משנת ארץ ישראל על משנה חלה א:ג

1במשנת פסחים המקבילה למשנה א (ואולי שימשה מקור לה) מנויה כמעט כל הרשימה דלהלן כרשימת המוצרים שניתן לעשות מהם מצה. במשנת תרומות (פ"א מ"ה) יש מקבילה מלאה למשנה.

2אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות – בניגוד למשנה הקודמת שעסקה במוצרי מזון החייבים בחלה ובמעשרות, הלקט והשכחה והפיאה וההבקר – כולם הם הפקר, ואין המלקט חייב במעשרות על הפקר. לכאורה ניתן להסתפק בהסבר שלקט, שכחה ופאה פטורים ממעשרות משום שאין "כפל תשלומים", כלומר אין הפרשה (מתנה) אחת חייבת במתנות נוספות. אמנם זו סיבה מספקת, אבל למשנתנו סיבה כללית יותר: לקט, שכחה ופאה הם הפקר, ואין הפקר חייב במעשרות 30 ראו פירושנו לפאה פ"א מ"ו; ספרי במדבר, קי, עמ' קיד. .

3ומעשר ראשון שניטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שניפדו – רשימה זו חוזרת במקורות אחדים 31 משנה, ברכות פ"ז מ"א; עירובין פ"ג מ"ב; שבת פי"ח מ"א. והיא כוללת את כל הסוגים ההלכתיים ששימושם בעייתי, אלא שבכל המקבילות הללו נזכר גם "הדמאי". דמאי הוא פרות שלא ברור אם הופרשו מהם מעשרות. רוב עמי הארץ, אף שהפרישו בדרך כלל תרומה, נחשדו באי הפרשת מעשרות. מכיוון שהם היו רוב האוכלוסייה נחשבו סתם פרות לדמאי, והפרישו מהם מעשרות מספק. מכיוון שמעמדם היה מסופק נחלקו אבות עולם, בית שמאי ובית הלל, אם מותר לחלקם לעניים 32 בבלי, סוכה לה ע"ב; לו ע"ב. ניסוח זה הוא כנראה מסקנת הגמרא ממשנת דמאי פ"ג מ"א. הבבלי מסביר שבשעת הדחק סומכים על כך שרוב עמי הארץ מעשרים, והמאירי מסביר שלעניין צדקה מקלים באיסור דרבנן. אך מכל הסוגיות בנושא עמי הארץ ברור שאלו לא עישרו, והם היו רוב האוכלוסייה. מהמשנה שם לא ברור האם לדעת בית שמאי אסור לתת לעניים דמאי, או שמא רק צריך להשתדל להימנע מכך. ברם, מהבבלי סוכה שם משמע שבית שמאי אוסרים לחלק דמאי לעניים עמי הארץ ומשנת דמאי מדברת אפוא בחברים, ואז היא לדעת הכול, או גם בעניים עמי הארץ ואז היא לדעת בית הלל בלבד, וראו פירושנו לסוכה פ"ג מ"ה. , אף שיש ספק אם יקפידו על הפרשת מעשרות מדמאי. מכל מקום, אף שהדמאי חייב במעשרות הכירו חכמים בכך שחיובו בא מספק, ומי שלא הפריש מעשרות לא עבר על דבר תורה, ולכן ניתן לצאת ידי חובה במצת דמאי אף שמן הדין היא חייבת במעשרות 33 התלמוד הבבלי פירש בדרך שונה, שהמצה ראויה לאכילה לעניים, ברם אמנם מותר לתת דמאי לעניים אולם הם חייבים בהפרשת מעשרות, וראו בהרחבה בפירושנו לסוכה שם. על כן נראה שהבבלי במקורו התכוון להסבר שהבאנו והביא את המשנה שמאכילים לעניים דמאי כדי להראות שחכמים מאפשרים לקיים מצוות בפרות דמאי, ובמקרה זה מדובר במצוות צדקה, וכך הם כאילו מתעלמים לשעה מחובת הפרשת המעשרות. חכמים לא ויתרו על חובת הפרשת מעשרות מדמאי, אך לא כרכו אותה במצוות מעשרות. למדיניות החברתית ראו בהרחבת מה בפירושנו לסוכה. ראשונים פירשו ש"יוצאין" משמע רק בדיעבד אך לא לכתחילה (תוספות הרא"ש, ר"ש משאנץ ועוד), ברם במשנתנו ההלכה בדבר דמאי משובצת יחד עם סוגי דגנים שבוודאי יוצאים בהם ידי חובה לכתחילה. . מותר לזמן על מזון דמאי (משנה, ברכות פ"ז מ"א), לערב בדמאי (משנה, עירובין פ"ג מ"ב) ולהציל מזון משרפה (משנה, שבת פי"ח מ"א), ולדעת בית הלל אף לקיים מצוות נטילת לולב (לפחות בדיעבד) מדמאי (ראו פירושנו לסוכה פ"ג מ"ו). את כל ההלכות הללו הסברנו ברצונם של חכמים שלא להדיר את הציבור הרחב (שרובו היו עמי הארץ) מכלל מצוות.

4המשנה מונה את החייבים בחלה ופטורים ממעשרות. הדמאי אולי חייב בחלה, אך ודאי שחייב במעשרות. אם כן, אין המשנה מביעה את דעתה על הדמאי, והוא אכן חייב בתרומה, אך אין הוא נכלל ברשימת הסוגים שבמשנה. אלא שהסבר זה אינו מספק. כפי שנראה להלן אין הרשימה שבמשנה מתאימה לכותרת גם במקרים נוספים (אי אפשר לומר שמעשר ראשון שניטלה תרומתו חייב במעשרות). אין זאת אלא שהמשנה מביאה רשימה שהיא תבנית ספרותית קבועה, אף שלא כל פרטיה מתאימים לכותרת. כאמור, למשנתנו מקבילה גם במסכת תרומות העוסקת בדין מוצרים הפטורים מתרומה. גם שם אין הדמאי נזכר, שכן התרומה ניתנת עוד לפני חובת הפרשת המעשרות, וסתם "דמאי" הוא פרות שהופרשה מהם כבר תרומה. ייתכן, אפוא, שמשנתנו מעבירה את הרשימה ממסכת תרומות ולכן הדמאי נעדר. כך או כך, במכלול הגדול של משניות א-ג נזכרים סוגים רבים והדמאי אינו נזכר, ולא ברורה עמדת המשנה לגביו.

5מכל מקום, אין ספק שלחם דמאי חייב בחלה. אם מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו חייב בחלה, קל וחומר בדמאי שהוא קמח שמעשר ראשון לא ניטל ממנו. כן יוצא מהתוספתא (פ"א ה"ח), אם כי התירו להפריש רק חצי מהכמות הרגילה (להלן פ"ב מ"ז).

6לא נאמר מדוע כל אלו חייבים בחלה. נראה שההסבר תלוי במועד ההתחייבות. מעשרות חייבים בזמן גמר מלאכה, והלקט והשכחה היו אז במצב של הפקר, אבל בזמן עשיית העיסה הם שייכים לאדם מסוים (לעני). הסבר זה מתאים מאוד להמשך (למותר העומר), ופחות ללקט, שכחה ופאה, שכן בזמן ההתחייבות במעשרות כבר שייכים היו הפרות לעני שליקט אותם. בספרי מובאת לכך דרשה מיוחדת התולה את הדברים בגזרת הכתוב (ספרי במדבר, קי, עמ' 114). בירושלמי (נז ע"ג) מובאת דרשה אחרת, קשה לא פחות. ברם, קשה לקבל כי אכן חכמים למדו את הדין מן הפסוק, ועדיין יש לחפש נימוק הלכתי. נראה שההסבר חוזר לעקרון ההפקר. הפקר פטור ממעשרות, אבל חייב בחלה. בעל השדה אמור להפריש מעשרות ולפרות אלו אין בעלים, אבל חלה צריך להפריש האופה או האוכל ויש לפרות אלו אוכלים.

7ומעשר ראשון שניטלה תרומתו – קמח שהופרש על ידי הבעלים כמעשר. את המעשר יש לתת ללוי, והוא חייב להפריש ממנו לכוהן מעשר מן המעשר המכונה "תרומת מעשר". כאשר חז"ל מדברים על מעשר הם מדברים על המעשר שהופרשה ממנו התרומה. מעשר זה אינו קדוש, ואין מגבלות על אכילתו. הבעלים חייב לשלם את חובו ללוי, אך זהו חוב רגיל ולפיכך הקמח ראוי לאכילה, אף שעדיין נותר בעינו החוב הכספי ללוי. הלוי מנוע מלתבוע את חובו שכן אין לבעלים חוב ללוי ספציפי אלא לכלל הלוויים, ועל כן תשלום החוב תלוי בלעדית ברצונו של הבעלים, כמו רוב החובות הדתיים. הירושלמי (נז ע"ג) שואל: הרי מעשר ראשון שניטלה תרומתו הוא כחולין, וכיצד זה ניתן לומר שהוא פטור ממעשרות מצד אחד, ומצד שני מה החידוש בכך שחייב בחלה? תשובת התלמוד היא "שהקדימו בשבלים", כלומר המעשר ניתן שלא כהלכה. ההסבר דחוק ביותר, שהרי לא באה המשנה ללמדנו דין נתינת מעשרות. אין זאת אלא שהרשימה היא בתבנית הקבועה ומועברת ממשניות אחרות (ממשנת תרומה), ולא הקפידה המשנה שכל אחד ממרכיבי הרשימה יתאים לכותרת 34 וראו פירושנו לתרומות פ"א מ"ה, ושם חילופי נוסח למשנה שאינם אצלנו. .

8ומעשר שני והקדש שניפדו – מעשר שני מפרישים במשך ארבע שנים מתוך מחזור של שבע שנות השמיטה (בשנים הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית). את המעשר יש לאכול בירושלים בטהרה, אך במקרים מסוימים ניתן לפדות אותו, כלומר המגדל יכול למכרו לעצמו במחיר הקרן וחומש. הלכות אלו נקבעו בזמן הבית, אך באופן כללי נותרו על כנן גם לאחר החורבן. הציבור היהודי המשיך להפריש מעשר שני, אך פסק לחלוטין הנוהג להעלותו לירושלים. כל זאת אף על פי שלא הייתה כל מניעה לכך. מבחינה הלכתית עדיין ניתן היה להעלות את הפרות ולאכלם בטהרה. אך חכמים הבינו שהאכילה בירושלים תלויה במקדש, על כן קבעה ההלכה שיש לשמור את הכסף עד שייבנה המקדש. נראה שמכל מקום רוב הציבור פדה את פרות המעשר השני, ופרות שנפדו הם כחולין לכל דבר 35 ראו המבוא למסכת מעשר שני. .

9הקדש – הוא פרות או כספים שהובטחו למקדש. גם אותם ניתן לפדות. לאחר ימי הבית התמעט הנוהג להקדיש פרות למקדש, אך ייתכן שעדיין לא בטל לחלוטין. יתר על כן, קבוצה זו של דמאי, מעשר ראשון וכו' היא קבוצה קבועה החוזרת במקורותינו, אף שאולי חלק מהמקרים בה הפכו לרווחים פחות בחיי היום-יום.

10מותר העומר – מותר העומר אינו נזכר במקבילות שנמנו. דין מותר העומר נקבע במשנה אחרת: "והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות. רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות" (משנה, מנחות פ"י מ"ד; תוס', פ"י הכ"ד) 36 ראו בבלי, סו ע"א. בתלמוד הבבלי פרק י שבמשנה הוא פרק ו. . הפטור ממעשרות נובע מכך שבזמן הקציר והגורן היו הפרות פטורים ממעשר כיוון שנועדו לשולחן עליון, זאת אף על פי שבהמשך התברר שהחיטים לא הגיעו לשולחן עליון. אבל בחלה התחייבו רק בזמן עריכת הבצק, ואז כבר היו אלו פרות חולין. רבי עקיבא חולק על התנא קמא של משנת מנחות ועל משנתנו.

11והתבואה שלא הביאה שליש – תבואה שלא הביאה שליש פטורה ממעשרות (משנה, מעשרות פ"א ה"ג, וכיוצא בה שביעית פ"ד מ"ט, ועוד).

12רבי אלעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה – כפי שמסביר הירושלמי (נז ע"ד), לדעת רבי אליעזר תבואה שלא הביאה שליש אינה מחמיצה. חכמים סבורים שהיא מחמיצה, ומכל מקום היא ממיני הדגן. הירושלמי מביא גם לימוד מדרשי כטיעון בוויכוח, וכנראה לא שבע נחת מההסבר המעמיד את המחלוקת כמחלוקת במציאות.