משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה ג:ב

1כלים הנגמרים בטהרה – כלים שהאומן נזהר שלא ייטמאו עם גמר עשייתם. הכלים אינם מקבלים טומאה בתהליך עשייתם כשעדיין אינם כלי הראוי לשימוש, ורק משעה שנגמרה מלאכתם הם ראויים לקבל טומאה. מובנו של המשפט במשנה הוא: כלים שעם גמר עשייתם האומן נזהר בטהרתם, אף על פי כן צריכים טבילה בקודש אבל לא בתרומה – מפני שמחמירים בטהרת כלים לקודש. התלמוד הבבלי (כג ע"א) מסביר את ההחמרה שמא נגע רוק של גבר או אישה שאינם שומרים על הטהרה בכלי בשעת עשייתו בשעה שעדיין לא הוכשר לקבל טומאה ונשאר על הכלי בשעה שנגמר, הרי שעם גמירתו הוא נטמא. אם כך קרה הדבר הרי הכלי טמא כמובן גם לתרומה. אלא שאיננו יודעים כי כך אירע ורק חוששים שמא קרה, וכרגיל הרגישות לתקלה גוברת עם העלייה מתרומה לקודש. מעבר לכך, סיום המלאכה של כלי חרס, שרק לאחריו הוא עשוי לקבל טומאה, הוא צריפתו. יש להניח שבתהליך הצריפה הרוק מתאדה לחלוטין, הווה אומר שכל החשש אינו רֵאלי אלא זו חומרה בלבד 22 ואכן ממשנת פרה פ"ה מ"א ברור שכלי שטרם נצרף איננו נחשב למקבל טומאה ואין חוששים לרוק או לדבר דומה. . בתלמוד הירושלמי הובאו שני מעשים מעין אלו המופיעים אף בתוספתא (כלים בבא בתרא פ"א ה"ב-ה"ג, עמ' 590). המעשים הם בנשים שבאו לפני רבי ישמעאל, האחת שארגה בגד והאחרת שארגה מטפחת, שתיהן אמרו לפניו שהבגדים הם טהורים אלא שלא נתנו דעתן לשמירה על הטהרה בשעה שארגו, אך תוך כדי בדיקה התברר שאמנם נטמאו הבגדים בשעת האריגה בידי אישה שעזרה באריגה, ורבי ישמעאל אמר: "גדולים הם דברי חכמים 23 במטבע לשון זה משתמשים גם אחרים, אך מרבית שימושיו הם בפי רבי ישמעאל. ראו גם תוס', שבת פ"א הי"ג; ירו', שבת פ"א ה"ג, ג ע"ב; בבלי, יב ע"ב ומקבילות נוספות. שאמרו כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה" (עט ע"א). שני התלמודים פירשו את ההלכה באופן שווה אך בצורה שונה של מסירת הדברים 24 שני המעשים הובאו בבבלי בפרק הקודם, כ ע"א. . המעשים שהובאו לפני רבי ישמעאל מצטרפים לעדויות הרבות על שמירת דיני טהרה אף לאחר החורבן.

2משנת מסכת פרה והתוספתא המקבילה העוסקות ב"חטאת" (אפר פרה אדומה) שופכות אור נוסף על ההקפדות בתרומה: "המביא כלי חרס לחטאת טובל ולן על הכבשן. רבי יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר, שהכל נאמנים על החטאת, ובתרומה פותח את הכבשן ונוטל. רבי שמעון אומר מן הסדר השני. רבי יוסי אומר מן הסדר השלישי" (משנה, פרה פ"ה מ"א). בתוספתא: "לתרומה – פותח כבשן ונוטל. מצאו פתוח, או שנפתח אחד מהן, רבי שמעון אומר מן הסדר השני, רבי יוסי אומר מן הסדר השלישי. רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון, בית שמאי אומרים: מן סדר השלישי, ובית הלל אומרים: מן הסדר השני. וזו משנה הראשונה, רבותינו אומרים פותח ונוטל ואינו נמנע, והחבר בא אפילו לאחר שלשה ימים ונוטל" (פרה פ"ה ה"א, עמ' 634). בתוספתא יש סדרת הוספות ושינויים במשנה. גם כאן קשה לדעת האם הסיפא חוזרת לדבר על מי חטאת, ומקלה, או שהיא עוסקת בתרומה, ומחמירה. אם החמירו בתרומה (במשנה או בתוספתא) זו עדות ראשונה לחומרות מסוג זה בשמירה הקבועה על תרומה:

3א. רק אם הכבשן פתוח יש חשש שמא נגע עם הארץ בכלי, אבל אם הכבשן סגור אין מקום לחשש. בהלכה הבאה בתוספתא: "גילה חפאים 25 נראה שאת גוף הכבשן חיפו בקרשים או בחומר מבודד אחר למניעת "בריחת החום". ומצא אבק על גבי כלים הרי זה נוטל מהן. ניטל 26 מילה זו חסרה בכתב יד ערפורט, ואין להבין את הקטע בלעדיה. אחד כולן ברשות עם הארץ" (פ"ה ה"ב, עמ' 634). אם כן, אפילו הוסר החיפוי שעל הכבשן עצמו עדיין אין צריך לחשוש שמא נגע עם הארץ בכלי. אבל כלי אחד ניטל, הרי שכל הכלים טמאים.

4ב. המחלוקת, לפי עדות רבי שמעון, היא קדומה – בין בית שמאי ובית הלל, ושניהם מכירים בצורך בחומרה מיוחדת, אך נחלקים בעצמתה. לפי המשנה ההחמרה היא בכל מקרה, והתוספתא מתקרבת לעמדת המשנה האחרונה באמרה שבכבשן רגיל אין צורך בהקפדה היתרה, אבל אם הכבשן פתוח יש צורך בזהירות רבה יותר, ולדעת המשנה והתוספתא המחלוקת היא על רמת ההחמרה (סדר שני או שלישי).

5ג. כל זאת במשנה ראשונה, אבל לאחר מכן נקבע שאין צורך בשמירה על הכבשן. הכוונה כנראה לשמירה על כלים לשימוש במילוי מי חטאת, שכן לפי תנא קמא על תרומה לא צריך לשמור כלל, כפי ששנינו במשנה ובתוספתא, בדומה לקו ההלכתי של מסכת חגיגה. עם זאת ייתכן, כמו כן, כי קביעת "רבותינו" היא דווקא בתרומה, והיא העומדת בבסיס עמדת תנא קמא בתוספתא. מכל מקום, עמדת המשנה בפרה מתאימה למשנתנו בחגיגה.

6נמצאנו למדים שבית שמאי ובית הלל מסכימים שלתרומה צריך לשמור על הכלים ולהשתמש בכלי חדש על מנת להבטיח שעם הארץ לא נגע בו. איננו יודעים מה עמדתם לגבי מי חטאת, אבל בדברי רבי יהודה העוסקים במי חטאת ובדברי "רבותינו" (משנה אחרונה) מנשבת אותה הרוח, של דרישות נמוכות יותר באשר לנאמנות ולזהירות הנצרכות לטהרת כלים. כדי שכלי יהיה טהור לחטאת או לתרומה נדרש שיישמר בטהרה, והדרישה לכלי חדש ולשמירה מיוחדת היא דרישה שלא במסגרת המדרג המקובל בהלכה בדיני טומאה וטהרה, מעבר לדרישה היסודית של ההלכה לטהרה בתרומה ובחטאת. הדרישה למקדמי ביטחון אף היא דרישה משנית התלויה בסבירות לטומאה, במעלת הקדושה (תרומה, קודש, חטאת וכו') ובשיקולים חברתיים שונים. רבי יהודה במשנה ו"רבותינו" בתוספתא חלוקים, אפוא, על תנא קמא ועל הנמסר בשם בית שמאי ובית הלל, בהתאמה, בשאלת רמת הדרישות הנצרכת לנאמנות ולזהירות, וקובעים רף נמוך יותר בשני תחומים אלה.

7במסגרת זו עלינו לסטות מעט ולהסביר מה בין החמרה רגילה לבין פריצה של המדרג, וכמו כן עלינו להוכיח שמדרג זה היה קיים כבר בדור יבנה. נפתח בהסבר המושגים. בהלכה קיים מדרג ברור בין חולין, תרומה וקודש. דוגמה לכך תשמשנה משניות טהרות פ"ב מ"ג-מ"ו שבהן מוצגת מחלוקת רבי אליעזר וחכמים (כנראה רבי יהושע, בני דור יבנה). להלן עמדת רבי יהושע.

81. הראשון שבחולין טמא ומטמא, השני פסול 27 כך כמעט בכל עדי הנוסח, בדפוס וילנא "פוסל". ולא מטמא והשלישי נאכל בנזיד הדמע.

92. הראשון והשני שבתרומה טמאים ומטמאים, השלישי פסול ולא מטמא והרביעי נאכל בנזיד הקודש.

103. הראשון, השני והשלישי שבקודש טמאין ומטמאין הרביעי פסול ולא מטמא והחמישי נאכל בנזיד הקודש.

114. השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל לאוכלי תרומה.

125. השלישי שבתרומה מטמא משקה קודש ופוסל לאוכלי קודש שנעשו לטהרת הקודש, אבל אם נעשו לטהרת תרומה מטמא שניים ופוסל אחד בקודש.

13את המשנה נפרש במקומה. אך גם ללא הבנת הפרטים ברור שיש כאן מדרג, ומה שמותר בשלב הנמוך נאסר בשלב החמור יותר. ביטוי לכך יש בטבלה המסכמת את המשנה.

14העברת טומאה (לפי חכמים)

15דוגמה מובהקת אחרת היא משנה ז בפרק הקודם:

161. בגדי עמי הארץ מדרס 2. לפרושים

172. בגדי פרושין מדרס 3. לאוכלי תרומה

183. בגדי אוכלי תרומה מדרס 4. לקודש

194. בגדי קודש מדרס 5. לחטאת

20ההלכה היא תמיד שדרגה נמוכה מטמאת במדרס את הדרגה הגבוהה. לעומת זאת הדרישה שאדם ישמור על הכבשן איננה במדרג הרגיל; היא אמצעי זהירות שאין לו זכר בדרגות הנמוכות יותר במדרג השמירה. ההבדל בין הסדר השני לשלישי כתוב בשיטת המדרג, אך עצם הדרישה ללון על הכבשן חורגת ממסגרות המדרג. אין היא קלה יותר בטהרות פחותות, אלא איננה מופיעה בהן כלל. גם במקרה זה ניתן היה לבנות מדרג הלכתי, כגון שבחולין אין צורך בשמירה, בתרומה סגירה במנעול, בחטאת לינה על הכבשן ובקודש שמירה בעירנות על הכבשן. אבל אין לפנינו מדרג ברור, וגם ההלכה שחומרת השמירה חלה על טומאה נמסרת במשנת פרה כהלכה יחידאית.

21במבוא למסכת פרה נעמוד על כך שבמשנת פרה מופיעות הלכות רבות החורגות מגדר המדרג ההלכתי, כגון האיסור לטבול במי נהרות צלולים (פרה פ"ח מ"י, כפי שנפרשה אם יזכנו החונן לאדם דעת). בכל המקרים במשנת פרה מיוחסות ההחמרות והחריגות מהמדרג לרבי יהושע, וכבר תנאים מאוחרים הכירו בכך שרבי יהושע, ואולי כבר בית הלל, מחמירים בהלכות חטאת (התוספתא שציטטנו היא חריג). יתר על כן, נָראה שבמקרים מספר ההחמרות והפריצות ממסגרת המדרגים מיוחסות לכוהנים, ורבי יהושע קרוב אליהם ומייצג את עמדתם, לעומת זאת רבי אליעזר מקל ואיננו חורג ממסגרת המדרגים השונים. חטאת חמורה מקודש בדרגה ומתרומה בשתי דרגות, אך אין נושאים הלכתיים החלים על מי חטאת ואינם חלים כלל על תרומה.

22ההחמרות שבמשנה ראשונה בפרה (פ"ה מ"א והמקבילות שהבאנו) עומדות בניגוד למשנת חגיגה שלנו. משנתנו, שאינה דורשת שמירה מיוחדת לתרומה, קרובה למשנה אחרונה בתוספתא שם. עם זאת, ייתכן שמשנה אחרונה בפרה דורשת כלי חדש לתרומה, בניגוד לעולה ממשנתנו, והצענו זאת גם לעיל.

23בתוספתא (פ"ג ה"ז) שנינו: "כלים הנגמרין בטהרה אפילו בעזרה צריכין טבילה לקודש אבל לא לתרומה". זו ההלכה במשנתנו, והתוספתא הוסיפה כי הלכה זו חלה אף על כלים הנגמרים בעזרה. מסתבר כי הכוונה, בין השאר, לאריגת הפרוכות שנעשו, כפי המסתבר, בעזרה בידי שמונים ושתים ריבות "ושתים עושין כל שנה" 28 שקלים פ"ח מ"ה, לפי נוסחאות עיקריות. . המשנה אף מספרת לנו על דרך טבילתן של הפרוכות, ובמפורש הדברים אמורים בברייתא בירושלמי: "בגדי קודש (שמות כח ב) – צריך שתהא אריגתן בקודש ובקודש יארגו" (יומא פ"ג ה"ו, מ ע"ג) 29 אפשרויות נוספות לגמר כלים בעזרה ראו בפירושו של ליברמן לתוספתא, עמ' 1317. .

24[ ה ] כלי מצרף מה שבתוכו לקודש – הכלי הטהור לקודש מצרף אוכלים שונים הנמצאים בכלי. אם נטמא אחד מהם נטמאו אף האוכלים האחרים אשר בכלי 30 ראו פירושנו למשנה הקודמת. . התוספתא (שם) מדגימה זאת: "כיצד? סלת שנתערבה בביסא 31 יש כמה חילופי נוסח במשפט זה. ליברמן בפירושו, עמ' 1318-1317, מציע לגרוס "סלת שנתנה בביסא [=בזך] ונגע טבול יום במקצתה...". מכל מקום, ה"סלת" היא דוגמה ל"קודש", כלומר זו הסולת של המנחה שניתנה לאכילה לכוהנים. ונגע טבול יום במקצתה פסל את כולה, בתרומה לא פסל אלא מקום מגעה". זו עדותו של רבי עקיבא במשנת עדויות: "העיד רבי שמעון בן בתירא על אפר חטאת שנגע טמא במקצתו שטימא את כולו. הוסיף רבי עקיבא על הסולת ועל הקטורת והלבונה והגחלים שנגע טבול יום במקצתם שפסל את כולם" (פ"ח מ"א), ובתלמוד הבבלי: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מעדותו של רבי עקיבא נשנית משנה זו" (כד ע"א; פסחים יט ע"א), ובלשון קצרה אף בתלמוד הירושלמי (עט ע"א). אולם אמוראים אחרים בשני התלמודים חלוקים על זיהוי זה של משנתנו עם עמדת רבי עקיבא.

25אבל לא לתרומה – שבתרומה אותה חתיכה של אוכל, או אותו פרי שנגעה בו הטומאה, טמא, וכל האחרים טהורים. בתלמוד הבבלי (מנחות כד ע"א) מדייק רב כהנא מלשון משנתנו, שנאמר בה "הכלי מצרף" ולא נאמר "הכלי מחבר", שאין משנתנו דנה בכגון שנגעו המאכלים זה בזה אלא בכגון שהיו מונחים והכלי מצרפם להיטמא לקודשים אף אם לא נגעו, ואינו מצרפם לתרומה.

26הרביעי בקודש פסול – בקודש אף השלישי מטמא את הרביעי, והוא נפסל לשימוש בקודש. ההבדל בין "פסול" ובין "טמא" טמון ביכולת להעביר את הטומאה – עצם "פסול" כשלעצמו חלים עליו דיני טומאה וטהרה, אולם חסרה בו היכולת לטמא את סביבתו. התואר "פסול" משמש בהלכות טהרה לאוכלים ולא לכלים, שכן כלים טמאים לעולם מעבירים את טומאתם לאוכלים ומשקים. בניגוד לכך, אוכלים עשויים להיות במעמד שבו הם עצמם טמאים, אך אינם מעבירים טומאה ועל כן הם מכונים "פסולים". דרגות הטומאה הן כדלקמן: א. אבות הטומאה הם "השרץ ושכבת זרע וטמא מת והמצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהם כדי הזייה" (משנה, כלים פ"א מ"א); ב. הנוגע באב הטומאה נעשה "ראשון לטומאה". הראשון לטומאה אינו מטמא אלא אוכלים ומשקים; ג. אוכלים ומשקים אלו שנטמאו נקראים "שני לטומאה". השני לטומאה אינו מטמא חולין אבל מטמא תרומה וקודש. תרומה וקודש אלו נקראים "שלישי לטומאה". שלישי לטומאה מטמא ופוסל בקודש, אבל אינו מטמא את התרומה כי בתרומה קיים רק והשלישי בתרומה 32 פירוט של כל המערכת ההלכתית הזאת מצוי במשנת טהרות, פ"ב מ"ג-מ"ד. לתיאור תמציתי ונהיר של מערכת הטומאות עיינו פורסטנברג, טהרת ידיים, עמ' 53-50. .

27הלכה זו כתובה כלשונה בתוספתא ללא כל הוספה (פ"ג ה"ח). במשנת טהרות (פ"ב מ"ג-מ"ה) ערוכה הלכה זו תוך פירוט אשר עליו נתבסס פירושנו; הניסוח שם דומה לזה של משנתנו, אבל בהמשך שם (מ"ו) מובאת תוספת הלכה העוסקת במשקין. ההלכה לגבי משקין שונה משל אוכלין יבשים משום שמשקה נטמא ביתר קלות, ומטמא תמיד משום שכל משקה שניטמא הוא "תחילה לעולם", כלומר מטמא אחרים כאילו היה "ראשון לטומאה". אבל שם מתברר שזו רק עמדת תנא קמא (רבי יהושע?), ולרבי אליעזר עמדה המנוסחת בצורה פשוטה יותר. עם זאת, שני התנאים (ת"ק ורבי אליעזר) מציעים אותן הלכות: "שלשתן שוין. הראשון 33 בדפוס וילנא "האחד". שבקדש ושבתרומה ושבחולין מטמא שנים ופוסל אחד בקדש, מטמא אחד ופוסל אחד בתרומה, ופוסל את החולין. השני שבכלן מטמא אחד ופוסל אחד בקדש ומטמא משקה חולין..." (משנה, טהרות פ"ב מ"ז). לנוחות הקורא אנו מציעים את הטבלה שהצענו לעיל בשנית.

28עמדת תנא קמא (רבי יהושע), הטבלה לעיל

29טומאת משקין (טהרות פ"ב מ"ו) שנגעו באוכלין

30משבצות על רקע כהה הן אלו שהלכתן נאמרה במפורש, ובאותיות נטויות ללא רקע הן אלו שהשלמנו בהן את ההלכות אף שאלו לא נאמרו במפורש.

31העברת טומאה (לפי רבי אליעזר) של אוכלין שנגעו באוכלין ומשקין

33משניות ב-ג אינן מתייחסות לשאלה מי המטמא; אפשר וראוי להבין שלפי פשוטה אין המשנה סבורה שגורם זה משמעותי. משנה ו מתייחסת לטיב האוכל המטמא (האם הוא חולין, תרומה או קודש), אבל גם היא איננה קובעת מהו ההבדל ההלכתי בתוצאות של נגיעת אוכל מרמה כלשהי במשקה מרמה אחרת. רבי אליעזר במשנה ז קובע שאין זה משנה האם האוכל המטָמא הוא חולין, תרומה או קודש, לכולם דין זהה. יש בדבריו הבדל בין משקין ואוכלין. רבי אליעזר מציע, אפוא, ניסוח חליפי פשוט ואחיד לכל ההלכות שלפניו. הוא מדגיש מתי סוג המטָמא חשוב ומתי דינם אחיד. ברם, אין הוא חולק על ההלכות במשניות שלפניו.

34לכאורה הפירוש קשה, שכן המשנה מנוסחת כאילו הייתה כאן מחלוקת. שינוי הניסוח מלמד על תופעה היסטורית-ספרותית. כל תנא שנה את הלכתו בבית מדרשו, ובשלב ראשון טרם נקבע ניסוח אחיד. עורך המשנה שנה את שני המונחים כאילו הם מחלוקת, אבל אין כאן מחלוקת אלא כל אחד ניסח את דעתו, והעורך לא רצה לוותר על הניסוח השונה. הר"ש למשנתנו מסביר "שאדם חייב לומר בלשון רבו", ובשפתנו: העורך לא ערך ואיחד את המשנה אלא הביא את שני הניסוחים המקבילים. אמנם בדרך כלל הסגנון שבו התנא הראשון (ת"ק או "חכמים") אומר ניסוח סתמי ואחר כך נאמר "רבי פלוני אומר..." הוא סגנון של מחלוקת, אך לפעמים אין אלו אלא ניסוחים שונים. בדרך זו ביארנו, או הצענו לבאר, משניות וברייתות אחרות שבהן אפשר היה להבין שאכן במחלוקת עסקינן 34 כגון משנה, פרה פ"ז מ"ט; כלים פט"ו מ"א; תוס', שם פ"ז ה"ג, עמ' 636; משנה, שם פי"א מ"ז (והתוספתא שם, פי"ב ה"ח, עמ' 640); גיטין פ"ט מ"ג ואולי גם ערכין פ"ט מ"ג; תוס', כלים בבא מציעא פ"א ה"ח, עמ' 579 (בניגוד להגהת הגר"א); משנה, כלים פט"ז מ"ו; (תוס', שם בבא מציעא פ"ז ה"ג, עמ' 586, כפי שפורשה במשנה, שם פי"ז מי"ב); שם פכ"א מ"ג; פכ"ח מ"ז; זבחים י"ב מ"א; תוס', שם פי"ג הי"ב, עמ' 499; משנה, מנחות פ"ה מ"ח; טהרות פ"ג מ"ג; מקוואות פ"ה מ"ה; פ"ו מ"י; מכשירין פ"ב מ"ח, ועוד. .

35במשנת סוטה אנו לומדים כי הייתה הלכה עתיקה שלפיה הכיכר השני מטמא את השלישי. רבי עקיבא דרשהּ מן הכתוב: "אינו אומר 'טמא' אלא 'יטמא', לטמא אחרים. לימד על ככר שני שמטמא את השלישי" (פ"ה מ"ב) 35 ראו הסוגיה בירו', סוטה פ"ה ה"ב, כ ע"א. . על דרשתו זו של רבי עקיבא "אמר רבי יהושע מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שהיית אומר עתיד דור אחר לטהר כיכר שלישי, שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא, והלא עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא" (שם) 36 רבי עקיבא לא היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי אלא תלמיד תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, ולא אמר רבי יהושע את הדברים אלא לשבח את רבי עקיבא, בניגוד לדברים שאמר על רבי יהושע בן הורקנוס, משנה, סוטה פ"ה מ"ה, וכפירושו של הרמב"ם. . המשנה ומקבילותיה בתוספתא ובספרא אינן מפרשות האם מסורת זו, ודרשת רבי עקיבא שעליה, מוסבות דווקא על תרומה או אף על חולין. בתלמוד הירושלמי (סוטה פ"ה ה"ב, כ ע"א) מובאות שתי דעות לעניין זה, ואף מתוך הבבלי (סוטה ל ע"א-ע"ב) משתמעת התלבטות זו 37 רש"י: "שמטמא את השלישי – בתרומה ואפילו בחולין דקרא סתמא כתיב", וכן רמז לכך אפשטיין, מבואות, עמ' 81. . משנתנו, כמשנת טהרות, מניחה כי דרגה זו של טומאת שלישי קיימת בתרומה ובקודש, אך לא בחולין. ייתכן שהייתה זו גם הוראתה הראשונית של ההלכה הקדומה המיוחסת לרבן יוחנן בן זכאי (שרק בתרומה הכיכר השלישי טמא), אולם ייתכן גם בהחלט כי ההלכה שבמשנתנו ובמשנת טהרות אינה אלא צמצום של ההלכה הקדומה, כלומר ההלכה הקדומה לא הבחינה בין חולין לבין תרומה ומשנתנו צמצמה אותה לתרומה בלבד 38 זאת בהמשך למגמתו של אלון, מחקרים, כרך א, עמ' 169-158, ובייחוד עמ' 162 הע' 63. אלון דוחה את עמדת ביכלר שרצה להעמיד כל מקור תנאי העוסק בסתם בטומאה וטהרה בתרומה. . העמדת ההלכה הקדומה (רבן יוחנן בן זכאי) כשונה מזו המאוחרת (משנתנו ומשנת טהרות, ואולי גם דברי רבי עקיבא), יוצרת סתירה בין המשניות, וסתירה בין דברי תנא קמא בטהרות ורבי יהושע בסוטה. סביר שהעמדה המנוסחת על ידי תנא קמא היא עמדתו של רבי יהושע, שהוא בר הפלוגתא הרגיל של רבי אליעזר. אם כן, הרי שזו סתירה גם בדברי רבי יהושע עצמו (תרי תנאי אליבא דרבי יהושע). אמנם סתירות כאלה אפשריות, אבל לשיטתנו אין להימנע מהצגת סתירות ואין לפרש פירוש הרמוניסטי מלאכותי, אבל גם אין ליצור סתירות מכוונות, אלא אם כן יש להן עדות טקסטואלית ברורה.

36גם אם רבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא התכוונו לכל האבחנות שבמשנתנו, חשוב להעיר שהניסוח שלהם כוללני יותר ואינו מבחין בפרטים מהותיים. לפי הערכתנו הניסוח הפשטני יותר הוא הקדום יותר 39 ראו המבוא הכללי לפירוש המשניות. , ובמקרה זה ההלכה של רבן יוחנן בן זכאי היא גם הפשוטה ביותר וגם הקדומה ביותר. הניסוחים של רבי עקיבא ושל משנת טהרות ומשנתנו הם מאותו זמן, אך נראה שהם נוסחו בידיים אחרות, בשפות הלכתיות שונות במקצת, אבל אין ראיה בתוך הטקסט איזה ניסוח קדום יותר.

37הניסוח של רבי אליעזר פשוט במידה רבה משל קודמיו בטהרות, ומשל משנת חגיגה. הוא מסביר את דברי השבח ש"השוה את מדתו" (משנה, שקלים פ"ד מ"ד; בבלי, יבמות קח ע"א ועוד).

38ובתרומה אם ניטמת אחת מידיו – בטומאה המטמאה רק את הידיים והיא טומאה מדברי סופרים, שהרי מן התורה אם נטמא – כל גופו נטמא. טומאה מדברי סופרים היא כגון שנגעה ידו באוכלים ומשקים טמאים. מן התורה אין האוכלים והמשקים מטמאים את האדם, אך מדברי סופרים הם מטמאים את הידיים. נטמאה אחת מידיו, חברתה טהורה – היד השנייה טהורה ומותר לגעת בה בתרומה, ואינו חייב לטהר במים אלא את היד שנגעה בטומאה, ובקודש מטביל שתיהן – כשהוא בא לגעת בקודש הוא חייב להטביל את שתיהן, שהרי לקודש אין היד נטהרת בנטילת ידיים אלא בטבילה, כפי ששנינו למעלה: "נוטלים לידיים... לחולין ולקודש מטבילין" (פ"ב מ"ה). הלכה זו נשנית בתוספתא כלשונה ובתוספת: "אין מטביל את הטהורה בפני עצמה ואת הטמאה בפני עצמה אלא מטביל שתיהן כאחת" (פ"ג ה"ט), שאין טבילה לחלקים אלא החייב טבילה טובל כאחת. בתלמוד הבבלי (כד ע"א) אומר רב שיזבי: "בחיבורין שנו", וכפשוטם של הדברים שהיד הטהורה נגעה ביד הטמאה כשהיא נוגעת בטומאה 40 כפירוש התוספות, ד"ה "בחיבורין". הרחיב על פרשנות הבבלי ליברמן בפירושו, עמ' 1321-1319. .

39והיד מטמא את חברתה בקודש – כך הנוסח בכל הנוסחאות מהטיפוס הארץ-ישראלי, ולפי זה המשנה מונה מעלה נוספת בין קודש לתרומה: אף כשלא נגעה בה היד השנייה בשעה שהראשונה נגעה בטומאה היא נטמאה. אולם במשנה שבכתבי היד של הבבלי 41 בכה"י גט, ל, מ, מב ובדפוס ונציה; רא: "והיד", ותוקן בין השורות "ו". בדפוס שונצינו יש רווח בין שני המשפטים, ולאחר מכן "היד" ללא אות שימוש. , וכן בציטוטי המשנה בפי גאונים וראשונים 42 פירוט בפירושו של ליברמן, עמ' 1320. : "שהיד מטמא את חברתה בקודש" 43 ראו אוצר הגאונים, עמ' 36 ועמ' 43. , ואין משפט זה אלא פירוש והסבר להלכה שנשנתה לפני כן 44 כך פורש בתוספות רי"ד לכד סוף ע"א. ל- ש' במובן של פירוש ראו פירושנו לביצה פ"א מ"ב; אונא, ויו שין; אפשטיין, מבוא, עמ' 653-652. . אולם אין הכרח לכרוך בין שאלת הנוסח ובין השאלה התחבירית, האם משפט זה הוא הסבר לקודמו או עומד בפני עצמו. ו' ו- ש' כאותיות שימוש מתחלפות תדיר בלשון חכמים 45 ראו אונא, וו שין. . אלא שניתן בכל זאת לראות בנוסח כה"י הארץ-ישראליים ("והיד") חלוקה לשתי מעלות שונות בקודש: האחת היא שטומאתה של יד אחת גוררת חיוב טבילה לשתיהן; האחרת שאם היד הטמאה נגעה ביד הטהורה הרי שהיד הטהורה נטמאת 46 במובן המלא של המילה – נטמאת ולא נפסלת. זאת לפי דעת רבי בתוספתא, ובניגוד לעמדת רבי יוסי בר יהודה שם. כך פירש ליברמן בפירושו לתוספתא, עמ' 1320. .

40אבל לא בתרומה – בתרומה אין היד הטמאה מטמאת את חברתה אף אם נגעו זו בזו לאחר מכן. בכל מקרה, אין צורך להטביל את היד שנטמאה אלא נוטלה במים בלבד ונוגע בתרומה.