משנת ארץ ישראל על משנה חלה א:ח

1עיסת הכלבים – עיסת הכלבים אינה נזכרת עוד במקורות אלא בהקשר זה של מתן חלה. לפי שמה היא מאפה דגן העשוי במיוחד לכלבים. הירושלמי מסביר ש"עירב בה מורסן" (נח ע"א). המורסן הוא קליפת גרעין החיטה, ובדרך כלל ניפו אותו מהקמח. ככל שהקמח היה מנופה טוב יותר כן נחשב למעולה יותר. הסולת היא החיטה לאחר ניפוי החול, הקש והוצאת המורסן 66 למורסן ראו להלן מ"ו. , אך ללא ניפוי נוסף. בלשוננו “קמח מלא”. את הקליפה עצמה ניצלו רק למאכל בהמות וכמאפה לכלבים. אלא שנראה שלא היה זה ההבדל היחיד בין עיסת הכלבים לעיסה של לחם רגיל. רבי יהודה אומר: "עיסת כלבים מעצמה נכרת. עשאה ככרין חייבת, עשאה לימודין פטורה" (תוס', פ"א ה"ז; ירו', נח ע"א). למילה "ככרין" חילופי נוסח רבים: בכתב יד ערפורט אלו "כעכין", ובירושלמי "כעכין", "ביכואין", "כובעין", "כיפאין", "כינאין" או "כסאין" 67 אפשטיין, מחקרים ב, עמ' 270. . הירושלמי שם ממשיך ומסביר: "אפילו עשאה קלוסקין", ומבהיר שלעתים הרועים אוכלים אותה, ולעתים היא כל כך נחותה עד שאין הרועים אוכלים אותה. מההסבר משמע שההבדל הוא בטיב העיסה, ואולי גם במידת הרגישות של הרועים באותו מקום ובאותו זמן.

2נראה ששלושה סוגי המאפה הנזכרים הם כולם צורה חיצונית של המאפה. "לימודין" היא האות היוונית למדה 68 ראו ערוך השלם, ערך למד 3, כרך ה, עמ' 43. אור זרוע, רטו, מסביר שהם כעמודים ארוכים, כלומר לחמניות בלשון ימינו. לדעתו זהו לחם שאינו ראוי, ובכך גילה האופה דעתו שלא התכוון לאפות את האוכל כלחם אלא כעין עוגה, וצריך עיון. שצורתה Λ. כן נאמר במקום אחר שמי שמת לו מת ויש לו יין בבור “רבי יהודה אומר עושה לו לימודים” (משנה, מועד קטן פ”ב מ”ב, וראו פירושנו לה), וכלשונו של רש”י שם: “מכסהו עראי ולא כדרכו 69 קופפער, רש”י, עמ’ 37. . מפרשי משנה, ראשונים ואחרונים, פירשו את המילה “לימודים” - נסרים או קרשים של עץ. אולם לימודים הנזכרים בספרות התנאית הם לעולם חיבור וקישור של חרס, והוא כלי או פס מעץ או מחרס בצורת משולש 70 ראו ברנד, כלי חרס, עמ’ קנד, שכד, תקנא, תקנה, תקסה, תקצח; אפשטיין, פירוש הגאונים לטהרות, עמ’ 151. . רבי יהודה מתיר רק לכסותו בכיסוי ארעי, ואין לגוף את חביות היין כדרכו בחול. כן שניו במסכת כלים: “תנור שבא מחותך מבית האומן ועשה בו למודין ונותנן עליו והוא טהור. נטמא וסילק את למודיו טהור, החזירן לו טהור, מרחו בטיט מקבל טומאה“ (פ”ה מ”ט ומקבילות). התנור הגיע בצורה של טבעות או פסים, ובבית מחברים לעתים את החלקים בעזרת פסי מתכת והופכים את השברים לכלי עבודה (תמונה 2).

3השברים טהורים, והתנור המורכב נחשב לכלי. דומה שמקור המילה הוא אותו חלק המכונה “לימודים” שבו מדביקים את חלקי התנור, והוא עשוי כצורת האות היוונית. לוקחים טיט ומדביקים על שפת הכלי כך שחלקי הטיט יתפסו את שני השברים מלמעלה. בשימוש משני המונח משמש לתיאור מכסה זמני, כאותה ששנינו: “ארבעה עשר שחל להיות בערב שבת. משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה, ועושה לו למודין. ונותנן עליו מערב שבת, נותן על גביו כסוי ונוטלו בשבת” (תוס’, פסחים פ”ז ה”א) 71 בפירוש המיוחס לרב סעדיה גאון מתורגם "לימודים" כ"חלק", ופירוש זה אינו מקדם את הבירור שכן לא זכינו להבינו. ראו אוצר הגאונים לפסחים, 112. ערוך השלם, ערך כעך, כרך ד, עמ' 281, אומר שכעכים הם כיכרות הנאפות בנפרד. .

4נראה שמקובל היה להכין את אוכל הכלבים בצורת האות היוונית, והיה זה סימן מוסכם, “מעצמה ניכרת”. המונח מופיע בצורה דומה במקור אחר: “יכול יהו מהלקטין תורמסין לתרנוגלים, ועושין לימודים לכלבים, תלמוד לומר לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים” (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב טז, עמ’ 21). בהלכה עצמה נדון להלן, אך עולה שסתם עוגת כלבים היא “לימודים”.

5צמד המונחים “כעכים” ו”לימודים” מופיע בסוגיית הבבלי הדנה בכותח, שגם היא “מעשיה מוכיחין עליה, עשאן כעבין – חייבין, כלמודין – פטורים” (ברכות לז ע”ב - לח ע”א). הגרסה המקורית היא כנראה “כעכין”. בסוגיה אחרת של הבבלי עולה שכיכרות רגילות “נושכות זו מזו”, כלומר נדבקות בתנור זו לזו, אבל כעכים אינם נדבקים. גם הלכה זו תוזכר להלן בהקשר אחר (בבלי, פסחים מח ע”ב), ומשמע שהכעך גדול וגס ואופים אותו לחוד בתנור, ולא כמו שאופים לחמים רבים בו בזמן בתנור. מפירוש גאון משמע שכעכים הם “גריצות גדולות כל אחד עשויה כמין כיפה ועדיין הערבים קוראים אותה כעך” 72 מביאו ליברמן (ראבי"ה תכב, חלק ב, עמ' 52). ראו אוצר הגאונים לפסחים, עמ' 147. . גריצות הן הצמות שמהן קולעים חלה (ראו פירושנו לביצה פ”ב מ”ו), ובדרך כלל הכוונה לחלה עבה (שם, שם), בניגוד לרקיק שהוא דק וכנראה גם אינו עגול (תוס’, פסחים פ”ב הט”ו). על כן נראה שכעך הוא חלה העשויה מצמה אחת שמסובבים אותה סביב עצמה. כיכרות כאלה אפו לחוד ובאופן גס במיוחד לכלבים.

6הירושלמי מזכיר סוג נוסף של עיסת כלבים והוא ה”קלוסקין”. הקלוסקין או הגלוסקין משמעו עוגה, כלומר לחם עגול, והוא מופיע כמונח לכיכר תקנית, אם כי מטיב מעולה, כפי שעולה מכמה מקורות, כגון “האוכלים למעדנים – רבי חנינא בר פפא אמר גלוסקין וחמר עתיק” (איכה רבה, פ”ב ה, עמ’ 145), וכן: “מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב”ה, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, אמר לו אלו מעשה הקב”ה, ואלו מעשה בשר ודם. אין אלו נאים...?” (תנחומא, תזריע, ז). כמו כן: “אמר רבי אליעזר בן עזריה למה הדבר דומה למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום, ואמר לו: הוצא ממנו כך וכך סולת, כך וכך סובין, כך וכך מורסן, וסלית לי מתוכה גלוסקא אחת יפה מנופה ומעולה” (תנחומא, תצוה ה).

7אם כן, גלוסקין הוא כיכר עגולה רגילה הנעשית מצמה מגולגלת; כעך הוא כיכר גדולה במיוחד מגולגלת בצורת כובע, ולימודין היא עוגה או לחם בצורת האות למדה, כלומר כמשולש Λ. האמורא אומר שאפילו עשה עיסת כלבים בצורה של גלוסקין אין היא חייבת בחלה; לא צורת המאפה קובעת אלא טיב החומר שבה.

8גידול כלבים

9יחסם של החברה היהודית ושל חז”ל, לכלב, היה מורכב. מצד אחד נחשב הכלב לחיית פרא מסוכנת, מצד אחר נעזרו בו לשמירה ולהגנה. הכלב נזכר בעיקר בהקשר של סְפר ומרעה 73 ראו שוורץ, כלבים. , וגם במשנתנו הבעלים של הכלב הוא הרועה. חשוב להעיר שממשנתנו יוצא בבירור שהייתה תרבות של גידול כלבים הכוללת אפייה מיוחדת לצורכיהם, ואפילו מונחים קבועים וצורות חיצוניות קבועות של ה”בונזו” הקדום.

10בזמן שהרועים אוכלים ממנה – אם הרועים אוכלים מן המאפה הרי הוא כלחם לכל דבר. להלן מונה המשנה מה משמעותה של קביעה זו (איור 6).

11חייבת בחלה – ככל לחם אחר העיסה חייבת בחלה, ומערבים בה – אפשר להניח בה עירוב תחומים, ומשתתפין בה – אפשר להשתמש בה להנחת עירוב חצרות ותחומים, שבהם משתתפים כל בני החצר או המבוי. את דיני העירוב למדנו במשנת עירובין פרק ג. במשנה א של אותה מסכת מופיע המונח “מערבין ומשתתפין”. כפשוטו שם עירוב הוא מונח כללי לכל התקנה של עירוב בכל דרך שהיא (מחיצה, הכנת אוכל, עירוב ברגליים 74 על כך ראו פירושנו לעירובין פ"ד מ"ז-מ"ט. או בכל צורה שהיא), ואילו “משתתפים” הוא הכנת האוכל המשותף הנדרש לעירובי חצרות ומבואות. אבל בעירוב תחומין אין כל השתתפות. הירושלמי אומר ש”מערבים” זה בעירובי חצרות, ו”משתתפים – בין בחצירות בין בתחומין” (עירובין פ”ג ה”א, כ ע”ג). פירוש זה של הירושלמי בעירובין מוכח ממשנתנו. ניתן לערב ולהשתתף בכל מזון שהוא 75 ראו פירושנו לעירובין פ"ג מ"א. , אם כי העדיפו לערב דווקא בפת (כגון בבלי, עירובין נא ע”ב), ובפועל זה היה הנוהג המקובל. עיסת הרועים נחשבת, אפוא, כפת, ומברכין עליה ומזמנין עליה – ברכת המזון כמו על לחם. גם כאן מברכים על כל מזון, אך הכוונה לברכת המזון המלאה שאומרים רק על לחם.

12ונעשת 76 ב- ס גרס "ונאפית", וראו הערותיו של זק"ש, משנה, על אתר. בעל מלאכת שלמה ניסה לתלות את הנוסח במחלוקת רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי על מועד הפרשת חלה (להלן פ"ו מ"ג וסוף פ"ב, וראו פירושנו שם ושם), ברם דומה שהמילה "נעשית" היא כללית וזהה ל"נאפית", ואין בניסוח כל התייחסות למועד הרמת החלה. ביום טוב – ביום טוב מותר לאפות לחם לצורך החג, ולדעת חלק מהחכמים מותר גם לאפות כמות גדולה יותר אשר תספיק גם לצורך יום חול. כידוע, ביום טוב התירו להכין ולאפות רק אוכל נפש, ונחלקו חכמים מה היקפה של הגדרת אוכל נפש, האם היא כוללת בהמות, ואם כן האם כלבים בכלל. מצינו לכך שתי הגדרות. האחת כוללנית, האם בהמה היא בכלל אוכל נפש או לא: “ ‘אך אשר יאכל לכל נפש’ וגו’ – שומע אני אף נפשות בהמה ונפשות אחרים במשמע? תלמוד לומר לכם. לכם ולא לבהמה, לכם ולא לאחרים דברי רבי ישמעאל, רבי יוסי הגלילי אומר: ‘אך אשר יאכל לכל נפש’ אף נפשות בהמה במשמע? ...משמע מביא נפשות בהמה, ומביא נפשות אחרים, תלמוד לומר ‘אך’ חלק. רבי עקיבא אומר: ‘אך אשר יאכל לכל נפש’ אף נפש בהמה במשמע. משמע מביא נפש בהמה, ומביא נפשות אחרים? תלמוד לומר ‘לכם’ – לכם ולא לאחרים. מה ראית לחלוק. שאתה מוזהר על הבהמה ואי אתה מוזהר על הגוי” (מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דפסחא, בא, פ”ט, עמ’ 32). המחלוקת נידונה גם בתלמודים (ירו’, ביצה פ”א ה”י, סא ע”א; בבלי, שם כא ע”א). אם כן, לפי רבי יוסי הגלילי האכלת בהמה נאסרה, לפי רבי עקיבא הותרה, אך ההיתר אינו כולל מלאכה לצורך אכילת נכרי.

13האכלת כלבים עוררה מחלוקת נוספת: “אך אשר יאכל לכל נפש שומע אני אף נפשות בהמה שהיא קרויה נפש כעינין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה (ויקרא כד ח)? יכול יהו מהלקטין תורמסין לתרנוגלים ועושין לימודים לכלבים? תלמוד לומר ‘לכם’ – לכם ולא לגוים לכם ולא לכלבים” (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פרק יב ט”ז, עמ’ 21). בהמשך שם מובאים דברי רבי עקיבא ש”לכל נפש” כולל גם בהמה. ברם, בפ”ג מ”א הדיון כוללני פחות, והמשנה מבחינה בין בהמות שמזונותיהן עליך לבין חיות עצמאיות שאין מזונן על אדם. אשר לכלבים, למרות הדרשות לעיל רבי טרפון מתיר להאכיל כלבים, כנראה מאותה סיבה (ראו פירושנו לביצה פ”ג מ”ה; פ”ד מ”ב; שבת פכ”ד מ”ד). במקרה זה של האכלת בהמה, ייתכן שלאיסור לאפות עיסת כלבים מצטרף חשש נוסף שהכמות גדולה מדי, וממילא מספיקה ליותר מהנדרש ליום טוב, זאת לאור פירושנו שכעך הוא כיכר גדולה וגסה. זאת ועוד; כלב אינו סתם בהמה. אמנם מצד אחד הוא פחות תלוי באדם, אבל מצד אחר “הואיל ואפשר לפייסן בנבלה” (בבלי, ביצה כא ע”א), אפשר לתת לכלב לאכול נבלה והכנתה של זו אינה כרוכה באיסורי מלאכה ביום טוב. הווה אומר, גם מי שמתיר לאפות בשביל להאכיל בהמה יודה שאין להתיר אפייה לכלב, כי ניתן לספק את מזונו בדרכים מותרות יותר. מציאות הלכתית וחברתית זו נדונה בפירושנו למסכת שבת פכ”ד מ”ד.

14ויוציא בה אדם ידי חובתו בפסח – אם היא נאפתה כך שלא החמיצה הרי היא כמצה.

15אם אין הרועים אוכלין ממנה – אם זו עיסת לימודים ואין הרועים מוכנים לאכלה אין היא נחשבת ללחם על כל המשמעויות שלו, ואף אינה נחשבת לאוכל כלל.

16אינה חייבת בחלה [ ואין מערבין בה ] – הנתון בסוגריים נוסף על ידי מעתיק מאוחר בין השורות, ואין משתתפין בה – כאמור מותר לערב ולהשתתף בכל אוכל, ואמנם העדיפו פת אך עיסת הכלבים אינה אוכל כלל, ואין מברכין עליה – שכן אינה בבחינת אוכל, ואין מזמנין עליה ואינה נעשת ביום טוב – תפיסת משנתנו היא שאין להכין אוכל לכלב ביום טוב. כאמור, ייתכן שהתנא סבור שנאסרה כל הכנת אוכל לבהמה, או שנאסרה רק הכנת אוכל לכלב, או שמותר אף להכין אוכל לכלב, אך לא במקרה זה הואיל והמלאכה אסורה בתכלית, ובמקביל את צורכי הכלב ניתן לספק בדרך מותרת יותר.

17ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח .

18בין כך ובין כך מטמא טומאת אכלין – גם אם אינה מאכל אדם היא מאכל בהמה (כלב), ומאכל בהמה מטמא טומאת אוכלין. טומאת אוכלין היא הגדרה הלכתית למזון שאם הוא אוכל הוא מוכשר לקבל טומאה (משנה, טהרות פ”א מ”א ועוד). אוכל לצורך הגדרה זו הוא כל הראוי למאכל, אף אם אין נהוג לאכלו. טומאת אוכלין היא טומאה קלה (ולד הטומאה), אפילו אם האוכל נגע במת אינו אלא טמא ברמה של “ולד הטומאה”, ואינה מטמאה את הנוגע בה (לא אדם ולא כלים).