משנת ארץ ישראל על משנה חלה ב:ו

1חמשת רבעים קמח חייבין בחלה – בספרות חז"ל "רבע" הוא כמעט תמיד רבע קב. הקב הוא שישית הסאה, ורבע קב הוא אפוא אחד חלקי עשרים וארבעה של סאה. חמישה רבעים הם קב ורבע. הסאה היא 10-12 ליטר, כפי שהראינו בנספח למסכת פסחים. הווה אומר, הרבע הוא חצי ליטר או מעט פחות, כ- 400 גרם קמח. חמשת הרבעים הם, אפוא, שני ק"ג לערך. המנה היומית כדי כלכלת אדם רגיל ליום היא חצי קב (ראו פירושנו לפאה פ"ח מ"ה). אם כן, חובת חלה היא על כמות שהיא יותר ממאכל אדם ליום וכדי מאכל של ארבע נפשות (משפחה גרעינית) לסעודה אחת 120 החישוב הוא שאדם צורך רבע קב לסעודה, שהרי ביום יש שתי סעודות. ראו על כך בפירושנו לפאה פ"ח מ"ה. . כפי שאמרנו במבוא, בבבל אפו לחם כל בוקר ואפייה משפחתית, למשפחה גרעינית, הייתה אפוא פי שניים מחובת חלה. בארץ ישראל אפו פעם בשבוע, ואפייה משפחתית היא הרבה יותר מחובת חלה. חמישה רבעים אף אינם הולמים את צריכת הלחם של אדם בשבוע, שהיא לפי חישוב זה שלושה קבים וחצי. נמצאנו למדים שהמידה של חמישה רבעים אינה קשורה למדד של הערכה מציאותית של כמות אפייה, ויש לחפש את שורשיה במקום אחר. המדרש אומר ששבעה רבעים הם בערך עומר. העומר הוא עשירית האיפה, ועשירית האיפה היא שלוש סאים. כלומר, עומר הוא שלוש שביעיות של סאה. כפי שנראה להלן חמשת הרבעים הנזכרים הם, לפי חז"ל, שבע רביעיות של הסאה המקראית: "שנאמר ראשית עריסותיכם חלה כדי עיסתכם וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר וכמה עיסת מדבר כעומר שנאמר והעומר עשירית האיפה" (תוס', עדיות פ"א ה"א, עמ' 454; מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע בשלח ה, עמ' 173). נמצאנו למדים שחובת חלה היא על העומר. המדרש אינו קושר במפורש את החלה אל העומר, והקישור מבוסס רק על המידות הזהות, וזאת בהנחה שהוא נקבע בזמן שאכן דובר על שבעה רבעים.

2הסבר אחר שנוי במדרש ספרי: "תתנו לה' תרומה – עד שיהא בה כדי מתנה לכהן" 121 ספרי במדבר, קי, עמ' 173; כן נרמז העיקרון בתוספתא, פ"א ה"ז, וראו פירושנו למשנה הבאה. . עיקרון זה של "כדי מתנה" חוזר גם בראשית הגז, שהיא מתנת כהונה אחרת (משנה, חולין פי"א מ"ב; ספרי דברים, קסז, עמ' 216), והוא מובן כשלעצמו. המתנה לכוהן צריכה להיות משמעותית, אחרת אין לה ערך כלכלי עבור הכוהן. אמנם המתנה היא החלק לשם ה', כפי שראינו לעיל במשנה ג, אבל יש לה גם משמעות כלכלית. צמר של ראשית הגז צריך לתת "כדי לעשות ממנו בגד קטן" (משנה, בכורות פי"א מ"ב), ואילו חלה יש להפריש אחד חלקי 24 של העיסה, כלומר לפחות אחד חלקי 256 של סאה, 40-47 גרם לערך, שהם בערך משקלה של פרוסה בת זמננו. חכמים סברו, אפוא, ששילוב של גודל הסאה וכמות החלה מפיקים "כדי מתנה". קשה לדעת האם שתי המידות נקבעו במשותף, או שמא אחת מהן קדמה והשנייה הותאמה לה.

3הן ושאורן ומורסנן חמשת רבעים חייבין – מידה זו היא מידת ברוטו, לפני ניפוי הקמח הנקי. בקמח הגס שלושה מרכיבים: הגרעין שנטחן וממנו הופק הקמח, קליפות הגרעין (המורסן) שמנפים בתהליך האפייה, והשאור, חתיכת בצק ישנה שמצרפים לעיסה כדי לזרז את ההחמצה. אפילו מעט בצק זה נחשב כחלק מהמדידה, אף שייתכן שמבצק זה כבר הפרישו בעבר חלה. בכתב יד קופמן כתוב רק "ומורסנן", וכן ברוב כתבי היד רק "מורסם", "מורסן" או "מורסנן", אבל בדפוסים ובעדי נוסח משניים: "וסובן ומורסנן", וכן לא גרס רבי יהוסף אשכנזי מילה זו "בכל הספרים" שלפניו.

4המורסן והסובין הם שני הכינויים לקליפות החיטים, אלא שהסובין הם קליפות דקות ומורסן הוא הקליפות העבות יותר. בתהליך הטחינה נשברת הקליפה ונטחנת מעט. חתיכות הקליפה הדקות הן הסובין, והעבות הן המורסן. ברוב העדויות שני סוגי הקליפות מופיעים יחד (משנה, שבת פ"ח מ"ב והמקורות שלהלן). אבל ההבדל ביניהם ברור. במשנה שנינו: "גרעיני תרומה, בזמן שהוא מכנסן אסורות, ואם השליכן מותרות. וכן עצמות הקדשים, בזמן שהוא מכנסן אסורין, ואם השליכן מותרין. המורסן מותר, סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותרות" (תרומות פי"א מ"ה). אם כן, המורסן אינו נחשב לאוכל ולכן המורסן של גרעיני תרומה אינו תרומה, והסובין נחשבים לאוכל, חוץ מסובין ישנים. במקומות מספר הסובין נזכרים כתוצר הגרוע, אך התקני, של החיטים. הקמח הדק הוא הסולת וחלקו הגס הוא הסובין. פת סובין היא פת לכל דבר, אלא שטיבה נחות 122 תוס', מנחות פ"ח הי"ד, עמ' 524; בבלי, שם עו ע"ב; ספרי, דברים מח, עמ' 110; מדרש תנאים לדברים, יא כב, עמ' 42. . המורסן, לעומת זאת, הוא מאכל בהמה בלבד 123 לעיל פ"א מ"ח; שבת פכ"ד מ"ג; בבלי, קנה ע"ב ומקבילות; משנה, פסחים פ"ב מ"ז; תוס', שבת פ"ח ה"ח, ועוד. . אמנם מורסן וסובין מופיעים בדרך כלל יחדיו, אבל במקרה זה צירוף הסובין לכדי שיעור הוא בבחינת "פשיטא", שהרי יש האופים ממנו לחם, והוא כקמח לכל דבר. אבל צירוף המורסן לשיעור הוא משמעותי.

5ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורים – אם נטל האופה את המורסן החוצה והתמעט הבצק ממידתו הוא פטור מחלה, גם אם נוסף אחר כך. דומה שתוספת מורסן לאחר האפייה היא טכניקת אפייה מקובלת, ואולי הוסיפו את המורסן לאחר הלישה כקישוט על קרום החלה. בתוספתא (פ"א הי"א) ובירושלמי (נח ע"ד) מובאת דעתו של רבן שמעון בן גמליאל "עד שיהא בדגן כשיעור", כלומר כמות הקמח הנדרשת היא הכמות של הדגן נטו, ללא התוספות.

6הכלל במשנה נשנה בסתם כמוסכמה מקובלת, אבל ממקור מקביל ברור שהוא פרי התחבטות ותהליך ממושך. כן שנינו: "שמאי אומר מקב לחלה, והלל אומר מקביים, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא קב ומחצה חייבים בחלה. ומשהגדילו המדות אמרו חמשת רבעים חייבין. רבי יוסי אומר חמשה פטורין, חמשה ועוד חייבין" (משנה, עדיות פ"א מ"ב). אם כן, בשלב ראשון הייתה מחלוקת: שמאי אומר שעיסה בכמות של קב חייבת בחלה; הלל מסתפק בכמות גדולה פי שניים, וכמות של קב פטורה מחלה. חכמים נקטו עמדת ביניים ותבעו כמות מינימלית של קב וחצי, שהם שישה רבעים. עד כאן זו מחלוקת רגילה שכמוה רבות במסכת עדיות. שמאי והלל, או בית שמאי ובית הלל, נחלקו על שיעורים שונים, ונראה שבזמנם נקבעה השיטה ההלכתית של קביעת שיעורי מינימום ומקסימום למצוות. חכמים נוקטים עמדת ביניים, ואף זו דרך רגילה 124 עדיות פ"א מ"א-מ"ג; נדה פ"א מ"א; מועד קטן פ"ג מ"ו, ומקורות נוספים. . דומה ש"חכמים" כאן מבטאים רצון שלא להכריע במחלוקת של אבות העולם הקדמונים ולנקוט עמדת ביניים. חכמים אלו באו מאוחר יותר, והיססו מלפסוק כאחד הצדדים. אמנם בדרך כלל נקבעה הלכה כבית הלל, ברם ראינו כי פעמים רבות נקבעה הלכה כבית שמאי, ובימי הבית נהגו (פסקו) לעתים קרובות כבית שמאי. זאת ועוד; מרכיבים מדעת בית שמאי חדרו לפסק ההלכה. משנתנו מצטרפת, אפוא, למקרים שבהם לא הכריעו כבית הלל. ייתכן גם שההכרעה לנקוט עמדת ביניים קדמה לתהליך שהתחולל בדור יבנה של פסיקה כבית הלל. מכל מקום לא הייתה הכרעה חד-משמעית כבית הלל, בניגוד לדימוי האגדי כאילו יצאה בת קול וקבעה שהלכה כבית הלל 125 ראו ספראי, הכרעה כבית שמאי. .

7שינוי המידות

8המשנה מספרת עוד שהשתנו המידות ושישה רבעים של המשנה בעדיות הם חמישה רבעים "שלנו", כלומר המקובלים בימי חז"ל. התוספתא שם מפרטת: "שיערו חכמים שבעה רבעים ועוד מדברות שהן חמש רבעים בציפורן שהן קב ומחצה ירושלמית" (עדיות פ"א ה"ב, עמ' 454; ספרי זוטא, טו יט, עמ' 283). משתמע שהיו שלוש מידות והמידות גדלו, כלומר הסאה של המדבר קטנה יותר מסאה של ציפורי, וסאה של ציפורי גדולה יותר מסאה ירושלמית. היחסים הם: שבע רביעיות של הסאה המדברית הקדומה הן שש רביעיות של הסאה הירושלמית (של ימי בית שני), וחמש רביעיות של הסאה הנוכחית של ימי חכמים (סאה של ציפורי). מסורת דומה חוזרת לעניין כמות העומר: "התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות, שהן שש מדבריות" (משנה, מנחות פ"ז מ"א). אין כמובן ביטוי לסאה הציפורית, שכן זו לא נהגה בירושלים אלא בגליל, ומן הסתם נקבעה רק לאחר ימי בית שני. התוספתא שם מבהירה: "נמצאת ירושלמית יתירה על מדבריות שתות" (מנחות פ"ח הט"ז, עמ' 524). שתות (שישית) זו היא בהשוואה למדברית, כמה נוסף לה.

9שינוי המידות

10עצם השינוי אינו מפתיע. המידות של סאה, קב או אמה חוזרות בצורה זו או אחרת בכל האזורים במזרח, אבל בכל מקום ניתנו להן ערכים כמותיים שונים במקצת. ביטוי לכך יש בספרו של אפיפניוס "על המידות". שם הוא מקדיש חיבור שלם למידות ולמשקלות ומונה הבדלים רבים בין ערים, כך שלאותו מונח תרגום כמותי שונה (איור 14).

11להבדל בין המידות לא היה ביטוי מספרי מדויק. הבבלי מנסה להגדיר את הפערים, וכנראה היה קושי בהגדרה המדויקת שלהם. "תנו רבנן: סאה ירושלמית יתירה על מדברית שתות, ושל ציפורית יתירה על ירושלמית שתות, נמצאת של ציפורית יתירה על מדברית שליש" (בבלי, עירובין פג ע"א; מנחות עז ע"א). למרות הקביעה הברורה הבבלי מראה שפערים אלו אינם מדויקים, שכן שתי השישיות הן מעט פחות משליש, כפי שעולה מהטבלה. אבל המספרים קרובים ביותר, והקושי של הסוגיה אינו מהותי. יתר על כן, ההבדל בין המידה המדברית לציפורית הוא כשתי שביעיות, אבל המספרים קרובים.

12המסורת על חילוף המידות חוזרת, אפוא, בכמה מקורות, וכל המסורות זהות. עם זאת אנו שומעים גם על מסורת שונה המשקפת שינוי של המידות: "אמר רבי חנינה, לוגא דאוריתא תומנתא עתיקתא דמורייסא דציפרין. אמר רבי יונה, חכים אנא לה, דבית רבי ינאי הוון מכילין בה דבש. תני חצי שמינית טברנית הישנה, אמר רבי יוחנן, הדא דידן הוות, ולמה לא אמר עתיקתא? בגין דהוות ביומוי. אית דאמרין דהוות זעירא, ורבת וזערת, ולא זערת כמה דהוות" (לוג של התורה שמינית עתיקה של מורייס של ציפורי [או של המידה הישנה של ציפורי]. אמר רבי יונה, מכיר אני אותה, ובית רבי ינאי היו מודדים בה דבש. תני חצי שמינית טבריינית הישנה. אמר רבי יוחנן, זו שלנו הייתה, ולמה לא קרא לה הישנה? מפני שהייתה בימיו. יש אומרים שהייתה קטנה, וגדלה ואחר כך קטנה [בשנית], ולא קטנה למה שהייתה – ירו', שבת פ"ח ה"א, יא ע"א). נפתח בסופה של המסורת. מתברר שהייתה מידה ישנה, ומן הסתם גם מידה אחרת חדשה. במונח "מידה" הכוונה לכלי מדידה רשמי, כמקובל בשווקים פורמליים בערי פוליס יווניות. כלי מידה זה היה בטבריה. כפשוטו הכלי עצמו היה עתיק, ורבי יוחנן מסביר שזו המידה הנוהגת בימיו. אבל התלמוד הבין שהמידה עצמה עתיקה ומציע שהיא גדלה וקטנה שנית, אבל היה שוני בין המידה הקטנה הקיימת ובין המידה העתיקה. אם אכן זו מסורת ולא פרשנות תאורטית יש בה כדי להראות עד כמה היה תהליך זה של גידול ושינוי המידות רגיל.

13החלק החשוב לענייננו הוא שלוג של התורה, שהוא רבע קב, שווה לשמינית. שמינית זו היא מן הסתם שמינית קב, וזו עדות לשינוי של חמישים אחוז, יותר מזה שעליו מדברים המקורות התנאיים. אפשר גם ש"שמינית" אינה שמינית קב אלא שמינית מנה או ליברה, אבל אלו משקלות ולא מידות נפח; מעבר לכך, שמינית ליברה היא 40 גרם לערך ואינה יכולה להיות זהה ללוג (הזהה לרביעית קב, כחצי ליטר). ייתכן שחלק מהפער בין הלוג של התורה והשמינית של חכמים הוא בהבדל בין מידת נפח למשקל, שכן המדובר על מדידת דבש. עם כל זאת, קשה להלום את המסורת האמוראית עם המסורת התנאית שהובאה לעיל.

14יש להניח שהמסורת על חילוף המשקלות בין הסאה הציפורית לסאה הירושלמית היא עדות היסטורית רֵאלית, אחרת קשה להבין מהיכן נשאבה. המסורת לגבי המידה המדברית מסופקת יותר. האם אכן הייתה לחז"ל מסורת רֵאלית על המידות הקדומות? ייתכן שמידה זו נהגה גם בימי בית שני, וכך זכרוה חכמים. ייתכן גם שהמידה של שבעה רבעים היא קונסטרוקציה ספרותית רעיונית של חכמים שבאה להשוות את העומר לחמשת הרבעים של מצוות חלה. אין בידנו להכריע בשאלה על סמך עדויות חיצוניות, וכל שבידנו הוא רק לשער השערות כלליות על מידת האמינות של הזיכרון ההיסטורי של חכמים, ולנחש כמה ממנו היה מבוסס וכמה פרי יצירה אגדית. מכל מקום, אין כל עדות שתפריך את השחזור ההיסטורי של חכמים. ברם, כאמור, לפנינו זיכרונות שונים ואיננו יודעים לתאם ביניהם.

15משנתנו מדברת על חמישה רבעים של קב, וכן סתם משנת עדיות. אבל שם נוסף: "רבי יוסי אומר חמשה פטורין, חמשה ועוד חייבין" (פ"א מ"ב). כלומר, החיוב הוא רק על יותר מחמישה רבעים 126 הר"ש סירליאו גורס במשנתנו "ועוד", וראו מלאכת שלמה. . שיטה זו של קביעת מידה "ועוד" חוזרת גם בכלאיים, בתרומות ובמידת תחום שבת שהוא שבעים אמה "ושיריים" (ראו פירושנו לכלאים פ"ו מ"ו; תרומות פ"ד מ"ז; עירובין פ"ב מ"ה). במקורות מתנהל גם דיון כמה הוא אותו "ועוד". מן הראוי להעיר שלעתים נוקטות משניות במידה הכללית ואינן מזכירות את ה"ועוד". כך, למשל, הם קובעים שתרומה עולה באחד ומאה, אף שהיא עולה רק באחד ומאה ועוד קצת (ראו פירושנו לתרומות שם שם). על כן ייתכן היה לפרש שגם משנתנו נוקטת במידה הכללית. אבל במקבילה במשנת עדיות מופיעה בבירור מחלוקת. "שיעורו" של "ועוד" נקבע ברובד מאוחר יותר של ספרות התנאים, ושיעורו לעניין חלה הוא אחד חלקי עשרים של קב, "אחד מחמישה ברביע" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, ויסע ה, עמ' 173; מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, טו לה, עמ' 117).

16בתלמוד הבבלי אנו שומעים על מידות שונות במקצת: "וכמה שיעור עיסה? רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: בחיטין – קבין, ובשעורין – שלשת קבין. רבי נתן אומר משום רבי אליעזר: חילוף הדברים. והתניא, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: בחטין – שלשת קבין, ובשעורין – ארבעה קבין! לא קשיא; הא – בחסיכתא, הא – במעלייתא... אמר רב: קבא מלוגנאה לפיסחא, וכן לחלה" (פסחים מח ע"א). אם כן מצינו שלוש דעות, ואפשר שהשיעורים שבסוגיה הם רק בבבל שבה הקלו במצווה, כפי שסיכמנו במבוא. מכל מקום, סוגיית הבבלי מעלה שהשיעור שבמשנה לא נחשב לסופי ומחייב.