משנת ארץ ישראל על משנה חלה א:ד

1אלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה – המשנה היא הניגוד של משנה א. נמנים בה פרות הקרובים לדגנים, ואופים מהם מאפה שהוא דמוי פת, אך אין הם בין חמשת המינים ולכן אין הם חייבים בחלה. הקביעה ש"חייבין במעשרות" היא דבר פשוט ונאמרת כאן רק כדי ליצור איזון בין המשניות: חייבים בחלה ומעשרות (מ"א-מ"ב), חייבים בחלה ופטורים ממעשרות (מ"ג), פטורים מחלה וחייבים במעשרות (מ"ד). כפי שראינו כבר, מבנה סכמטי זה והשימוש בתבניות הספרותיות הקבועות יצרו חוסר איזון במשנה וכמה היגדים שהם פשוטים ומיותרים. גם משנתנו מונה רשימה שהיא תבנית ספרותית ידועה. במשנת שביעית נמנית הרשימה (שביעית פ"ב מ"ז), וכפי שהסברנו שם אכן במשנת שביעית ארבעת המרכיבים הראשונים שברשימה הגיוניים. מדובר שם על גידולי קיץ שהשרישו לפני ראש השנה. לעומת זאת במשנתנו הרשימה מאולצת. אורז ודוחן עשויים להיחשב כדגן שממנו ניתן לאפות פת, ברם אי אפשר לאפות מאכל דמוי פת משומשמין. ברור, אפוא, שחלק זה של הרשימה מועבר ממסכת שבת. החלק השני (“והסיפגנין” ואילך) אינו מוכר כרשימה ספרותית ממקור אחר 37 הרמב"ם פירש שהכותרת ברישא חלה רק על חלק מהרשימה, והסיכום "ופטורים מן החלה" חל רק על הסופגנים והמשך המשנה. אין זה סגנון המשנה; וכי אלו אינם חייבים במעשר?! .

2האורז והדוחן הפרגין והשמשמים – כאמור אלו ארבעה גידולי הקיץ, האורז – הוא הגידול הידוע גם כיום בשם אורז וגדל במים. מפרשים אחדים שחיו באירופה ולא הכירו גידול זה מקרוב התחבטו בזיהויו ופירשו בדרך שפירשו, אך אין ספק כי האורז הוא oryza ביוונית וברומית, ובסורית וערבית רוז. זיהוי זה תואם מבחינה לשונית ומתיאור דרך גידולו במים את משנת שביעית: "ממרסין באורז בשביעית" (פ"ב מ"י), ורבינו יצחק בן מלכי צדק לועזו: "אורז – ריזי" 38 חכמי אשכנז התחבטו בזיהוי כנראה מתוך שהיה נדיר באזורם, ראו שמש, צמחים. . הדוחן אף הוא ידוע בשמו בימינו, ובאנגלית millet. כן לועזו רבינו יצחק בן מלכי צדק: "והדוחן – מילייו", וכיוצא בו אף רש"י בראש השנה (יג ע"ב) והרמב"ם בפירושו. בימי המשנה יש ששימש לאפיית לחם (חלה פ"א מ"ד). בימינו הוא מאכל לעופות.

3והפרגין – אין אלו הפרג שבימינו, שהרי הפרג שבימינו אינו משמש אלא כתבלין, ואי אפשר להכין ממנו לחם או מצה כפי שעולה ממקורות תנאיים נוספים (ספרי במדבר, פיסקא קי, עמ' 113; שם, פיסקא קמו, עמ' 193). חוקרים בימינו העלו כי "פרגה" בסורית מציינת מין דוחן או דורה 39 לאו, פלורה א, עמ' 743; פליקס בפירושו, עמ' 129. . כך מזהה רבי נתן אב הישיבה: "פרגין – דורה".

4והשמשמים – הוא השומשום הידוע בימינו. זיהויו ברור ומקובל אצל מפרשי המשנה, והוא הסומסום בערבית. הוא גידול קיץ, ומשמש להכנת מיני מאפה ולשמן (שבת פ"ב מ"ב) 40 שמן שומשומין היה השמן המשובח ביותר בבבל, ראו בבלי, שבת כג ע"א. שם נאמר ש"כל השמנים כולן יפין לנר [חנוכה], ושמן זית מן המובחר", ואביי הבבלי העדיף שמן שומשומין. ההיגד "שמן זית מן המובחר" מייצג את המצב בארץ ישראל, כמובן. בארץ ישראל היה ייצור שמן השומשום מצומצם, אך ברור שבמקביל גידלו שומשומים גם בארץ ישראל, כפי שעולה ממשנתנו ומתוספתא תרומות (פ"י הט"ו) העוסקת בהפרשת תרומות מצמח זה. .

5בכל עדי הנוסח האחרים, חוץ מכתב יד קופמן, משפט נוסף: " ופחות מחמשת רבעים ", וקרוב להניח שנשמט מכתב היד, שכן אחריו מתחילה רשימה אחרת של מוצרים מסוג מיוחד. הכלל עצמו ידוע וברור שעיסה בכמות קטנה מחמישה רבעים של קב פטורה מחלה, כפי שהעלינו במבוא ולהלן פ"ב מ"ו.

6והסיפגנין – בעדי הנוסח הבדלים זעירים: סופגנים (סופגנין) או ספגנים (ספגנין). בכל אלה השורש הוא ספ"ג. הירושלמי (נז ע"ד) מסביר "טריקטא", והכוונה למונח הלטיני Tracta שמשמעו דבר הניטל ביד או שנעשה ביד 41 סוקולוף, מילון, עמ' 232, תרגם dough שמשמעו בצק. . קראוס מפרש על פי הלטינית: דבר הנמתח ביד. הכוונה לעוגייה קטנה, אבל ספק אם זו הסיבה היחידה לכך שהסופגן פטור מחלה, הרי גם אם זו עוגייה קטנה הבצק חייב בחלה אם הוא בכמות מספקת. אין זאת אלא שהירושלמי מכוון את דבריו לסוג מסוים של עוגייה קטנה הפטורה מחלה בגלל סוג הבצק. כל יתר הדוגמאות להלן הן סוגי מזון שהרכבם דומה לפת אלא שהם מתוקים או שאינם נאפים בצורה רגילה (להלן). בדרך זו יש לחפש גם את משמעותו של הסופגן. בספרי שנינו: "רבי יוסי אומר חמשת רבעים מתוקין לפטור. 'מלחם' ולא כל לחם, פרט למבושל, והסופגנין, והדובשנין, והאיסקריטין, וחלת המסרית והמדומע [שפטורים מן החלה]" 42 ספרי זוטא, טו יט, עמ' 283; כעין הלכה זו בתוס', פסחים פ"ב הי"ט-ה"כ. . גם כאן חוזרים שני הנימוקים, מה שאינו אפוי ומה שהוא מתוק.

7במסכת כלים נאמר שתנור מקבל טומאה (שנגמרה מלאכתו) "משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין" (משנה, כלים פ"ה מ"א). על כך מפרש בעל פירוש הגאונים: "עיסה שלשוה ועשאוה כמין ספוג... ודומין להלין דלאביה" 43 אפשטיין, פירוש הגאונים, עמ' 15. . במסכת עוקצין מדובר על פת סופגנים ושם יוצא שיש לה חלל, כלומר מדובר במוצר שניתן למעוך. שם פירש בעל אותו פירוש "פת שנעשה מן בצק שהחמיצה כל צורכה ודומה לספוג שיש בו נקבים נקבים" 44 שם, עמ' 143, וראו ערוך ערך ספג, כרך ו, עמ' 100. . אפשטיין מצטט את מילונו הסורי של בן מהלול המפרש "מן לישא דגלוסקא ומשחה ומתפלגה למנתה" (מלישה של גלוסקה [בצק מתוק] ושמן ומתחלקת למנות) 45 אפשטיין, שם, עמ' 15. . כך מאחד המילונאי הסורי את שתי העדויות השונות. הכוונה, אפוא, לעוגיות הנעשות מבצק שתפח עד למאוד והן מתוקות. ייתכן גם שהן מטוגנות בשמן (כסופגניות של ימינו).

8בירושלמי יש מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש האם טריקטא היא לחם או לא (נז ע"ד). אם היא לחם היא חייבת בחלה, ואפשר שיוצאים בה ידי חובת מצה. מסתבר ששני אמוראים אלו לא סברו שסופגן הוא טריקטא, או שלא היססו לחלוק בפשטות על המשנה. מסתבר, אפוא, שסופגן איננו בדיוק טריקטא, אם כי אולי דומה לו במצבו. לא ייתכן שיהא חכם שיגיד שמאפה (או תבשיל) מבצק שתפח היטב יוצאים בו ידי חובת מצה. אין זאת אלא שסופגן הוא עוגייה מתוקה מבצק שתפח ובושלה במים או טוגנה בשמן, וטריקטא היא מאפה דמוי מצה שלא תפח (לא החמיץ) אך הוא מתוק, ומוגש כעוגיות. מן הסתם מחלוקת האמוראים היא על בצק מעין זה שייחודו הוא בכך שהוא מתוק ונהוג להכינו כעוגיות, והסופגן שונה, כפי שאמרנו.

9פעמים מספר נזכר בתנ"ך המונח "רקיק". בתרגומים הארמיים הוא מתורגם אספוג (אספוגין, ספוגין וכו') או "עריך" 46 בתרגום השבעים: Legana או Leganon. באונקלוס תמיד בשורש ספ"ג; בניאופיטי "עריך" ובתרגום יונתן פעם כך ופעם כך, בשינויי כתיב. ראו שמות כט ב; כט כג; ויקרא ב ד ועוד. לזיהוי ה”לגנון” ראו להלן. . הרקיק דומה למצה, שהרי חוזר לגביו המינוח המקראי "רקיקי מצות", וגם הוא מחמיץ, שכן משתמשים בו בפסח למצה (אם אינו שרוי או מבושל – משנה, פסחים פ"ב מ"ה). אם כן, הזיהוי המוחלט בין סופגן ורקיק הוא בעייתי. מכל מקום הרקיק הוא לחם שלא החמיץ, שהרי הוא כשר למצה (בבלי, פסחים לה ע"ב), (איור 4).

10אם כן, לפנינו שני קווי מחשבה או סוגי עדויות. האחד מצביע על כך שהסופגן עשוי מבצק

11תופח והוא מתוק ואינו מתאים לשמש כמצה או רקיק, והאחר שהוא דומה לרקיק (ולמצה) ויוצאים בו ידי חובה (בטריקטא שהיא סופגן) בפסח. במשנה הבאה נראה שסופגן ולחם עשויים מאותו חומר, וברור שייחודו ההלכתי הוא שהסופגן נעשה כעוגיות קטנות. ניתן היה לאפות את הסופגן מבצק שהחמיץ או מבצק שלא החמיץ, ואולי גם בדרך כלל עירבו בו מיני מתיקה (או שמן רב יותר), אבל ניתן היה גם להכין סופגן יבש ופשוט יותר. ייחודו הוא בחלוקה למנות קטנות בלבד, מעין עוגיות של ימינו. הרקיקים היו מלבניים (מנחות פי"א מ"ד-מ"ה), כלומר דומים למצות שלנו. הם נמכרו בשוק גם כמאכל חולין (בבלי, לה ע"ב), והוכנו בשתי צורות: אפויים בתנור או מטוגנים במחבת או במרחשת.

12כאמור תרגום השבעים מתרגם רקיקים כ"לגאנה" (λαγάνα), וכך תרגם גם יוספוס. הלגאנה מוכרת בספרות היוונית. מילונו של הסיכיוס מגדיר Laganon כסוג של עוגה

13קטנה, יבשה, שנעשית מן הקמח הטוב ביותר ומטוגנת במחבת בשמן זית 47 הסיכיוס, מילון, ערך λεγανον. . כפי שראינו, אחת השיטות להכנת הרקיקים הייתה טיגונם במחבת. אתינאיוס מגדיר את ה"לגנון" כלחם דק וקל. יש שני סוגים, האחד רך מן האחר ושניהם נאפים ככל הנראה על גחלים 48 אתינאיוס, סעודה, כרך ג 110. . הוא הציע מתכון ללגאנה מתובלת, ולא נרחיב בו, ולדבריו הוא קרוב למה שהרומאים קוראים לה "טרקטה" 49 שם, כרך ג 113. לפרשה כולה ראו דיקשטיין, המטבח. . צלזיוס (Celsus) הרופא המליץ על lagana כמזון מוצק ראשון לאחר הבראה מלסת שבורה. סביר להניח שהוא לא התכוון למזון קשה ויבש, אלא למאכל רך ועדין.

14לגאנה קיימת עד היום בשמה זה בפולחן הנוצרי-יווני, ואף בחנויות הלחם ביוון כיום. הלגאנה מעוצבת כמלבן בעל פינות מעוגלות, ולאחר שעוצבה מושחים אותה בשמן ומפזרים עליה סומסום. מקור השם הוא רצועות רחבות של אטריות 50 דיקשטיין, שם. . הלגנון שינה אפוא את אופיו, והרקיק הנזכר במשנה הוא מצה מלבנית נוקשה, אך המונחים של הלחמים השונים השתנו.

15והדיבשנים – הירושלמי מפרש: "מלי גאלה" (נז ע"ד). מלי היא המילה הלטינית mali שמשמעה מתוק ויוחדה לדבש, וגלי הוא Galla שמשמעו סוג של אגוז. אם כן, זו עוגה עם מילוי של דבש ואגוזים. מכיוון שהיא מתוקה אין היא נחשבת ללחם.

16והאיסקריטים – הירושלמי מסביר: "חליטין דשוק" (שם). חלוט הוא מאכל קמח, "הנותן קמח לתוך חמין" (תוס', פ"א ה"א), כפי שנבאר בפירושנו להלן מ"ו. אם כן, איסקריטין הם חליטה הנעשית בשוק, כנראה כחטיף לעוברי האורח בשוק. שוב אין בכך כדי להסביר לנו את המונח, אף שקדמונים ודאי הכירו היטב עוגה זו. רמז מסוים יש בהמשך הירושלמי המסביר ש"חלת מסרת" הנזכרת להלן במשנה היא "חליטין דמיי", כלומר חליטה במים, על כן ניתן לפרש שאיסקריטין הם חליטה בשמן, כלומר עוגיות הנעשות על ידי הכנסת בצק לשמן רותח. בתרגום השבעים (לשמואל ב ו יט) מופיע המונח כתרגום ל"אשפר". במדרש מבואר הפסוק "וטעמו כצפיחית בדבש, רבי יהושע אומר כלפס וכעין איסקריטי. רבי אליעזר אומר כסלת זו שצפה על גבי נפה ונלושה בדבש וחמאה" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דויסע, ה, עמ' 171). הווה אומר, היו אלו עוגיות מתוקות שדבש היה מרכיב מרכזי בהן.

17חלות מסרת – כאמור מסרת או משרת מפורשת בירושלמי כ"חליטין דמיי" (שם). בשמואל ב יג ו מסופר על אמנון שדרש מתמר שתלבב לו לביבות; הפועל מתורגם בארמית של תרגום יונתן "תחלוט לעיני תרתין חליטתא", ובהמשך נאמר "ותקח את המשרת 51 התרגום היווני מתרגם τόν πεγάνον שמשמעו שהמסרת היא סוג של נוזל, כנראה בישול במים. בסורית משתמש המחבר במונח "לביבות" גם בפסוק זה, ללא תרגום למונח. ותצֹק לפניו" (שם ט). זו אפוא המשרת של המשנה. סדר הבישול שם הוא: "ותקח את הבצק ותלש ותלבב לעיניו ותבשל את הלבבות. ותקח את המשרת ותצֹק לפניו". אם כן בשלב ראשון הוכן הבצק, בשלב שני המבשלת שופכת מים רותחים על הבצק וכנראה אופה או מבשלת את המאכל. המאכל מוגש כשהוא נוזלי, כמעין ריבה או פודינג.

18בתלמוד הבבלי מתנהל דיון על משנתנו ויש בו עניין רב: "מאי חלת המסרת? אמר רבי יהושע בן לוי: זה חלוט של בעלי בתים. אמר ריש לקיש: הללו מעשה אילפס הן. ורבי יוחנן אמר: מעשה אילפס חייבין, והללו שעשאן בחמה. מיתיבי: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין, עשאן באילפס – חייבין, בחמה – פטורין. תיובתיה דרבי שמעון בן לקיש! אמר עולא, אמר לך רבי שמעון בן לקיש: הכא במאי עסקינן? שהרתיח ולבסוף הדביק, אבל הדביק ולבסוף הרתיח מאי?" (פסחים לז ע"א). אם כן, במקום "חליטין דמיי" נקבע שמסרת היא חליטין של בעלי בתים; יש להניח שהיגד זה בא בניגוד ל"חליטין דשוק" שהם האיסקריטין, ומסתבר שהבבלי העניק פירוש משלו לדברי האמורא הארץ-ישראלי. מדברי ריש לקיש משמע שהתבשיל מוכן באלפס, שהיא קדרת הבישול. בשלב ראשון מבשלים ובשלב שני מייבשים את התבשיל על ידי הדבקה, כלומר הטחת התבשיל על דפנות התנור כדי שיתייבש וייאפה. מדברי רבי יוחנן אנו שומעים שיש גם דרך להכין את התבשיל לא בסיר ואחר כך בתנור האפייה אלא בחמה, כלומר בייבוש בשמש. תבשיל כזה שיובש בשמש או בתנור אי אפשר ליצוק כפי שמסופר בתנ"ך. הדעת נוטה שאלו הסברים שונים המבטאים שינוי בדרך ההכנה של המאכל. מכל מקום לתבשיל זה צורה של חלה (חלת או חלות המסרת), כלומר כיכר עגולה, מכאן שגם תנאי ארץ ישראל לא סברו שהכוונה לתבשיל נוזלי אלא לשלב נוסף שבו הוא מיובש ומיטגן קלות בתנור או בשמש, מעין חביתיות.

19על רקע זה מובנת דרשת הירושלמי ש"לחם עוני" משמעו מצה ולא חלת מסרת או אשישה (פסחים פ"ג ה"ב, כט ע"ב 52 במקבילה בספרי דברים, קל, עמ' 187, ובבבלי, פסחים לו ע"ב, חסר האזכור של חלת מסרת. ). המסרת דקה כמצה ואינה מחמיצה אלא נחלטת ומבושלת, אבל היא מתוקה ועשירה ולכן אינה לחם עוני.

20והמדומע – מדומע הוא תערובת שיש בה חלק של תרומה והחולין אינם מרובים כך שהם יבטלו את התרומה. דינה של התערובת כתרומה, אף שחלקה הגדול (לעתים רוב גדול) הוא חולין. לכאורה יש צורך להפריש חלה מהתערובת, שהרי רובה חולין, אך כיוון שהוחלט שדינה כתרומה היא פטורה מן החלה, כשם שכל תרומה פטורה מחלה. בספרות הראשונים 53 ראו אור זרוע על אתר, מלאכת שלמה ועוד. מתנהלים דיונים ארוכים האם חלה בזמן המשנה היא מדאורייתא או מדרבנן, וחלק מהם נקשרו למשנתנו, שהרי לכאורה ספק הדימוע שהוא מדרבנן בא לעקור מצווה מדאורייתא. הרחבנו על כך במבוא למסכת תרומות, וכאמור איננו מוצאים שתנאים התחבטו בשאלה זו. לפי פשוטם של דברים חכמים מגדירים מהי תרומה ומהם חולין, ורק כתוצאה מהגדרת המציאות יחול, בשלב מאוחר יותר, דין חלה.

21פטורין מן החלה – ההיגד מיותר, שהרי כבר נאמר בתחילת המשנה, ברם זה סגנונו המיוחד של פרק זה שהוא פותח בהצהרה הלכתית ומסיים בחזרה על הצהרה זו. הסברנו שהדבר נובע מדרך הרכבת המסורות ומהרצון ליצור משנה הכתובה כסיכום כללי.