משנת ארץ ישראל על משנה חגיגה ג:ז

1משנה זו מהווה המשך להלכות שבמשנה הקודמת הקובעות שבטלה טומאת עם הארץ ברגל בירושלים.

2הפותח את חביתו – החנווני ה"חבר" הפותח את חביתו למכור הימנה יין או שמן לצורכי הרגל. בין הלקוחות יש עמי הארצות והם נוגעים ביין ובשמן, אולם טומאת עם הארץ בטלה ברגל בירושלים והוא יכול ללכת ולמכור את היין והשמן בטהרה ל"חברים" המקפידים על הטהרה.

3והמתחיל בעיסתו – אופה "חבר" שמוכר מעיסתו דברי מאפה, והלקוחות, אשר ביניהם גם עמי הארץ, נוגעים בדברי המאפה, על גב הרגל – עבור הרגל, במסגרת הרגל, רבי יהודה אומר יגמור – אם נשתייר מן היין, מן השמן או מן העיסה, יגמור למכרם בחזקת טהרה, שהרי מגע עם הארץ ברגל לא טימא את המזון. רבי יוחנן מסביר בתלמוד הירושלמי ש"התירו סופו מפני תחילתו שאם אומר את לו שלא יגמור אף הוא אינו פותח... ממעט בשמחת הרגל" (עט ע"ד). אם לא נתיר לו למכור את המזון בטהרה הוא לא יפתח את חבית היין, השמן או העיסה בשוק הפתוח לכל אדם אלא יחזר למכור את סחורתו בצנעה ל"חברים". ההלכה והנימוק מדגישים שוב את הפן הציבורי, הרצון לשמור על אווירת החג בירושלים. זאת על אף החשש ההלכתי שהפרות טמאים.

4הביטוי "על גב" חוזר פעמים רבות בספרות התנאית ומצוי כבר בכתבי כת קומרן, במכתב הידוע בשם "מקצת מעשי תורה" 116 מכתבי מדבר יהודה, כרך י, עמ' 58 שורה 10. . מביטוי זה התגלגלה המילה "אגב", שאינה אלא "א (=על) גב". משמעות הביטוי היא שפעולה אחת נעשית "על גבה", או באופן משני ובאמצעות פעולה ראשית.

5וחכמים אומרים לא יגמור – למכור את היין, השמן או העיסה לאחר הרגל בחזקת טהרה, שהרי נגעו בהם עמי הארץ בימי הרגל. הם נחשבו לטהורים רק בימי הרגל, אך משעבר הרגל חוששים לטומאתם גם למפרע. בתלמוד הירושלמי שם נאמר כי רבי יהודה וחכמים חלוקים רק בחבית של יין, אבל בשמן ובעיסה אף רבי יהודה מודה כי לאחר הרגל המזון אינו טהור. מסתבר כי ביין התירו בגלל שמחת החג כדי שהיין יהא מצוי בשוקי ירושלים.

6משעבר הרגל היו מעבירין – היו מכריזים, על טהרת העזרה – היו מטבילים את הכלים ומכריזים על כך, כפי שמפורט במשנה הבאה. הטבלה זו נצרכה עקב טומאת עמי הארץ שנגעו בכלים במשך החג, עקב הנוהג להציג את כלי המקדש לראווה בזמן הרגל. אמנם ההלכה והנוהג המקדשי, כפי שיפורטו להלן, העניקו לעמי הארץ נאמנות, והם כולם טהורים, אבל גם הנאמנות איננה מבוססת על ביטחון בטהרתם אלא על הצורך הציבורי, וגם להטבלה יש מניע טקסי בצד המניע ההלכתי, ואין הם סותרים זה את זה.

7יוספוס, בהציעו את מבנה המשכן וצורת הפרוכת, מוסיף: "מפני שהטבעות שימשו גם ליריעה וגם לחבל, לפרוש ולגולל ולהעמידה בצד באופן שלא עצרה מלהסתכל וביחוד בימי מועד... מכאן המנהג גם אחר שבנינו את המקדש לפרוש על פני הכניסה מסך דומה לזו" 117 קדמוניות ס"ג, 129-125. שליט מתרגם מעט אחרת. . מתוך דבריו נראה שהיה נוהג לגולל את הפרוכת שעל פתח ההיכל בימי הרגל כדי שהעם יוכל לראות את הנעשה בתוך ההיכל. מעין דברים אלו מוסר רב קטינא: "בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורין זה בזה ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה" (בבלי, יומא נד ע"א) 118 הבבלי נושא ונותן אם הדברים נאמרו כלפי הבית הראשון או השני, והכרובים האמורים הם הכרובים המצוירים. , אולם אף הוציאו את כלי הקודש מן ההיכל כדי שהעם יוכל לראותם. במשנת שקלים נאמר: "פרוכת שנטמאת בולד הטומאה מטבילין אותה בפנים (במקווה שהיה בעזרה)... ושוטחין אותה בחיל, ואם היתה חדשה שוטחין אותה על גג האיצטבא 119 הכוונה לאיצטבא בהר הבית. ראו פירושנו לפסחים פ"א מ"ה. כדי שיראו העם את מלאכתן שהיא נאה" (פ"ח מ"ד). לא נזכר במשנה שהמעשה הוא בימי הרגל, אך יש כאן עדות לנוהג להראות לעם את כלי הקודש. ריש לקיש מסביר בתלמוד הירושלמי בסוף פרקנו את ההלכה שבמשנה הבאה, שמזהירים שלא יגעו בשולחן "מפני שמוציאין אותו ומראין אותו לעולי רגלים" (עט סע"ד) 120 ראו להלן בפירושנו למשנה ח. . מציאות זו עולה ממקור לא יהודי, מקטע פפירוס מאוקסירינכוס שבו מסופר על ישו ותלמידיו הבאים אל המקדש: "ופרושי אחד כהן גדול... אמר לו מי הרשך להלוך במקום מקודש זה ולצפות בכלי הקודש כשלא טבלת... במקום שאין אדם מהלך בלא שטבל והחליף את בגדיו", והוא עונה לו: "הנני טהור... ולבשתי בגדים לבנים וטהורים וכך באתי וצפיתי בכלי הקודש" 121 פפירוסי אוקסירינכוס, כרך חמישי מס' 840. . כללו של דבר: נוהגים היו להוציא את כלי הקודש לעזרה ואף להר הבית כדי שהעם הבא למקדש יוכל לחזות בכלי הקודש. במקביל הציגו בחצר המקדש גם סתם חפצים מיוחדים. כך, למשל, "סביב בית המקדש היה תקוע שלל מלחמה של ברברים ואת כל אלה הניח המלך הורדוס והוסף גם מה שלקח מיד הערבים" 122 קדמוניות ס"ג, טו 402. . הפעילות ה"מוזאונית" של המקדש לא הייתה חריגה בעולם הכללי, אדרבה, כל מקדש התפאר בתצוגה של מזכרות, כלי קודש ונכסי עבר והווה 123 קסון, תיירות, עמ' 252-238; שעיה, מקדשים, ושם ספרות רבה ומעודכנת. . הטענה שישו בא לחזות בחפצי קודש היא, אפוא, טיעון רֵאלי במסגרת היסטורית מקובלת. אדרבה, אם יש מה לחשוד בה הוא שזו מסורת סטרֵאוטיפית, טענה המועברת מהמקדשים הפגניים ואיננה ספציפית למקדש היהודי.

8מפרשי המשנה, ראשונים ואחרונים, מסבירים כי לאחר שעבר הרגל היו מכריזים על מעשי הטהרה של הכלים שמא נגעו בהם גם עמי הארץ אשר אינם מטמאים את הכלים בימי המועד, אך לאחר המועד הכלים טמאים כאמור במשנה כלפי חביות המשקין והעיסה. אולם, כפי שנטען להלן בפירוש משנה ח, החלוקה בין עמי הארץ ו"חברים" לא חלה על באי בית המקדש. ההבחנה ההלכתית שבימי הרגל אין טומאת עם הארץ אך לאחר הרגל היא חלה למפרע, שעמדנו עליה במשנה הקודמת, חלה על שוקי ירושלים אך לא על המקדש. בברייתא בירושלמי בפרקנו (עט ע"ד) נזכרת דעת החכמים ששולחן שנטמא מטבילים אותו מיד, כיוון שבלחם התמיד נאמר "תמיד", הרי שאף ברגל גופו עשוי היה השולחן להיטמא.

9בימי הרגל הוצגו כלי המקדש מחוץ למקדש ולאחר הרגל הטבילום מתוך חשש שמא נטמאו, אבל אין מדובר בכלים שבהם שירתו בזמן הרגל אלא בכלים שהוציאום לראווה, שהרי היו לכל הכלים שניים ושלישיים כאמור במשנה הבאה. איננו יודעים אילו כלים הוציאו לראווה, את הראשונים או את השניים, ואף איננו יודעים אם היה כלי שהיה "עיקרי" ומשנהו נחות בדרגה. רק לאחר הרגל הטבילו את כל הכלים, בין אם היה ספק אם נטמאו ובין אם היה הדבר ודאי. לעומת זאת המשך המשנה, המדבר על טומאת השולחן, מדבר על השולחן שעליו הניחו את לחם הפנים בפועל. השולחן נטמא במקרה שבו היה חשש שמא נמצא שרץ במקדש או שמא נגע בשולחן כוהן טמא, שכן מי שאינו כוהן לא יכול היה להגיע לשם כלל. עוד אפשרות היא שחדרו למקדש עצמו טמאים (חיילים זרים בימי מלחמה), ועל כל פנים אין זו הטבילה השגרתית שעליה מדברת המשנה. כפי שרמזנו לא נבעה ההטבלה רק מספק הלכתי אלא גם מהרצון לעשות פומבי לדבר, ומניע זה הניע כמה מנוהגי המקדש, כפי שהראינו במשנת יומא ובמשניות אחרות 124 ראו פירושנו ליומא פ"ב מ"א; פ"ב מ"ד; פ"ד מ"ב; שקלים פ"א מ"א; סוכה פ"ד מ"ו. . חשוב לציין שהנימוק בדבר הרצון לפומביות (בנוהגי המקדש שציינו להם) מצוי בירושלמי, ואנו רואים בו הסבר היסטורי שעשוי להסביר לא רק מקרים שבהם הנימוק צוין במפורש, אלא גם מקרים נוספים כגון משנתנו. עם זאת, המשנה עצמה מוצאת לנכון להציג את ההסבר המשפטי-הלכתי "שאם נטמאו...", ואינה מפרטת את ההקשר הרֵאלי של הצגת כלי המקדש.

10הלכה זו מדגימה פעם נוספת את אשר אמרנו במבוא. חכמים הגדירו את עמי הארץ כטהורים, אך הם ידעו היטב שזו הגדרה מפליגה. הצדקתה העיקרית הייתה הרצון לשמר את אווירת החג ולמשוך עולי רגל לעיר. אך גם חכמים ידעו שיש בכך מעין "סובסידיה הלכתית", הכרעה הלכתית שנימוקה ציבורי, ואין היא עומדת במבחן הפורמליסטי-טכני של הלכות טהרה המקובלות 125 ראו גם פירושנו לשקלים פ"ח מ"א, ולהלן נספח א. .

11עבר הרגל ביום חמישי – כך הנוסח בכ"י קופמן ובכ"י פרמה (מפ). בשאר הנוסחאות: "ביום שישי". יום טוב האחרון היה ביום חמישי והיום שלאחר הרגל הוא יום שישי, לא היו מעבירין – על טהרת העזרה ביום שישי, מפני כבוד השבת – כדי שהכוהנים יוכלו להכין את עצמם לשבת ולהכין את צורכי השבת. במשנת תענית נאמר כי בערב שבת לא היה מעמד במנחה "מפני כבוד השבת" (פ"ד מ"ג).

12רבי יהודה 126 בכ"י קופמן ובעדי הנוסח העיקריים של המשנה הדובר הנו רבי יהודה. כך עולה גם מתוך סוגיית הירושלמי המצטטת את המשנה. בעדי נוסח אחדים של המשנה בבבלי הדובר הוא רבי יוסי. סביר שהטעות נפלה כתוצאה מפתיחה לא נכונה של ראשי התיבות ר"י. אומר אף לא ביום חמישי – אף אם היום האחרון של החג היה ביום רביעי ויום חמישי הוא היום שלאחר הרגל, אין פותחים בטהרת הכלים ביום חמישי, שאין הכהנים פנויים – הכוהנים אינם פנויים למלאכת הטהרה. בתלמוד הבבלי נשנה בברייתא: "תנא שאין הכהנים פנויין מלהוציא בדשן" (כלומר את הדשן) (כו ע"א), כלומר הכוהנים אינם פנויים לטהרה כי הם עסוקים בהוצאת הדשן שהצטבר על המזבח מן הקרבנות המרובים כל ימות הרגל, כפי ששנינו: "וברגלים לא היו מדשנין אותו 127 כלומר, לא היו מפנים את הדשן. מפני שהוא נוי למזבח" (משנה, תמיד פ"ב מ"ב). יש להניח שבנוסף להוצאת הדשן היו עוד עבודות דחופות שאולי אינן צורך הלכתי אך למקדש היו צרכים רבים שאינם "הלכתיים". כך, למשל, היה צריך לנקות את העזרה (עזרת נשים) ואת הר הבית, לאסוף את התרומות ולמיינן, לארגן את חלוקת המעשרות והתרומות, להשיב את כלי המקדש ואת ציפוי הזהב של הגג למקומותיהם (תוס', מנחות פי"ג הי"ט) ועבודות נוספות.

13ייתכן כי נוסח כ"י קופמן וכ"י פרמה מקורו בטעות של הקדמת המועד. אולם ייתכן גם כי אין המדובר בטעות אלא בניסוח שמשמעו זהה לזה של הנוסח המקובל: עבר הרגל ביום חמישי – אם הרגל עצמו הסתיים ביום חמישי, לא היו מעבירין – על טהרת הרגל ביום השישי, מפני כבוד השבת; רבי יהודה אומר אף לא ביום חמישי – כלומר אף אין מעבירין על טהרת הרגל ביום חמישי, כשהרגל הסתיים ביום רביעי, מפני שאין הכהנים פנויים. בנספח הראשון נציע דרך פרשנות שונה למשנה זו.