משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה ג:ד

1משנה זו מלמדתנו על ההלכות המחמירות בתרומה יותר מבקודש. יסודן של חומרות אלו אינו בקדושתה היתרה של התרומה על הקודש אלא בחומרת הקודש על הבריות יותר מאשר התרומה, ולכן עמי הארצות נאמנים על הקודש יותר מאשר על התרומה. הקודש קשור לעולם עם המקדש והעיר ירושלים, אך התרומה נהגה בכל כפר ויישוב ולא הייתה כה חמורה בעיני הבריות. עסקנו בכך בהרחבת מה במבוא למסכת.

2חומר בתרומה – מבקודש. בתרומה יש חומרות שאינן נוהגות בקודש, שביהודה – בארץ יהודה, נאמנים – אף עמי הארץ לומר כי שמרו על טהרת יין ושמן – יין לשם נסכים על גבי המזבח, או ששמרו על טהרת השמן לשם מנחות הטעונות שמן, כל ימות השנה – ולא רק בעונת דריכת היין ועצירת השמן, ובשעת הגיתות והבדים – בעונת דריכת הענבים בגת ובעונת עצירת הזיתים בבית הבד נאמן כל אדם, אף עם הארץ, לומר כי שמר על הטהרה, אף על התרומה – בעונת עשית היין והשמן כולם שומרים על הטהרה כדי שניתן יהיה להביא את היבול למקדש. מכיוון שהוא נשמר לטהרת הקודש הוא גם טהור לתרומה. אבל במשך שאר ימות השנה, לאחר שעברה העונה, עם הארץ נדרש למאמץ לשמירת הפרי בטהרה. מאמינים לו ששמר על הפרות בטהרת קודש, שכן הוא לא יזלזל במה שעולה ל"שולחן גבוה", אבל אין מאמינים לו ששמר כהלכה על טהרת תרומה, שכן עמי הארץ נחשדו כמזלזלים יותר בתרומה מאשר בקודש. לפי הסבר זה בגליל אין נאמנים על טהרת תרומה וקודש כל ימות השנה. הסבר זה הולם את ההלכה שאין מקבלים תרומה מכל אדם מחשש שמא נטמאה התרומה (להלן). המשנה עוסקת ביהודה, שכן בה שיווקו תוצרת לקודשי המקדש ועל כן בה יש פער בין ההלכה בתרומה ובין ההלכה בקודש. בגליל אין "חומר בתרומה מבקודש", כי אין קודש. עם זאת, בהחלט ייתכן כי הקביעה "בשעת הגיתות והבדים (נאמנים) אף על התרומה" יפה אף לגליל, אף שנשנתה על יהודה.

3הנימוק להלכה הוא שגם עמי הארץ רוצים להפריש תרומה בטהרה, על כן הם מתאמצים לשמור על טהרה בזמן המסיק. אבל אין מאמינים להם שהצליחו לשמור על טהרה גם בביתם במשך ימות השנה, שכן אין הם מכירים את ההלכות והבית טמא באופן כללי 61 מקורות תנאיים רבים מניחים כי כולם נהגו בהפרשת תרומה, שלא כבמעשרות שעמי הארץ זלזלו בה: תוס', סוטה פ"ג ה"י; ירו', מעשר שני פ"ח ה"ה, נו ע"ד; בבלי, סוטה מח ע"א. זו ההנחה היסודית להלכות במשנה ובתוספתא דמאי. במבוא למסכת דמאי נרחיב בכך. . כלומר, בעונה החקלאית גם עם הארץ נאמן על שמירת תוצרתו כדי שיוכל להפריד תרומה על מנת להביאה לכוהן, אבל על הטהרה לקודש אין נאמנים אלא ביהודה, וביהודה הם נאמנים על טהרה זו כל ימות השנה. כל זאת משום שפרות הגדלים ביהודה משווקים למקדש, או עשויים להיות משווקים למקדש, ועל כן מקפידים על טהרתם. להלן נחזור לשאלה זו.

4יהודה שלאחר החורבן מעמדה, מן הסתם, כגליל לעניין זה של נאמנות. בספרות חז"ל מצויות עדויות מספר המראות שגם עמי הארץ הרימו תרומות, ונעשה מאמץ מצדם לגרום לכך שהרמת התרומות תהיה בטהרה. בסוף המשנה נסכם את התופעה החברתית הזאת.

5בדרך דומה יש כנראה לפרש משנה אחרת (תרומות פ"ד מ"ד), שם מדובר על שליחו של בעל הבית התורם בשמו. אם יזכנו החונן לאדם דעת נראה בפירושנו למשנה שם כי המדובר שם בשליח מסוג מיוחד. אין הוא אדם שקיבל הוראות מפורטות כיצד לתרום, ואף לא פועל של בעל הבית. נשער כי זהו מעין מומחה התורם בשמו של בעל הבית. הוא נאמן להנחיותיו, אך גם נאמן לקיום המצווה. במקורות מצויות מקבילות מספר לפעילות כזאת של מומחים להרמת תרומות. מהעדויות הללו נמצאנו למדים שאכן בשעת הגתות הכול נאמנים על טהרת התרומה.

6סיכום המעמד ההלכתי של טהרת תרומה וקודש לפי משנתנו

7בשני התלמודים נאמר כי הטעם לכך שמאמינים לטהרת הקודש רק ביהודה ולא בגליל הוא "מפני שפיסקייא (רצועה) שלכותים מפסקת" (ירו', עט רע"ג; בבלי, כה ע"א). התלמודים מפרשים שנחלתם של השומרונים טמאה ואי אפשר להעביר את היין והשמן לירושלים אלא דרך ארץ הכותים, ומכיוון שזו טמאה אי אפשר לשמור על טהרת היין והשמן. כלומר, נחלתם של השומרונים חוצצת בין הגליל ובין יהודה, עובדה המקשה על העברת יין ושמן לירושלים. בירושלמי נמסר הסבר זה בשם רבי יהושע בן לוי בשם רבי פדיה, ובבבלי בשם ריש לקיש (בשינוי קל של לשון). בשני התלמודים הבינו שמימרה זו באה ללמדנו שארץ הכותים טמאה, ולכן אין אנשי הגליל נאמנים על שמירת הטהרה לקודש. במיוחד מוברר הדבר בתלמוד הבבלי. הסוגיה דנה במימרה ובסוף שואלת, הרי עולא לימדנו כי "חברייא מדכן בגלילא" ("חברים" מכינים את יינם בטהרה בגליל), כלומר שומרים את יינם בטהרה, ומדוע הם עושים זאת אם אין דרך להעביר את היין לירושלים 62 ומשיבים: "מניחין (את טהרותיהם) ולכשיבא אליהו ויטהרנה", ופירש רש"י: "ויראה להן שביל שאינו מארץ העמים". ?

8פירוש זה של טומאת ארץ הכותים אינו מתיישב עם כל מה שעולה מהלכות מרובות במשנה ובספרות התנאית ומעדויות שונות מספרות התנאים והאמוראים. במשנה מקואות שנינו: "ארץ ישראל טהורה ומקואותיה טהורים" (פ"ח מ"א), ובתוספתא: "ארץ הכותיים טהורה מקוותיה ומדרותיה ושביליה טהורות" (שם פ"ו ה"א, עמ' 657).

9רבינו אלחנן בתוספות 63 ד"ה "שרצועת". הקשה על הסוגיה בבבלי מתוספתא זו ותירץ שהתוספתא נשנתה לפני שקלקלו הכותים, כמו שמצינו בירושלמי 64 ראו בהרחבה בנספח למסכת ברכות. שהכותים בקיסריה שאלו את רבי אבהו: "אבותיכם היו מסתפקין (רוכשים/קונים) בשלנו אתם מפני מה אינכם מסתפקין ממנו", והוא עונה להם: "אבותיכם לא קילקלו מעשיהם אתם קילקלתם מעשיכם" (עבודה זרה פ"ה ה"ד, מד ע"ד). קשה לקבל הסבר זה, שכן על "קלקול" מעשיהם של הכותים אנו שומעים רק לימים אחרונים של סוף ימי התנאים או ראשית ימי האמוראים, ואין בעובדה זו להסביר את ההלכות מימי המשנה המעלות הלכות מימי הבית.

10במשנה ובתוספתא מנחות פ"ח-פ"ט מנויים המקומות שמהם היו מביאים את צורכי המקדש. בין המקומות נמנים מקומות בגליל שמהם הביאו יין ושמן אשר מקבלים טומאה. במשנה ו נאמר: "ומנין היו מביאין את היין קרותים והטולים אלפא ליין שניה להן בית רימה ובית לבן בהר וכפר סגנה בבקעה". כפר סגנה נזכר אצל יוסיפוס כרחוק עשרים סטדיה מגברה 65 חיי יוסף, פרק נא; ראו קליין, ארץ הגליל, עמ' 22; אביעם, מבצרים. , גָבָרָה היא עָרָבה של היום וברור שסכני זו היא המקום הנקרא כיום סכנין. במשנה ג, וביתר פירוט בתוספתא: "תקועה אלפא לשמן. אבא שאול אומר שניה לה רגב בעבר הירדן רבי אליעזר בן יעקב אומר שלישית היה לה גוש חלב בגליל" (פ"ט ה"ה, עמ' 526). תקוע זו היא בוודאי תקוע שבגליל העליון, ארץ השמן ("ולאשר אמר... וטֹבל בשמן רגלו" – דברים לג כד), ולא תקוע שביהודה על גבול המדבר. לכך תואמות המסורות על שפעת השמן בגליל העליון 66 ספרי דברים, פיסקא שנה, עמ' 420; בבלי, מנחות פה ע"ב. זיהויה המדויק של תקוע בעייתי. על כל פנים אין היא ח' שמע שליד מירון כפי שהציע כבר קליין, שם, עמ' 125. .

11התלמוד הירושלמי עומד על סתירה זו ממשנת מנחות (לפנינו רק המשך דברי המשנה: "רגב בעבר הירדן", ומסתבר שנשמטה הרישא: "תקועה אלפא לשמן"), ומתרץ: "תיפתר במביא גרגרים וכותשן שם" (עט ע"ג). כלומר, מביא גרגרי זיתים מהגליל וכותשם לשמן בירושלים. הגרגרים אינם מקבלים טומאה ולכן ניתן להעבירם גם בארץ טמאה, והדברים דחוקים. במקביל בידינו מסורות נוספות על שמירת טהרה בגליל (לא למטרות קודש דווקא). כל המסורות על נוהגי טהרה בגליל מעידות כי העבירו אפר חטאת מירושלים לגליל, שהרי נוהגי טהרה אינם יכולים להתקיים ללא מי חטאת. בני אדם נטמאים בטומאת מת ובטומאות אחרות, ואינם נטהרים ללא מי חטאת 67 רבינו אלחנן, בתוספות כה ע"א ד"ה "שרצועה", שואל שאלה זו ומתרץ שמא שביל קטן היה להביא דרכו מי חטאת, "אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול". התירוץ דחוק ואינו מתקבל על הדעת כלל, ונסתר מן המקורות האחרים. . כך, למשל, נמסר על מי חטאת שהיו בבית שערים 68 ספראי, בית שערים. . מסורות אמוראיות שונות מוסרות על ריבוי חנויות בגליל של מוכרי טהרות: "אמר רבי חייה בר בא שמונים חנויות שלמוכרי טהרות היו בכפר אימרא" (ירו', תענית פ"ד ה"ח, סט ע"א; איכה רבה, פ"ב, נד ע"א), ובשם רב הונא: "שלש מאות חנויות של מוכרי טהרות היו במגדל צבעיא" 69 איכה רבה, שם. חסר במהדורת בובר. . במקור לא יהודי מסופר על מעשה מימי הבית ולפיו היו בבית יהודי בכפר כנה שישה כדי אבן כדי לשמור על טהרת המים, שכן לפי ההלכה כלי אבן אינם מקבלים טומאה 70 יוחנן ב 6. .

12על שמירת הטהרה בגליל יעידו המקוואות שנמצאו בחבל ארץ זה. במיוחד נדגיש את ציפורי שבה נחשף רובע שלם ובו בכל בית מגורים נמצא מקווה אחד, או אפילו יותר. מקוואות נמצאו גם ביודפת, בארבל, במרון, בכורזין ובאתרים נוספים 71 לא נמצאו מקוואות בכפרים שליד הכנרת (כגון כפר נחום), אך ברור שתושביהם עשויים היו להסתפק במי הכנרת הסמוכה. . כן נמצאו בגליל כלי אבן המעידים על שמירת טהרה (איור 42). הסיפורים שהובאו מעידים כי תופעת הטהרה בגליל הייתה המונית ולא הצטמצמה לכוהנים בלבד, כלומר אכלו גם חולין בטהרה.

13אין בידינו אלא לומר שהיו טהרות בגליל והעלו אותן בטהרה בימי הבית לירושלים ולאחר החורבן המשיכו, אלה שנהגו בטהרה, לנהוג בטהרה. "הפיסקייא של כותים" או "הרצועה של כותים" (לפי הבבלי) המפסקת אינה מתפרשת אלא שלא היה המשך יישובי יהודי רצוף בין ירושלים ויהודה לגליל. אנשי יהודה, בגלל קרבתם לירושלים ולמקדש, היו מודעים לנוהגי טהרה ושמרו על תוצרתם בטהרה כדי שיוכלו לשווקה בשוקי ירושלים למקדש ולמקריבים קרבנות שנזקקו ליין ושמן. המביאים מעשר שני בירושלים שהו זמן ניכר בירושלים ונזקקו ליין ולשמן שנשמרו בטהרה. משום כך כל אדם נאמן על טהרת השמן והיין כל ימות השנה. המושג "רצועה של כותים מפסקת" שנאמר בדורות הראשונים לימי האמוראים נתפרש בדורות מאוחרים, אולי אף בהשפעת הטיעון שהכותים קלקלו מעשיהם, כהפסקה באדמת ארץ ישראל והפיכתה לארץ העמים. אם כן, המשפט "רצועה של כותים מפסקת" מובנו טכני ומעשי, ואילו בדורות אמוראים אחרונים התפרש כמשפט הלכתי משפטי. תופעה זו כינינו במבוא הכללי לפירוש המשניות עדות לתהליך יורודיפיקציה של ההלכה.

14מן הראוי לציין עוד שהכותים שמרו על טהרה, אולי אף יותר מהיהודים. הם בוודאי לא פירשו שארצם טמאה. עדות לכך יש במקוואות שנמצאו בשומרון, בעיקר בקרבת בתי בד (איור 43).

15דין קודש שבמשנת חגיגה קרוב לדין חטאת השנוי במשנת פרה. שם נאמר "שהכל נאמנים על החטאת" (פ"ה מ"א), אבל כרגיל מצינו גם דעות אחרות. עמדתו של רבי יהודה במשנת פרה שנויה במחלוקת שהבאנו לעיל, בפירושנו למשנה ב, אם כי נראה שהכלל שהכול נאמנים על החטאת הוא לדעת הכול (משנה, אהלות פ"ה מ"ה), וכן מניחה התוספתא בפשטות (פ"ג הל"ד-הל"ה).

16ברם, בתוספתא למשנתנו שנינו: "חומר בקודש ובתרומה 72 כך על פי כ"י לונדון; בכ"י וינה, ערפורט ובדפוס: "מבתרומה". ברור מהפירוט שבמשפט הבא שהנוסח הנכון הוא "חומר בקודש ובתרומה מבחטאת". מבחטאת, שהכל נאמנין על החטאת ואין הכל נאמנין לא על הקדש ולא על התרומה" (פ"ג הי"ג). אם כן הקודש כתרומה, ורק על חטאת הכול נאמנים. בהמשך התוספתא כאן (הי"ט) מובא גם הנימוק לעמדה זו: "אמר רבי נחמיה מפני מה הכל נאמנין על החטאת ואין הכל נאמנין על הקודש, ולא על התרומה? שלא יהא כל אחד אומר הריני בונה מזבח לעצמי, הריני שורף פרה לעצמי, שנאמר 'ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח' או לכל דבר המזבח, יכול אף לתרומה ולתרומת מעשר וחלה? תלמוד לומר 'ולמבית לפרכת', מה מבית לפרכת מיוחד שאין לדעתן של ישראל, יצאת תרומה ותרומת מעשר וחלה שהו לדעתן של ישראל". הנימוק הוא חברתי, שלא ייגרם פילוג בעם ישראל. אם עמי הארץ יוגדרו כחשודים למי חטאת ותימנע מהם האפשרות לעסוק בהם הרי יגרום הדבר למרידה ולהכנת מי חטאת על ידי עמי הארץ. נימוק זה מתאים יותר לטהרת קודש מאשר לטהרת חטאת. אכן היה חשש שעמי הארץ יפרשו מהמקדש, אלא אם כן תוענק להם מהימנות לקודש. אבל במי חטאת ממילא אין הם מטפלים, וזה עסקם של הכוהנים.

17לפיכך נראה שדברי רבי נחמיה נימקו מדוע עמי הארץ נאמנים על טהרת קודש, אבל עורך התוספתא הניח שהם אינם נאמנים על טהרת קודש, אלא רק על טהרת חטאת, והתאים את דברי רבי נחמיה לכך. זאת ועוד. בימי רבי נחמיה הייתה שאלת השותפות במקדש משנית ובלתי מעשית, ורק שאלת השימוש במי חטאת הייתה מעשית, וכך צמצמו חכמים את נאמנות עמי הארץ לנדרש ולנצרך בלבד. בשאלת ההסבר החברתי להלכות הנאמנות דנו במבוא.

18עברו הגיתות והבדים – עברה עונתן של דריכת הענבים בגת או של עצירת הזיתים בבית הבד, הביאו לו – עמי הארץ לכוהן השומר על אכילת תרומה בטהרה, חבית שליין

19[ ו ] שלתרומה – ואמרו לו שהיא טהורה, לא יקבלה ממנו – לא יקבל הכוהן את החבית מעם הארץ בחזקת טהרה, שכן אין עמי הארץ נאמנים על הטהרה מעבר לעונת הייצור, אבל מניחה לגת הבאה – עם הארץ בעל הגת מניח את חבית היין לשנה הבאה לגת הבאה בשעה שנאמנים עמי הארץ על הטהרה. כך שנינו בתוספתא פ"ג הל"ב: "עברו הגיתות והבדים חזרו לאיסורן... הביאה לו לגת הבאה אף על פי שמכירה שהיא היא לא יקבלה ממנו". כך הנוסח בכל כתבי היד. בכתב יד ערפורט סומנה המילה "לא" למחיקה בנקודות. אף מדברי התוספות 73 כד סע"א, ד"ה "לקדש". והרמב"ם 74 משנה תורה, הלכות משכב ומושב פי"א ה"ב. עולה כי הם גרסו "יקבלה ממנו". גרסה זו מוכחת מתחביר ההלכה שבתוספתא: "אף על פי שמכירה", המעידה על ניגוד לציפייה הבסיסית. אילו הייתה הגרסה "לא יקבלה" הייתה התוספתא שונה: "ואם מכירה לא יקבלה". לפי הגרסה "יקבלה" התוספתא מתאימה למשנה, השונה "אבל מניחה לגת הבאה". זה מעשה ראוי, ואין צורך להסתיר את הדבר ולרמות את הכוהן 75 ליברמן בפירושו, עמ' 1332, מבכר את עדות כתבי היד על פני העדות העולה מהראשונים ומתחביר המשפט בתוספתא. .

20ואם אמר לו – עם הארץ בעל הגת לכוהן שלא בעונת הגיתות, היפרשתי לתוכה רביעית קודש – נתתי לתוכה, לתוך חבית היין שהבאתי לתרומה, אף רביעית יין קודש לנסכים ועדיין היא בתוכה, נאמן – על כל החבית שהיא טהורה, שהרי כולם נאמנים על טהרת הקודש. הלכה זו נשנית וחוזרת ונשנית בתוספתא, והיא נוקטת בלשון: "אלא אם כן אמר לו יש לי בתוכה רביעית קודש" (פ"ג הל"ב והל"ג). לשון זו מחזקת את הפירוש שרביעית הקודש נמצאת בתוך אותה חבית. אלא שיש להדגיש שעדיין לא הקדישהּ אלא היא ראויה להקדשה, שאם הקדישה ממש היין אסור בשתייה, ויפה שיער ליברמן 76 ליברמן, שם שם. שנהגו להקדיש רביעית יין ושמן ולהחזיקם בחבית לשם סגולה שלא יחמיץ היין ולא יבאיש השמן. מסורות תנאיות רבות מתלוננות על ירידת איכות היין והשמן משבטלה עבודת המקדש והקרבת נסכים 77 ראו משנה, סוטה פ"ט מי"ג; תוס', סוף מעשר שני; ירו', דמאי פ"א ה"א, כא ע"ד; פסחים פ"ג ה"א, כט ע"ד; סוכה פ"ד ה"ו, נד ע"ד; בבלי, סוטה מב ע"ב. .

21בתוספתא אנו קוראים: "מעשה ברבי טרפון שהיה מהלך בדרך, מצאו זקן אחד, אמר לו מפני מה בריות מרננות אחריך, והלא כל דבריך אמת וישר הן, אלא שאתה מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם. אמר רבי טרפון אקפח את בני אם לא הלכה בידי מרבן יוחנן בן זכיי שאמר לי מותר אתה לקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם, עכשיו בריות מרננות אחרי, גוזר אני עלי שאיני מקבל תרומה בשאר ימות השנה מכל אדם אלא אם כן יאמר לי יש לי בתוכה רביעית קודש" (פ"ג הל"ג). לפי פשוטה של הברייתא חלק רבן יוחנן בן זכאי על משנתנו וסבור היה שמקבלים תרומה מכל אדם, ובדרכו הלך רבי טרפון וחזר והחמיר על עצמו מפני שהבריות ריננו אחריו.

22משנה זו מעידה כי הציבור אכן הקפיד על טהרת הקודש ביתר קפדנות מכפי שהקפיד על טהרת תרומה. יתר על כן, הקפדה זו המשיכה גם לאחר החורבן, לפחות בדור יבנה. יש לכך עדויות נוספות. כך, למשל, המשנה אוסרת על פועלים לתרום בשמו של בעל הבית אלא אם כן מינה אותם במפורש כשליחים שלו, אבל מתירה זאת ל"דרוכות", הם דורכי היין (משנה, תרומות פ"ג מ"ד). כפי שפירשו המפרשים, מדובר בבעל בית עם הארץ ששכר פועלים "חברים" דווקא כדי שיפרישו את תרומתו בטהרה. מכאן עולה התמונה הידועה שבעל הבית על אף היותו עם הארץ מעוניין להרים תרומתו בטהרה.

23כמו כן מצינו כוהנים המפרישים תרומות ומעשרות בשביל עמי הארץ. בדרך דומה פירשנו משנה אחת (תרומות פ"ד מ"ד), שם מדובר על שליחו של בעל הבית התורם בשמו. העלינו כי מדובר שם בשליח מסוג מיוחד; אין הוא אדם שקיבל הוראות מפורטות כיצד לתרום, ואף לא פועל של בעל הבית, ושיערנו כי זה מעין מומחה התורם בשמו של בעל הבית. הוא נאמן להנחיותיו, אך גם נאמן לקיום המצווה. בפירושנו העלינו מקבילות מספר לפעילות כזאת של מומחים להרמת תרומות. כמו כן שנינו שעם הארץ נאמן להעיד: "פלוני כהן תיקן לי את הכרי" (בבלי, כתובות עב ע"א), או "על גבי פלוני חבר נעשו בטהרה" (מסכת גרים פ"א ה"ה). לשני המקורות האלה לא מצינו מקבילות בספרות התנאית. לפי דרכנו ניתן לשער שהכוהנים המחזרים על הגרנות סייעו בהרמת התרומות, כמעין מומחים לדבר.

24מעין הלכה זו על קודש שנינו גם על חטאת: "עם הארץ שהביא כלים לחטאתו, חבר לוקח ממנו לחטאתו ולתרומתו. הביא לתרומתו אין חבר לוקח ממנו לחטאתו ולתרומתו. חבר שאמר לעם הארץ הבא כלים לחטאתי, חבר לוקח ממנו לחטאתו ולתרומתו. הביא לתרומתו, אין חבר לוקח ממנו לחטאתו ולתרומתו. הביא לחטאתו ולתרומתו של חטאתו חבר לוקח ממנו, בין לו ובין לאחר, ובלבד שלא יערים. ואם הערים הרי אלו טמאין. ושל תרומה אין חבר לוקח ממנו לחטאתו ולתרומתו. עם הארץ שאמר כלים הללו הבאתי לחטאתי, ונמלכתי עליהן לתרומתי, הואיל ונתיחדו ברשות עם הארץ שעה אחת הרי אלו טמאין" (תוס', פרה פ"ד הי"ג-הי"ד, עמ' 634). נמצאנו למדים שהעיקרון הוא שעם הארץ נאמן על חטאת ועל הקודש, אלא שמשנת פרה מתמקדת בחטאת ומשנת חגיגה בקודש.

25כדי יין וכדי שמן והמדמ [ י ] עות – "המדמיעות" ללא "ו" במשניות מטיפוס ארץ-ישראלי, בפסקה בכ"י ליידן של הירושלמי ובמאירי; "והמדמ[י]עות" עם "ו" רק בכ"י קופמן, והווי"ו הראשונה נמחקה כנראה בידי הנקדן 78 אפשטיין, מבוא, עמ' 1088, קובע כי אין המדובר בווי"ו החיבור אלא בווי"ו שלפני תואר, כך שאין הבדל בין שני הנוסחים. . במשנה שבכה"י, בדפוסים ראשונים של הבבלי ובציטוט המשנה בתוך הסוגיה בעדי נוסח אלה הנוסח הוא "המדומעות" 79 ליברמן בפירושו, עמ' 1331, הע' 60, מציע כי "המדמיעות" ו"המדומעות" אינן אלא צורות שונות לאותה מילה, וממילא לאותה משמעות. . אלבק פירש כי המשנה קובעת שכדי יין ושמן העומדים לשימוש כתרומה – המדומעות נאמנים עליהם, כפי שהמשנה מפרטת להלן.

26המסורת התנאית מפרשת את הכתוב בספר שמות כב כח, "מלאתך ודמעך לא תאחר" – "ודמעך זו תרומה" 80 מכילתא משפטים, פי"ט, עמ' 318, אולם שם בהמשך נקראים "דמע" דווקא הביכורים, ולא התרומה. . אולם לפי פירוש זה המילה "מדומעות" או "מדמיעות" מיותרת, או אף אין לה מובן. די היה לה למשנה לומר שהוא נאמן על כדי יין וכדי שמן, או להוסיף "לתרומה" כלשון שבכל המשניות לפני כן. "דמע" ו"מדומע" משמשים במשנה ובספרות התלמודית לתרומה שנתערבבה בחולין. קרוב לפרש את המשפט שבמשנה על פי הירושלמי: "כדי יין וכדי שמן המדמיעות, אמר רבי יוסי בי רבי בון אילו שקודחין בהן את הדמע" (עט ע"ג). הלשון "קודחים" פירושו שואבים 81 מילון בן יהודה, ערך "קדח", עמ' 5744א. , כמות ששנינו בתוספתא שקלים: "וגזבר קודח ונותן לו מן המטבע העולה בידו" (פ"ב הי"ג), ופירוש הירושלמי ומשנתנו יהיה שכדי שמן ויין מדמיעים הם כדים שבהם מעלים את היין או את השמן מבור הגת שנתערב בתרומה, כדי שהיין לא ייזל לבור. בזמן הייצור של היין נתערב יין תרומה ביין חולין שנמצא בגת העליונה, והיו להם כדים מיוחדים שבהם היו קודחים-שואבים את היין כדי שלא ירד לבור התחתון של הגת שבה נמצא יין התרומה. מציאות זו מתוארת במשנת תרומות: "חבית שנשברה בגת העליונה והתחתונה טמאה (היין שבגת התחתונה טמאה) מודה רבי אליעזר ורבי יהושע שאם יכולים להציל ממנה רביעית בטהרה יציל" (פ"ח מ"ט). מסתבר כי היו כדים מיוחדים בנויים למעשה זה, לקדוח-לשאוב את היין מן הבור העליון. לפי משנתנו נאמנים על כדי היין והשמן הרגילים ואף על ה"מדמיעות", אלו שהיו מיועדים להעלות את היין והשמן מן הבור העליון 82 פירושנו מהלך בעקבות דברי ליברמן בפירושו, עמ' 1334-1333. (איור 44).

27נאמנין עליהן – אף עמי הארץ, בשעת הגיתות והבדים – לקודש ולתרומה. הם נאמנים על טהרת היין והשמן ואף על הכדים, וקודם לגיתות שבעים יום – על היין והשמן לתרומה הם נאמנים רק בזמן הגתות, אבל על הכדים עצמם הם נאמנים אפילו שבעים יום לפני המועד. שבעים יום הוא הזמן שמכינים את הכדים לקראת עונת דריכת היין ועצירת השמן. המילה "גיתות" בלשון רבים יכולה לשמש גם לגת היין וגם לבית הבד לשמן. בכדים עשויים להשתמש גם לצרכים אחרים, ועל כן יש צורך בתשומת לב מיוחדת להם, זמן רב לפני עונת היין.