משנת ארץ ישראל על משנה חלה א:ט

1החלה והתרומה חייבין עליהן מיתה 77 הרשימה מצויה בספרי זוטא, טו יט, עמ' 283, ונוסף "וניקחת בכסף מעשר שני". – האוכלם במזיד חייב מיתה בידי שמים (משנה, תרומות פ”ז מ”א). הדגש במשנה הוא על הלכות שבהן חלה כתרומה. היא נחשבת כקודש לכל דבר.

2וחומש – מי שאכל בשוגג חייב להשיב לכוהן את דמיה בתוספת חומש, כדין אוכל תרומה (משנה, תרומות פ”ו מ”א), ואסורין לזרים – המשפט מיותר, שהרי אם אוכלם חייב ודאי שהם אסורים, אלא שהמשנה רוצה לכנס תחת גג אחד את כל ההלכות והניסוחים המצויים בהלכות הקדומות.

3והן ניכסי כהן – המונח נראה מיותר, שהרי הדבר ברור וחוזר על הנאמר לפניו. במשנה אחרת שנינו: “התרומה והבכורים חייבים עליהן מיתה וחומש ואסורים לזרים והם נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים” (בכורים פ”ב מ”א). שם המשפט נחוץ על מנת להבהיר שהביכורים אינם קרבן למזבח, אלא ניתנים לכוהנים. ברור שמשנתנו מנוסחת כהמשך למשנת ביכורים. כפי שאמרנו, הפרק כולו הוא ניסוח מאוחר שיש בו לקט או תגובה למשניות אחרות, ומשנה זו מנוסחת אף היא על בסיס משנת ביכורים.

4ועולין באחד ומאה – אם נפלו לחולין ובחולין פי מאה – התרומה מתבטלת. דין זה מנוסח באופן כללי בלבד, והניסוח המדויק נדון בפירושנו למשנת תרומות (פ”ד מ”ז).

5וטעונים רחיצת ידיים – יש ליטול ידיים לפני אכילתם, אף אם האדם טבל כפי שנדרש להלן. המונח המקובל הוא “נטילת ידים”, ברם במקורות ארץ ישראל ובבל מופיע גם המונח “רחיצת ידים” 78 משנה, בכורים פ"ב מ"א; עירובין פ"א ה"י; ירו', חגיגה פ"ב ה"ה, עח ע"ב; בבלי, יבמות עג ע"א; בבא מציעא נג ע"א, ועוד. . החלוקה היא שבמשנה מופיע לרוב המונח “רחיצת ידים” ובתוספתא ובמדרשי ההלכה “נטילת ידים” (או “נוטלים לידים”). ההבדל הוא שאדם רוחץ לעצמו ואבל נוטלים לו אחרים, ונדון בכך, אם יזכנו החונן לאדם דעת, במסכת ידים. מאוחר יותר, בתקופת הגאונים, היה ויכוח על נוסח הברכה, האם יש לברך “על נטילת ידים”, וכך פסקו גאוני בבל, או “על רחיצת ידים”, כפי שפסקו גאוני ארץ ישראל. הוויכוח התגלע במלוא חריפותו בליל הסדר. בהגדות ארץ ישראל משובצת הנוסחה “על רחיצת ידים”, וגאוני בבל תוקפים נוסחה זו בזעם. מסתבר שהנוסחה הקדומה נותרה בליל הסדר גם אחרי שבני ארץ ישראל קיבלו את הנוסח “על נטילת ידים”, זאת משום שבליל הסדר החגיגי השתמרו נוסחאות קדומות, וכן משום שנטלו בו ידיים שלוש פעמים (לטיבול ראשון, לארוחה ולמים אחרונים בסוף הסעודה), והייתה נטייה לגוון בברכות 79 ספראי וספראי, הגדת חז"ל, עמ' 63-61; אוצר הגאונים לפסחים, עמ' 122-121. . מכל מקום, גם בספרות קומראן אין המונח “טבילה” נזכר, ובמקומו נעשה שימוש בשורש רח”ץ.

6והערב שמש – האוכל תרומה וחלה חייב לטבול בערב, אף אם אינו יודע שנטמא. טבילה זו נזכרת במקורות מקבילים (ראו פירושנו לברכות פ”א מ”א) והיא מיוחדת במינה. היא לא נועדה לטהר אדם מטומאתו, שהרי חייבים בה גם מי שלא נטמאו, אלא זו טבילה להוספת קדושה וטהרה.

7משנתנו ומקבילתה במסכת ביכורים (פ”ב מ”א) מניחה בפשטות שנטילת ידיים היא רק לתרומה ולמעשר שני, אבל במשנת חגיגה שנינו: “נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה” (פ”ב מ”ה). במשנת עדויות (פ”ה מ”ו) מסופר על אליעזר בן חנוך (אולי חכם) “שפקפק בטהרת ידים” ונודה על כך. אולם מקורות פנימיים וחיצוניים מסוף ימי הבית מעידים כי נטילת ידיים לפני האוכל הייתה נוהג שכל היהודים נהגו בו והייתה סימן היכר לזהות יהודית 80 ירו', נח ע"ג; ברכות פ"ח ה"א, יב ע"א; בבלי, חולין קו ע"א; מרקוס ז 5-1. . עסקנו בכך מעט בפירוש לברכות פ”ח, ואם יזכנו החונן לאדם דעת נרחיב בכך במבוא למסכת ידים, ונראה שאכן שתי דעות היו בשאלה זו ומשנתנו נוקטת אחת הדעות.

8ברוב עדי הנוסח נכתב רק “רחיצת ידים”, אבל ב- ל’, הוא כתב יד ליידן, נוסף “ורגלים”. גם במשנת בכורים המקבילה מוסיף כתב יד ץ’ האשכנזי מילה זו. בפירושנו לעירובין פ”י מ”י עמדנו על כך בהרחבה והראינו כי כנראה היה זרם בבתי המדרש שתבע לצרף לנטילת הידיים גם טבילת רגליים. במקביל נתגלו מקוואות המתאימים רק לנטילת רגליים ואינם מתאימים לטבילת כל הגוף. אין הם מתאימים גם לנטילת ידיים האמורה להיעשות בכלי, ואף אין הם מתאימים לכך מבחינה פונקציונלית.

9ואינן ניטלים מן הטהור על הטמא 81 בעל מלאכת שלמה מעיר על היסוס מסוים לגבי משפט זה, "מן הטהור על הטמא". מי שמחק כן עשה זאת בגלל דברי רבי אליעזר (להלן פ"ב מ"ט) שבהם העניין חוזר, ושם רבי אליעזר חולק. ברם את מחלוקת התנאים בנושא אי אפשר לטשטש, כפי שאמרנו. – זו הלכה הנשנית במפורש לעניין תרומות (משנה, תרומות פ”ב מ”א). בפירושנו לה 82 הנושא נדון בסדרת משניות במסכת תרומות (פ"א מ"ד ואילך עד פ"ב מ"א). המשנה תמיד כדעת בית הלל, ודעת המתנגדים מצויה במקבילות. ראינו שההלכה המשנאית אסרה תרומה של כל מין על מין אחר, ובין השאר גם תרומה של טהור על הטמא. אבל זו דעת בית הלל בלבד, ובית שמאי התירו לתרום מן הטהור על הטמא, ואף מהגמור על שאינו גמור. נוסף על “בית שמאי” נזכרו בהקשר זה גם רבי אליעזר, שכידוע היה מאחרוני בית שמאי, תלמידו רבי אלעאי ובן תלמידו רבי יהודה בן אלעאי. כן נאמר בתוספתא למשנתנו: “רבי ליעזר אומר חלה ניטלת מן הטהור על הטמא. אמרו לפני רבי ישמעאל והלא פלוני יש בדרום והיה מורה בהוראה הזאת. אמר להם לבוש שלבש בו אבא, וציץ שנתן בין עיניו 83 הברייתא מאמצת את המסורת שרבי ישמעאל היה מזרע כהונה גדולה. , אם לא אלמד בו לכל מורה הוראות. אמרו לו משם רבי ליעזר! אמר להם אף הוא יש לו במה יתלה” (פ”א ה”י). הניסוח בתוספתא ממעיט כאילו אמר רבי אליעזר את דבריו רק לעניין חלה, אך כאמור זו שיטתו ושיטת בית שמאי. רבי ישמעאל חולק. כאשר מספרים לו שיש פלוני זקן בדרום המורה הלכה כבית שמאי 84 תוספתא זו מצטרפת לרמזים בדבר בית שמאי ואזור אדום, ואין דרום כאן אלא דרום יהודה שהוא אדום. הקשר בין האדומיים ובית שמאי נזכר בהלכה אחת (ראו בן שלום, בית שמאי, עמ' 237-235), והברייתא שלנו מצטרפת לתמונה זו. עם זאת, אין ללמוד מכאן אלא על כך שלבית שמאי נודעה השפעה על בני חבל אדום, ואין להפריז במשמעותה של העדות. קשה לראות בכך עיקרון מנחה בפעילותם של בית שמאי. הוא נשבע בתוקף שעליו לשרש דעה זו. אבל כאשר הוא שומע שזו דעת רבי אליעזר הוא נסוג מעט מתקיפותו, אך לא מעמדתו העקרונית. מעניין שרבי ישמעאל אינו מתייחס למחלוקת בית שמאי ובית הלל, ומתנהג כאילו דעת בית שמאי אינה קיימת. רבי ישמעאל עצמו חי בדרום, בכפר עזיז, ולא היה כה מרוחק מאותו זקן פלוני (איור 7).

10להלן, פ”ד מ”ו, תתיר המשנה הסדר המבוסס על הרמת חלה מהטמא על הטהור, וזה כדעת בית שמאי.

11אלא מן המוקף – העיקרון שנקבע בפרק א במסכת תרומות הוא שאין לתרום מערֵמה אחת על אחרת אלא אם הן נמצאות יחד באותו כלי. בדרך זו אף ניתן לתרום את “העיגול של דבילה שנטמא מקצתו תורם מן הטהור שיש בו על הטמא שיש בו” (משנה, תרומות פ”ב מ”א). ההגבלה “אלא מן המוקף” מוסבת לא רק על נתינת חלה (או תרומה) מן הטמא על הטהור אלא על כל אפשרות של הרמת מתנה מזה על זה. במקרה של תרומה מתעוררת בכך בעיה נוספת, הרי הטמא מטמא את הטהור, ולכך הוצעו הצעות שונות במקורות. המשנה להלן, פ”ב מ”ח, מציעה פתרון אחד ומשנת תרומות (שם) מציעה פתרון אחר, ואף אנו הצענו פתרונות נוספים 85 ראו פירושנו להלן, פ"ב מ"ח. ההלכה העקרונית חוזרת בתוס', ביכורים פ"א ה"ו; טבול יום פ"ב הט"ז, עמ' 686. .

12ומן הדבר הגמור – זו נוסחה עמומה שבאה להכליל את החלה ואת התרומה 86 והמאירי פירש שהכוונה לתרומה בלבד. . התרומה ניתנת מפרי שנגמרה מלאכתו 87 משנה, מעשרות פ"א מ"ה-מ"ח; תוס', פ"ב מ"ב ועוד. מועד הפרשת תרומה הוא מועד הפרשת כל המעשרות. בפועל הקדימו את מתן התרומה, כפי שהראינו במבוא למסכת תרומה. , ואילו חלה מעיסה שהסתיימה אפייתה. המשנה להלן קובעת: “אוכלין עריי מן העיסה עד שתיגלגל בחטים ותטמטם בשעורין. גילגלה בחטים וטמטמה בשעורין האוכל ממנה חייב מיתה, כיוון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד...” (פ”ג מ”א). כאן מועד החיוב בחלה הוא מעת שהאישה מטילה מים לבצק; “תיגלגל” שבמשנה הוא המונח להטלת המים, כפי שנראה בפירושנו למשנה. כמו כן במדרש: “ראשית עריסתכם – למה נאמר? לפי שהוא אומר ‘והיה באכלכם מלחם הארץ’ שומע אני אף הקמחים במשמע? תלמוד לומר ‘ראשית עריסתכם’, משתתערס. מיכן אמרו אוכלים עראי מן העיסה עד שתתגלגל בחיטים ותיטמטם בשעורים. גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים, האוכל ממנה חייב מיתה, כיון שנותנת מים מגבהת חלתה. ובלבד... שאין מפרישים חלה מן הקמח (ראו להלן, פ”ב מ”ה). איזו היא גמר מלאכתה? קרימתה בתנור, דברי רבי עקיבא, רבי יוחנן בן נורי אומר משתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים” (ספרי במדבר, קי, עמ’ 114). המדרש מצטט את המשנה מפרק ג ורומז למשנה אחרת מפרק ב, אך מוסיף שלמעשה ניסוח זה הוא של רבי יוחנן בן נורי. אבל רבי עקיבא מפרש את המונח “גמר מלאכה” באופן אחר. לדעת רבי עקיבא “מן המוגמר” הוא גמר האפייה, כלומר התקרמות החלק של הלחם הפונה אל האש (כמו בשבת פ”א מ”י), ולרבי יוחנן בן נורי המועד שבו תחול חובת הפרשת החלה הוא תחילת לישת הבצק. דומה שמשנתנו מנוסחת לשיטת רבי עקיבא בלבד. השאלה של המדרש “איזו היא גמר מלאכתה?” היא לשיטת רבי עקיבא בלבד. המדרש מכיל, כאמור, משניות רבות, ואף השאלה “איזו היא גמר מלאכתה” לקוטה ממקור כלשהו. הרי המונח “גמר מלאכתה” לא נזכר כלל בראשית המדרש, אדרבה, נאמר שמועד הרמת החלה הוא נתינת המים בעיסה. אין זאת אלא שהשאלה לקוטה ממקור אחר, ומוסברת על ניסוח אחר של ההלכה. כך תוסבר הכפילות במדרש. גמר מלאכה הוא המועד הטבעי לחלות של מצוות. כך, למשל, אין חפץ מקבל טומאה עד שתיגמר מלאכתו, בשבת גמר מלאכה הוא בבחינת אב מלאכה בפני עצמו וכיוצא באלו הגדרות.

13המחלוקת של שני התנאים (רבי יוחנן בן נורי ורבי עקיבא) היא מהותית, האם החלה ניתנת מבצק (עריסה) או מלחם. הכוהן מעדיף כמובן לקבל לחם מוכן, אך הוא גם רוצה לחם שלם ולא חתיכת לחם שנפרסה מכיכר. דומה שביטויי היום-יום שחכמים משתמשים בהם מעידים כי בדרך כלל ניתנה החלה מהבצק, בעת הכנתו, ולא לאחר האפייה 88 ראו, למשל, להלן פ"ב מ"ג. .

14אמנם נתינת המים אינה גמר מלאכה, אך המדרש שציטטנו קורא לה כך, וכנראה גם המשנה שלנו. ייתכן שמונח זה נקבע לשיטת רבי עקיבא בלבד, אך גם ייתכן שנתינת המים תכונה “גמר” משום שבכך מתחיל שלב הגמר של הכנת בצק.

15ההלכות הראשונות במשנה שנויות גם במשנת ביכורים (פ”ב מ”ב). כפי שנראה בדיוננו שם, משנת ביכורים נלקטה מתוך משנה קדומה וערוכה שנערכה בסגנון עריכה שונה מרוב המשנה. הסגנון של עריכה זו הוא השוואתי: השוואת תרומה לביכורים, תרומה למעשר שני, תרומה לחלה, כוי לבהמה או לחיה וכן הלאה. עורך המשנה שיבץ במסכת ביכורים כמה משניות מאותה חטיבה קדומה, ועורך משנתנו שיבץ לתוכה משנה אחת.

16האומר כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת – הלכה זו שנינו גם בדיני תרומה. מן התורה אין קִצבה לא לתרומה ולא לחלה, אבל חכמים נתנו להן קצבה. עם זאת, נותרה האפשרות שירא השמים ייתן יותר תרומה ממה שנדרש. חכמים תבעו שתהא זו “הפרשת” תרומה, דהיינו שבידי הבעלים יישאר מעט מהפרי או מהלחם (ראו פירושנו לתרומות פ”ד מ”ה, ולהלן). כמובן הוא רשאי לתת את כולו לכוהן, אך כמתנה ולא כדין תרומה או חלה, “מראשית עריסותיכם מקצתה ולא כולה” (ספרי, במדבר קי, עמ’ 114). הדין של תרומה מרובה נדון בפירוט במסכת תרומות (פ”ד מ”ה), ושם יש מחלוקת תנאים האם מקסימום התרומה הוא 10% (רבי אליעזר), 50% (רבי ישמעאל) או “עד שישייר שם חולין”, כדעת רבי עקיבא. הדרשה מופיעה גם במדרשים אחרים: “רבי עקיבא אומר בא הכתוב ללמדך שאם בא לעשות כל גורנו תרומה רשאי ובלבד שישייר מקצת” (ספרי במדבר, ה, עמ’ 8; מדרש תנאים לדברים, יח ד, עמ’ 108). בשני המקרים זו דרשתו של רבי עקיבא בלבד. רבי ישמעאל חולק ומציע דרשה אחרת, וכנראה לא רק משמעות דורשים ביניהם אלא גם הבדל הלכתי של ממש. מכל מקום, משנתנו מהלכת בשיטת רבי עקיבא (איור 8).

17לא ברור האם התנאים האחרים חולקים רק בתרומה, או שיחלקו גם בחלה. למרות הדמיון ההלכתי, הבדל גדול יש בין תרומה לבין הפרשת חלה. המפריש חלה מרובה מפסיד משלו, אבל הנותן תרומה מרובה מצמצם את חלקו של הלוי במעשר לוי, את שיעור המעשר השני (או מעשר עני) וגם את שיעור החלה שיש להפריש מאותו יבול. על כן אין להקיש בין שני המקרים. מכל מקום, משנתנו כרבי עקיבא. גם הדרשה בספרי (במדבר קי) שציטטנו לגבי חלה נאמרת כסתם, ולא נאמר שהיא דווקא דעתו של רבי עקיבא.

18המשנה מרכזת, אפוא, את קווי הדמיון בין חלה לתרומה. ראינו כי היא מבוססת על משניות אחרות, וכי מה שמוצג כסיכום הלכתי הוא הצגה של דעה אחת מאלו המצויות כמעט בכל אחד מהנושאים שבמשנה.