משנת ארץ ישראל על משנה חלה ב:א

1פירות חוצה לארץ שניכנסו לארץ חייבין בחלה 89 ב- ט גורס "ובמעשרות". יש לגרסה זו תימוכין קלים; ראו זק"ש, משנה, על אתר, ומלאכת שלמה. עם זאת, אין ספק שזו תוספת מאוחרת. לפנינו הלכה מיוחדת לחלה, כפי שהראינו במבוא. – התפיסה העקרונית של משנתנו היא שמצוות חלה נובעת מהבעלות של היהודי על הגרעינים, ולא מכך שגדלו בארץ ישראל (להלן פ"ג מ"ה).

2יצאו מיכן לשם – מארץ ישראל לחוץ לארץ, רבי אליעזר מחייב רבי עקיבה פוטר – לדעת רבי אליעזר תבואה זו היא תבואת הארץ, אף שכרגע היא מחוצה לה. לדעת רבי עקיבא היא תבואת חוץ לארץ. המחלוקת היא עקרונית, ממתי חייבת התבואה במצוות חלה. לדעת רבי אליעזר הגרעינים נושאים עמם את חובת החלה, אף שעוד לא הגיע זמן ביצוע המצווה. לדעת רבי עקיבא האפייה מחייבת, וזו נעשתה בחוץ לארץ. במדרש יש מחלוקת דומה, והדעות הפוכות (ספרי קי, עמ' 113; ירו', נח ע"ב, והנוסח שם בעייתי). מהירושלמי ברור שמשנתנו היא לשיטת רבי מאיר, ורבי יהודה הופך את שמות המוסרים כך שרבי אליעזר הוא המקל. מצב זה של היפוך בדעות החולקים תדיר במקורותינו. אמנם חז"ל עשו מאמצים גדולים לשמור על שושלת המסירה ולדייק בה, אבל בפועל נוצרו טעויות וחז"ל עצמם היו ערים לכך. עסקנו בכך במבוא הכללי, ושם כתבנו: "חז"ל ראו במסירת שמו של בעל המימרה חלק בלתי נפרד מיחסי תלמיד-רב (ספרי במדבר קנז, עמ' 213); הם היו ערים לשיבושים בשמות המוסרים, וראו בכך את הצעד הראשון לקראת שכחה. מי שלא שינן היטב עלול לשכוח את שמות המוסרים ולהחליפם. הדבר מוצג כשיבוש אפשרי, אך שיבוש לכל דבר: 'מנין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר, ולאומר על טמא טהור ועל טהור טמא, שהוא עובר בלא תעשה, תלמוד לומר לא תסיג גבול רעך' 90 ספרי, דברים קפח, עמ' 227; מדרש הגדול לדברים, יט יד; מדרש תנאים לדברים, עמ' 115. , וכן: 'הוא היה אומר יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנה ולשכחה בשתי שנים. כיצד, שאם יושב אדם ששה חדשים ואינו חוזר בה נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא. י"ב חודש ואינו חוזר בה נמצא מחליף חכמים זה בזה. י"ח חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי פרקים. כ"ד חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי מסכתותיו. ומתוך שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכמים זה בזה ומשכח ראשי פרקים וראשי מסכתותיו סוף שיושב ודומם, ועליו אמר שלמה...' " 91 אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ד; תנא דבי אליהו זוטא, פי"ז, עמ' 8, וראו המקבילה בספרי דברים, מח, עמ' 109-108. .

3מלשון המשנה משמע בבירור שתבואת חוץ לארץ פטורה מחלה. רק דגן שנכנס לארץ חייב בה, או אולי גם פרות מהארץ שיצאו לחו"ל, אך לא תבואה שגדלה בחוץ לארץ ונאכלת שם. בשאלה זו של חיוב חלה בחוץ לארץ נעסוק במפורט בפירושנו להלן, פ"ד מ"ח.

4המשנה אינה עוסקת בהפרשת חלה מתבואה שבאה מסוריה אלא מרחוק יותר, מחוץ לארץ. ייבוא של פרות בכלל, ודגן בפרט, לא היה נושא הלכתי פשוט. האיסיים אסרו ייבוא דגן של נכרים באופן כללי, ויהושע בן פרחיה שגזר טומאה על ארץ העמים ניסה גם להנהיג שחיטים הבאות מאלכסנדריה תהיינה טמאות (תוס', מכשירין פ"ג מ"ד, עמ' 675). חכמים התנגדו לחומרה זו בתוקף רב. הסיבות לכך היו הלכתיות טכניות 92 אמנם החיטים נרטבו, אך הרטבה זו הייתה לפני גמר מלאכה, והחיטים עדיין לא היו מסוגלות לקבל טומאה. , ברם דומה שיש בהלכה גם ביטוי למצבו הכלכלי של משק הארץ. ייבוא החיטים לארץ בתקופת התנאים היה נדיר, והארץ סיפקה את צרכיה בדגנים. כל זאת בניגוד לתקופת האמוראים שבה הפך ייבוא דגנים לתופעה קבועה ומוכרת 93 ספראי, הכלכלה, עמ' 111-110. . אבל בשנות בצורת הייתה ארץ ישראל תלויה בייבוא החיטים ממצרים. שנות בצורת אינן תופעה נדירה בארץ, ואף לא מקרה בלתי מתוכנן, בבחינת הפתעה רעה. כל שלוש שנים בערך מתחוללת בצורת, ולעתים הבצרות רצופות, ואז הרעב הופך למכת מדינה. על כן היה משק הארץ תלוי בייבוא ממצרים, ומצב זה משתקף גם במשנה שלנו העוסקת בייבוא חיטים דווקא מחוץ לארץ ולא מ"סוריה".

5במבוא עסקנו בשאלת הזיקה של מצוות חלה לטריטוריה הקדושה של ארץ ישראל.

6משנתנו עוסקת בפֵרות (תבואה) שקשורים לארץ ישראל, והמחלוקת היא מה קובע את מעמדם, מקום הבישול (האפייה) או מקום הגידול. מן הסתם מקום האפייה הוא גם מקום האכילה.

7אמנם לא נאמר מה הדין במקרה הרביעי, אך מסתבר שעיסת חוץ לארץ שאין לה כל קשר לארץ פטורה ממצוות חלה, אחרת היו רבי אליעזר ורבי עקיבא נחלקים כבר במקרה זה.