משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה ג:ו

1הגבאים – גובי המס מטעם מלכות רומי, והם בחזקת עמי הארץ. כן שנינו: "חבר שנעשה גבוי (=גבאי) דוחין אותו מחבורתו (=מחבירותו)" (תוס', דמאי פ"ג ה"ד; ירו', שם פ"ב ה"ג, כג ע"א; בבלי, בכורות לא ע"א). הגבאים נחשבו משתפי פעולה עם השלטונות וחכמים ראו בהם דוגמה מובהקת לעמי ארצות, שהרי אדם מהוגן לא יקבל על עצמו תפקיד של גבאי (ראו להלן). הגבאים נכנסים כדי לערוך שומה או כדי לגבות בכוח חוב לשלטונות. הם עורכים בבית חיפוש, ולכן יש להניח שנגעו בכל החפצים.

2שניכנסו לתוך הבית – ליטול כלים וחפצים כמשכון עד שבעל הבית ישלם את המס, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים – הגנבים שגנבו כלי חרס ועשו תשובה והחזירו את הכלים לבעליהם, נאמנים לומר לא נגענו – רש"י, ובעקבותיו מפרשים אחרים, מפרשים שהגבאים והגנבים נאמנים לקודש אבל לא לתרומה, וכך משתמע ממבנה המשנה המונה את ההלכות שבהן התרומה חמורה מקודש. כן נראה אף מהמשך המשנה הקובעת שנאמנים בירושלים על טהרת הכלים בקודש, ורק בשעת הרגל אף לתרומה. הגבאים נאמנים לומר "לא נגענו" בתוכנם של הכלים, כלומר הכלים היו סגורים וגבאים או גנבים נאמנים לומר כי לא פתחו אותם ונגעו במזון שהיה בתוכם. מן ההשוואה בין הגבאים לגנבים נראה כי המשנה מדברת על גבאים שנכנסו, וגנבים שהחזירו. מסתבר שאף הגבאים שהחזירו נאמנים. גנב עשוי לחזור בתשובה, וגם ייתכן ש"לקח בהשאלה". בנוהג שבעולם, מה שגבאי לוקח "הולך לטמיון", פשוטו כמשמעו (תרתי משמע).

3כלי חרס אינם מיטמאים מגבם, ואם הגנבים והגבאים נאמנים לומר שלא פתחו את הכלים ולא נגעו במזון – המזון שבכלים שלא נלקחו מהבית טהור. כך משתמע מהדרך שבה פירש רש"י את המשנה. אולם רבנו חננאל 104 לבבלי, כו ע"א. , הרי"ד, הרמב"ם 105 משנה תורה, הלכות מטמאי משכב ומושב, פי"ב הי"ד. והמאירי מפרשים שהגבאים והגנבים שהחזירו נאמנים לומר שלא נגעו אלא בכלים שלקחו עמם, ולא בשאר החפצים שבבית שבהם לא נגעו. למשנתנו מקבילה בטהרות (להלן), וממנה ברור שכמו הגנב אף הגבאי אינו נאמן, מפני ששניהם מחטטים בבית והם עמי הארץ, הרי שהבית כולו טמא.

4בתוספתא יש מעין השלמה למשנה: "הגבאין שנכנסו לבית וכתבו עליו מבחוץ 'כל שבבית טהור', נאמנין על טהרת החטאת, ואין נאמנין על טהרת תרומה" (פ"ג הל"ד). אם אנו מהלכים אחר פירושו של רש"י, שהגבאים נאמנים לומר שלא נגעו בתוכנם של הכלים שהיו בבית, הרי שהתוספתא ממשיכה ואומרת שהם אף נאמנים לומר שלא נגעו בכלים או במזון שהיו בבית. התוספתא ממשיכה ומשלימה את דברי המשנה אף במסגרת הזמן. המשנה מדברת על ימי הבית, על "קודש" שהוא מעשי הקרבנות, אולם התוספתא ממשיכה בקו הלכתי זה אף לימים שלאחר החורבן, לימי התנאים שבהם לא היו כבר מקדש וקודשיו, אך היו בידיהם מי חטאת, וקובעת שהגבאים נאמנים לומר שלא נגעו בכלי מי החטאת. התוספות מפרשים את משנתנו שהגבאים נאמנים לקודש ולתרומה כאחד, והם מסתמכים על התוספתא: "ובהדיא תניא בתוספתא הגבאים שנכנסו לבית נאמנין לומר לא נגענו על טהרת חטאת ועל טהרת תרומה" (כו עא ד"ה "הגבאין"). אלא שנוסחה זו משובשת, והיא בניגוד לכל כתבי היד ודפוס ראשון, ומכוחה של נוסחה משובשת זו ביקשו לפרש את המשנה 106 כהערתו הנכונה של ליברמן בפירושו, עמ' 1334. .

5אבל במשנת טהרות שנינו: "הגבאין שניכנסו לתוך הבית הבית טמא אם יש עימהן גוי נאמנים לומר ניכנסנו אבל לא נגענו" (פ"ז מ"ו). כך הנוסח בכתב יד קופמן, וכן בכתב יד פרמא, לאו ודפוס נפולי. בדפוס וילנא ובעוד נוסחים משניים: "נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו" 107 בכתב יד מינכן (מ): "נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמן לומר [לא – נמחק] נכנסנו" והוא נוסח ביניים משובש שקשה לשער מה עמד לפני כותבו. . הלכה זו מסויגת בתוספתא שם: "הגבאין שנכנסו לתוך הבית. אם אמרו נכנסנו אבל לא נגענו, הרי אלו נאמנין, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אם היו אחרים מעידין בהן ש[לא 108 כך רק בכתב יד וינה. ] נכנסו אף על פי שאמרו לא נגענו אין נאמנין, [ובזמן שמשכו בידם אף על פי שאחרים מעידין בהן שלא נכנסו ואמרו לא נגענו אין נאמנין] 109 כל מה שבסוגריים איננו בכתב יד וינה, ונראה שנשמט מחמת הדומות. , כשם שהמשכן (שהמשכון) 110 כך בכתב יד וינה, וזו גרסה נכונה. מעידן. אם היה גוי עמהן אף על פי שהמשכון בידן, אף על פי שהגוי מעיד בהן שנכנסו, ואמרו לא נגענו הרי אלו נאמנין מפני שאימת גוי עליהן" (פ"ח ה"ה, עמ' 669).

6התוספתא מאשרת את נוסח המשנה לפי כתב יד קופמן, ומאששת את ההסבר מדוע הגוי מסייע לנאמנות הגבאים. הגבאים חשודים לגעת בכל החפצים בבית והתנהגותם איננה מהוגנת, לכן אין לסמוך עליהם. אבל אם נמצא עמם גוי הרי שיש להניח שהוא נציג הממשל הרומי, ובמקרה כזה הגבאים "עבדו לפי הספר" ולא נגעו במה שאינו חלק מהגבייה. נוסח הדפוס "נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו" הוא דחוי הן מבחינת עדי הנוסח והן מבחינה פרשנית. הרמב"ם גרס, כנראה, גם הוא כדפוס ומסביר שאם הגוי נמצא עמם עליהם לבצע את החיפוש ביסודיות ולכן אינם נאמנים לומר "לא נגענו". אבל לפי פשוטם של דברים אין לשלטון עניין לחטט בבית. נציגיו גובים רכוש נראה לעין. אדרבה, הגבאים מואשמים בכך שהם חרוצים יתר על המידה ומתעללים באחיהם, ורק אימת הגוי, נציג השלטונות, עליהם 111 בליברמן, תוספת ראשונים לטהרות, עמ' 83-82, דיון ארוך בנוסח. .

7אם כן, לפי משנת טהרות אין הגבאים נאמנים לומר "לא נגענו" אלא אם כן יש סיוע לדבריהם: או שאין עדים שנכנסו (הפה שאסר הוא הפה שהתיר), או שהגוי עמהם. כבר הבבלי שואל את השאלה "ורמינהי: הגבאין שנכנסו לתוך הבית, הבית כולו טמא! לא קשיא: הא – דאיכא נכרי בהדייהו, הא – דליכא נכרי בהדייהו. דתנן: אם יש נכרי עמהן – נאמנין לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו" (כו ע"א). לפי הבבלי משנתנו היא כשיש גוי עמהם, ואז נאמנים לומר "לא נגענו". לפי פשוטן המשניות חלוקות והאפשרות של אימת הגוי איננה נזכרת במשנתנו, גם לא השיקול של הפה שאסר הוא הפה שהתיר. רק בדוחק ניתן להסביר שמשנתנו (משנת חגיגה) הבליעה נתונים אלו כדבר המובן מאליו.

8אפשרות אחרת היא שמשנתנו עוסקת, כקודמותיה, בהבחנה בין קודש ובין תרומה. הסיפא ("ובירושלים...") אינה מקרה חדש אלא פירוט של הרישא, והווי"ו אינה אלא וי"ו הפירוש. ההלכה הקובעת כי הגבאים והגנבים נאמנים במצבים אלה מיושמת בירושלים כל השנה בקודש, ובשעת הרגל אף בתרומה. משנת טהרות, לעומת זאת, עוסקת רק בחולין, ובה ראינו שהנאמנות נמוכה יותר.

9מכל מקום, משנת חגיגה קובעת למעשה שהגנבים והגבאים אינם נאמנים על כלים הטהורים לתרומה (שלא בשעת הרגל), ונאמנים על חולין וקודש. משנת טהרות קובעת בפשטות שכולם אינם נאמנים (גבאים וגנבים כאחד), אבל משנתנו מדגישה שמדובר רק בגנבים שבאו להחזיר, ובכך מסבירה את ההבדל בינה לבין משנת טהרות. אבל לגבי גבאים המשניות סותרות. מעבר לכך, משנת טהרות היא מהימים שלאחר שנת 6 לספירה, משעה שהרומאים הפכו את ארץ ישראל לפרובינציה רומית 112 עד שנת 6 לספירה הייתה יהודה ממלכה וסאלית ושלטו בה מלכים יהודיים (כולל הורדוס ובניו) בחסדי הרומאים. . משנת חגיגה משקפת אולי תקופה קדומה יותר, אך אפשר לפרש את העדר הגוי כהשמטה בלבד. גם במשניות הקודמות ראינו שמשנת חגיגה מוסרת את סיכום ההלכה ללא חריגים, ובמקבילות מצויה הגבלת ההלכה למקרים מסוימים 113 אמנם ההסבר של אימת מלכות הוא רק בתוספתא, אבל סביר מאוד שבמקרה זה היא מפרשת את המשנה כפשוטה. מכל מקום, עצם אזכרת הגוי איננה במשנתנו. . בנוסף, שתי המשניות כתובות בשפות הלכתיות אחרות. בחגיגה המשנה מדברת על נאמנות ובטהרות על טומאה ישירה, וכמעט אין בה דיון לגבי מה שהגבאים אמרו (נאמנות הגבאים).

10ובירושלים נאמנין על הקודש – בברייתא בתלמוד הבבלי: "תנא נאמנין על כלי חרס גסין לקודש וכל כך למה שאין עושין כבשונות בירושלים" (כו ע"א). במשנה הקודמת שנינו שביהודה נאמנים על כלי חרס דקים, אבל הברייתא מוסיפה שבירושלים גופה עמי הארץ נאמנים אף על כלי חרס גסים שנצרכים לקודש. כך שנינו אף בתוספתא: "ובירושלם נאמנין על טהרת כל הכלים לקודש" (פ"ג הל"ד). המילה "כל" חסרה אמנם בכ"י ערפורט ובקטע גניזה אך נמצאת בעדי נוסח אחרים, וכך מצטטים הראשונים 114 רש"י והתוספות לדף כו ע"א ד"ה "ובירושלים" בשם הירושלמי. בירושלמי שלפנינו המשנה מצוטטת, אך נראה שלפני התוספות עמד נוסח שבו מצוטטת ברייתא שהיא כנוסח התוספתא. . הכלים הגסים נועדו לבישול, ובירושלים כל בישול של בשר קודש (כגון בישול שלמים שהביא עם הארץ, והוא זכאי באכילת חלקים מהקרבן) נעשה גם בידי עמי הארץ בטהרת הקודש.

11ובשעת הרגל – בימי העלייה לרגל כולם מטהרים את עצמם, ועמי הארץ נאמנים אף על התרומה – ולא חלה עליהם ההלכה שעם הארץ אינו נאמן על טהרה, כלומר הוא מטמא אוכלים אף אם הוא מכריז על עצמו שהוא טהור 115 נדון בכך בהרחבה במבוא למסכת דמאי ובנספח לה. , כי בשעת הרגל אין עליו טומאת עם הארץ. בשני התלמודים מוסבר בשם רבי יהושע בן לוי: "דאמר קרא 'ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים' (שפטים כ יא) – עיר שהיא עושה כל ישראל חברים..." (בבלי, כו ע"א), "ובלבד בשעה ש'שם עלו שבטים' (תהלים רכב ד)" (ירו', עט רע"ד). זהו כמובן נימוק אידאולוגי-ספרותי מאוחר המדגיש את הפן הרעיוני על פני הפן הציבורי שהסברנו בקצרה לעיל.