משנת ארץ ישראל על משנה חלה ב:ז

1שיעור ה חלה אחד מעשרים וארבעה – בתורה אין למצוות חלה שיעור, כמו לתרומה או לפאה, אבל כמו בשתי הלכות אלו גם לחלה ניתן שיעור. במשנה הקודמת עמדנו על כך שהשיעור נועד לגרום לכך שההענקה לכוהן תהיה משמעותית, לפחות כפרוסת לחם 127 הר"ש סירליאו מצא למספר זה רמזים בפסוקים שונים. יש להניח כי אלו רעיונות שבאו בעקבות ההלכה, ואינם הסיבה לה. .

2העושה עיסה לעצמו [ ו ] העושה משתה לבנו אחד מעשרים וארבעה – את המשנה יש להבין שדין אחד לאופה לעצמו כמות קטנה יחסית (אבל יותר מחמישה רבעים) ולאופה כמות גדולה. הדוגמה לכך היא: "משתה לבנו" או "משתה בנו", כמו בכל יתר עדי הנוסח, הוא יום החתונה של הבן 128 באזכורים אחרים מופיע גם בכתב יד קופמן "משתה בנו", כמו בשביעית פ"ז מ"ד; כריתות פ"ג מ"ז. בעבודה זרה פ"א מ"ג במשנתנו "משתה בנו", אבל בכתב יד קופמן כל הצירוף חסר. . המינוח הרגיל במקורות הוא "משתה בנו", והוא מופיע במקורות חז"ל ואף בכתובת 129 נוה, על פסיפס, עמ' 115. . משתה הבן מופיע כהזדמנות מיוחדת שבה האדם מכין מזון בכמות גדולה. בעת ההכנות למשתה כזה מתפקד היחיד, מבחינה כמותית, כאילו היה נחתום. כך גם מתואר היחיד האופה בכמות מסחרית לאחר הפסח (תוס', פסחים פ"א הי"ג). זו גם ההזדמנות שאדם רגיל קונה ומכין בה בשר (משנה, כריתות פ"ג מ"ז; שביעית פ"ז מ"ד, ועוד). מכל מקום, למרות הכמות הגדולה של לחם שבעל הבית מכין הוא מפריש רק אחד חלקי עשרים וארבעה.

3נחתום שהוא עושה למכור בשוק וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק – שני אלה מכינים עיסה בכמות מסחרית. מעניינת התמונה החברתית של אישה שאינה נחתום מקצועי אבל מכינה לחם למכירה בכמות גדולה. זהו מסחר ברמה מקומית וראשונית ביותר, ועדות לכך שסחר הלחם טרם הפך להיות מסחרי לחלוטין. ייצור ברמה כזאת אופייני למערכת שהמסחר בה מוגבל.

4אחד מארבעים ושמונה – שוב לא ברור למה נקבעה דווקא מידה זו, ומן הסתם היא פי שניים מהכמות הקודמת. בתוספתא מוסיף רבי שמעון שאפילו נתן אחד לשישים יצא (פ"א ה"ח); אמנם המדובר בחלת דמאי (חלה המופרשת ממעשר שהורם מתוך ספק), אך ברור שלדעתו די בשיעור קטן זה כדי לצאת ידי חובה.

5במקורות ניתנים כמה הסברים להבדל בין בעל הבית לנחתום: "אמר רבי יהודה מפני מה אמרו בעל הבית אחד מעשרים וארבע, מפני שעינו יפה בעיסתו. נחתום אחד מארבעים ושמונה, מפני שעינו צרה בעיסתו. וחכמים אומרים לא מן השם הוא זה, אלא בעל הבית עיסתו מעוטה ואין בה כדי מתנה לכהן, נחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן" (תוס', פ"א ה"ז; ירו', נח ע"ד; בבלי, שבת טו ע"א). לדעת חכמים הסיבה המרכזית היא הרצון לתת לכוהן מתנה משמעותית. לכן בעל הבית שאופה מעט ייתן יותר, כדי שלכוהן תהיה טובת הנאה משמעותית, אבל הנחתום האופה בכמות גדולה רשאי לתת מנה מועטת וגם בה יהיה כדי מתנה. כפי שאמרנו לעיל, אכן גם חישוב כמות הבצק החייבת בחלה מבוסס כנראה על שיקול זה. רבי יהודה טוען שהסיבה אחרת. בעל הבית הוא נדיב לב, ואילו הנחתום צריך או רוצה לחסוך. הדבר לא נאמר, אך ייתכן שהסיבה היא שעבור הנחתום כמות של אחד חלקי עשרים וארבעה מהבצק (מעט פחות מ- 2%) היא כמות נומינלית גדולה, ועבור בעל הבית מתנה של 4% היא עדיין מתנה שולית.

6בספרי יש סדרת היגדים הקשורים לענייננו: "תתנו לה' תרומה – למה נאמר לפי שהוא אומר חלה תרימו תרומה, אבל לא שמענו שיעור חלה, תלמוד לומר 'תתנו לה' תרומה', עד שיהא בה כדי מתנה לכהן. מיכן אתה אומר שיעור חלה של בעל הבית אחד מעשרים וארבעה ושל נחתום אחד מארבעים ושמונה. [אמר רבי יהודה מפני מה אמרו חלה של בעל הבית אחד מעשרים וארבעה ושל נחתום אחד מארבעים ושמונה]? לפי שהאיש עינו יפה והאשה עינה רעה, וכשתפחות לא תפחות מארבעים ושמונה. לכך נאמר 'תתנו לה' תרומה' עד שיהא בזה כדי מתנה לכהן ובזה כדי מתנה לכהן. מיכן אמרו בעל הבית שעושה משתה לבנו אחד מעשרים וארבעה, והאשה שהיא עושה ומוכרת בשוק אחד מארבעים ושמונה. נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמונה. נטמאת מזידה נוטלת אחד מעשרים וארבעה, כדי שלא יהיה חוטא נשכר. רבי שמעון בן יוחי אומר אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים יצא ובלבד שלא יתכוין" (ספרי במדבר, קי, עמ' 115).

7המדרש מתייחס ישירות למשנתנו ומצטט אותה. הוא גם מביא את דברי הברייתא שבתוספתא (בנוסח מקורב) ואינו רואה בשני ההסברים מחלוקת אלא הסברים משלימים. ההסבר של רבי יהודה מוצג בצורה מעודנת פחות. על האישה מטילים חובה גבוהה יותר, כי עינה רעה (היא קמצנית) ותקצץ מהמכסה, וחכמים רצו לגרום לכך שלפחות תיתן אחד מארבעים ושמונה. אבל הנחתום אינו קמצן, וייתן כנדרש. מה שבתוספתא הוא הבדל בין אפייה פרטית לאפייה מסחרית הופך במדרש להיגד אנטי-פמיניסטי. זו דרכם של מקורות, לעשות שימוש מבוקר במקורות קודמים ולהציגם תוך הטיית מה המבטאת את השקפת עולמו של העורך המאוחר. ניתן אף להגדיר את דברי הספרי כמדרש לתוספתא, מדרש העושה שימוש חלקי בתוספתא ומיסב את הרעיון שבה לעולם אחר.

8עוד נוספו בספרי שתי הנחיות חשובות. האחת שיש לתת את החלה באומדן וגם אם טעה, טעות כנה, ונתן אחד משישים – מתנתו מתנה. אחד משישים הוא כדי נתינה של תרומה. הכלל השני במדרש קשור להמשך המשנה, ונדון בו להלן.

9המשנה מבחינה בין אישה הרגילה לאפות לשוק לבין אישה הרגילה לאפות לביתה ופעם אחת אפתה כמות גדולה. אבחנה זו מחודדת בירושלמי: "אמר רבי מתניתא בלימודת להיות מפרשת אחד מארבעים ושמנה, אבל בלימודת להיות מפרשת אחד מעשרים וארבעה ניתני כדי שלא יהא החוטא נשכר" (נח ע"ד). דינה של כל אישה תלוי בהרגליה. אם היא רגילה לאפות לשוק – מפרישה מעט, ואם רגילה לאפות לבית – מפרישה יותר. דומה שהחכם מעניק למשנה נופך נוסף. מטרתו שלא לבלבל את האיש ועליה לתת כפי שהיא רגילה, ולא כל פעם בהתאם לסוג האפייה שלה.

10ניטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים שמונה – אם האישה נטמאת החלה פסולה, יש להרים אותה ולהשמידה, והכוהן אינו רשאי לאכלה, על כן התירו חכמים להפריש כמות מעטה יותר.

11ניטמאת מזידה אחד מעשרים וארבעה כדי שלא יהא חוטא ניסכר – עיקרון זה מופיע בכמה הלכות ומטרתו שמי שחטא (במזיד) לא יימצא מרוויח, אחרת הפיתוי לחטוא בכוונה יהיה גדול הרבה יותר. כזכור נחלקו תנאים אם האופה בטומאה עדיף שיפריש חלה בטומאה, או שיחלקנה לקבים (לעיל מ"ג). כאן נבחר הפתרון הראשון, אך אין בכך כדי הבעת עמדה בשאלה העקרונית אלא הכרעה מקרית של פרט זה או אחר. ייתכן שעדיף היה שתחלק את העיסה למנות קטנות, אך לא כך נהגה אישה זו. יתר על כן, מדובר על: "ניטמאת עיסתה", ומשמע שנטמאה בתהליך האפייה, אולי לאחר שהייתה כבר עיסה והתחייבה בחלה.

12מכל מקום, לדעת המשנה אם החלה טמאה יש להפריש רק אחד חלקי ארבעים ושמונה. זאת בניגוד לפסיקה מימי הביניים שבזמן הזה יש להפריש "כלשהו" בלבד. פסיקה זו מבוססת על מסקנת הבבלי שדין חלה חל בחוץ לארץ, אך החלה היא טמאה ולכן החובה היא להפריש משהו. הפרשת חלה בטומאה היא בכמות מינימלית שכן היא ניתנת בטומאה, ואין להרבות טומאה. כמו כן המפריש תרומה דמאי חייב רק באחד משישים, וכן התורם תרומה טמאה חייב רק באחד משישים (תוס', תרומות פ"ה ה"ו). דין זה מקביל להלכה שבמשנתנו. אם כן, ההלכה שהמפריש חלה טמאה או תרומה די לו במשהו אינה מעוגנת במקורות התנאיים. עם זאת, יש לזכור שלפחות לפי חלק מהתנאים דין תרומה מהתורה הוא שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי 130 ראו פירושנו לתרומות פ"ד מ"ג. זו גם דעתו של שמואל הבבלי, והצענו שדעתו מושפעת מכך שמדובר בהפרשת תרומה טמאה בבבל. . אין לנו הלכה מקבילה לחלה, אך מן התורה אכן אין כל קִצבה לכמות של הפרשת חלה.