואף החזיק עצמו טהור לאכילת קדשים אלו, אסור לחטאת – אסור לגעת בחטאת, היא מי חטאת, הם המים המקודשים באפר הפרה האדומה. כוהן או ישראל אשר בדעתו לגעת במי חטאת חייב לטבול לשם מי חטאת.

15הטובל לח ֹ מר – לשם הטהרה החמורה, הותר לקל – לטהרה הקלה יותר. אם טבל לחטאת הותר בכל הטהרות הקלות הימנה, לכל הטהרות שנמנו במשנה לפניה.

16טבל [ ו ] לא הוחזק כילו לא טבל – כאן המשנה תובעת שהטבילה תהיה למען הטהרה, שהרי מצוות "צריכות כוונה". יתר על כן, נתבעת כוונה להיטהר ברמה מסוימת, ואם לא תכנן כן הוא טהור רק ברמה הנמוכה, ובלשון התוספתא: "הטובל אם נתכוון טהור ואם לאו טמא" (פ"ג ה"ב) 128 למצוות צריכות כוונה ראו לעיל. .

17מפשוטה של משנתנו ומפשוטה של התוספתא נראה כי כל טבילה אינה עולה אלא אם נתכוון הטובל לטבול לשם טהרה. המשנה והתוספתא אינן רומזות להבדל בין טהרה לטהרה, ואף לטהרה הקלה לאכילת חולין בטהרה יש להתכוון. בסוגיה בבבלי טוען רב נחמן כי לטהרה לשם אכילת חולין אין צורך בכוונה, והטבילה לחולין עולה אף אם לא נתכוון. רבא 129 "רבא" בכה"י וכך צריך להיות, שכן הוא מקשה על רב נחמן, רבו. מקשה על הנחה זו גם ממשנתנו וגם מן התוספתא, והקושיות מתורצות בדוחק 130 כעדות הסוגיה עצמה: "דחי קא מדחי ליה"; אולם הסוגיה מוסיפה שרבא מצא לכך סיוע בהמשך מברייתא מפורשת: "טבל ולא הוחזק אסור למעשר ומותר לחולין". . התוספתא חוזרת במקומות מספר על דעה זו שצריך כוונה לטבילה אף בחולין 131 תוס', שבת פט"ז הי"ב; מכשירין פ"ב ה"ח, וכפי שפירש ליברמן, תוספת ראשונים, ח"ד עמ' 112. . הסוגיה בירושלמי סבורה שלחולין אין צריכים כוונה בעצם הטבילה. הירושלמי למשנתנו שואל: "וחולין צריכין כוונה?", והוא עונה: "דרובא אתא מימור לך (הריבוי בא לומר לך) 132 מקור הביטוי בירו', כאן פ"א ה"ח, עו ע"ד, ושם מדובר בסוגיה ב"ריבוי", כלומר בתוספת במשנה הנראית מיותרת. אפילו טובל לחולין והחזק לחולין אסור במעשר" (עח ע"ב), כלומר אין צורך בכוונת טבילה, אבל למעשר צריך כוונת טבילה. לעומת זאת, בסוגיה אחרת בירושלמי: "נדה שנאנסה וטבלה (כלומר, לא התכוונה לטבול אלא נפלה לתוך המים שלא ברצונה) שמי בשם רב טהורה לביתה (כלומר, טהורה מנידתה, טהורה לבעלה) וטמיאה לטהרות. רבי לעזר בשם רבי חנינה טמיאה בין לביתה בין לטהרות" 133 ירו', שבת פ"ב ה"א, ד ע"ג, ובמקבילה בירו', מגילה פ"ב ה"ה, עג ע"ב. . שני החכמים מסכימים כי האישה שלא התכוונה לטבילתה אינה טהורה לטהרות. טהרות אלו של האישה הן בהכרח חולין הנאכלים בטהרה, או אף חולין הנאכלים בטהרה. במקבילה לסוגיה בתלמוד הבבלי נאמרו הדברים של רב בשם רב יהודה, אלא שלפי הבבלי רב אסרה רק לתרומה, אבל לחולין בטהרה מסתבר שהיא טהורה (חולין לא ע"א-ע"ב), ורבי יוחנן הוא שאומר שאינה טהורה אף לא לביתה. באותה סוגיה מובאת ברייתא משמו של רבי יונתן בן יוסף אשר סובר כרבי יוחנן כי טבילה צריכה כוונה. כללו של דבר: במסורת הארץ-ישראלית בתוספתא ובחלק מסוגיות התלמוד הירושלמי נתפרשה משנתנו כי אף לחולין בטהרה דרושה טבילה בדעת ובכוונה, אולם במסורת הבבלית נתפרשה משנתנו והלכה נוספת כי לחולין אין הכרח שהטבילה תהא במחשבה להיטהר, ואף דברי רב נמסרו בלשון שמשתמע הימנה כי לחולין אין צורך בכוונה. כך עולה גם במסורת ארץ-ישראלית חילופית המתבטאת בירושלמי כאן ובדברי רבי יוחנן בבבלי.

18הבחנה זו מוצאת את ביטויה בנוסח משנה אחת ששנינו: "פירות שנפלו לתוך אמת המים פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן – ידיו טהורות" (מכשירין פ"ד מ"ז). ידיו נטהרו אף על פי שלא שם את ידיו במים מתוך כוונה לטהרן אלא רק לשם הצלת הפֵרות מן המים. כך היה הנוסח לפני הבבליים, ובלשון זו המשנה מצוטטת בתלמוד הבבלי (יט ע"א; חולין ל ע"א-ע"ב). אולם בתוספתא נשנתה הלכה זו כלשונה של המשנה אך נאמר בה: "ידיו טמאות" (מכשירין פ"ב ה"ח), וכן הוא בקטע גניזה של המשנה 134 נעסוק בכך בפירושנו למשנת מכשירין פ"ד מ"ז. . קרוב לומר כי הבבליים שנו את משנתם לפי המסורת הבבלית שאין צורך בכוונה בטהרה לשם אכילת חולין בטהרה 135 ראו אפשטיין, מבוא, עמ' 722; ליברמן, בפירושו, עמ' 1308-1307 ובתוספת ראשונים ח"ד, עמ' 113-112, 151. ראו גם דברי בעל חסדי דוד לטהרות כרך ג, עמ' קסט. ספק רב בעינינו, על אף דברי אפשטיין וליברמן, אם דווקא קטע גניזה אחד בניקוד בבלי יכול להוות עד נאמן לנוסח ארץ ישראל, בעוד שכתבי היד של מסורת ארץ ישראל גורסים להפך. על כן נראה שהגרסה הארץ-ישראלית הקדומה הייתה "ידיו טהורות", ונוסח זה עבר לבבל. התוספתא שנתה אחרת, בעקבות תפיסתה על חשיבות הכוונה, ובעקבות זאת תוקן הנוסח במשנה בעד נוסח אחד הידוע לנו, בניגוד לכל שאר עדי הנוסח. כמו כן, בחלקו הראשון של אותו קטע גניזה (Oxford ms. Heb c17 35) יש שיבוש של המשפט, כך שלא בלתי נמנע שמדובר בטעות סופרים ולא בגרסה אותנטית. פשוט יותר להסביר שלפנינו מחלוקת תנאית וסופר קטע הגניזה טעה, או ניסה להשוות את המחלוקת. . הר"ש בפירושו למשנת מכשירין כבר חש בכך ופירש שהמשנה בחולין היא למאן דאמר שאין חובת נטילת ידיים וממילא אין צורך בכוונה, והתוספתא בתרומה היא לדעה שנטילת ידיים חובה וצריכה כוונה. זה תירוץ משפטי מבריק כשלעצמו, אבל ברור שהוא לא פשט המקורות. כל עניין החולין והתרומה איננו במשנה זו 136 ראו מבואנו למשנת ידים. , וכדרכה של הלכה התוספתא והמשנה מדברות באותו מקרה.