משנת ארץ ישראל על משנה חלה ג:ו

1אותו עיקרון חל על גר שהתגייר. כל זמן שטרם התגייר הוא כגוי ועיסתו פטורה מחלה, ומשנתגייר הוא חייב בכל המצוות, כולל מצוות חלה.

2גר שניתגייר והיתה לו עיסה נעשת עד שלא ניתגייר פטור – כי העיסה באה לעונת החיוב בחלה כאשר היה גוי, משניתגייר חייב – אם נתגייר לפני שהוטלו המים בעיסה חייב בחלה, אם ספק חייב – הספק הוא מתי בדיוק התגייר, ואין חייבין עליה חומש – אם אכלו בשוגג ללא חלה אין חייבים בתשלום קנס של חומש, כדין כל ספק.

3הספק כאן נפסק בפשטות לחומרה. אבל במשנת חולין (פ"י מ"ד) מובא מעשה בספק דומה שנוצר כתוצאה מכך שאין ידוע מתי התגייר הגר, ושם נפסק לקולה. בתלמוד הבבלי שם (קלד ע"א) רשימה של שמונה ספקות וברייתא הקובעת שארבעה מהם נפסקו לקולה וארבעה לחומרה. אבל במסכת גרים הארץ-ישראלית חוזר בפשטות המקרה של משנתנו, ושם נפסק להיתר (פ"א ה"ז, עמ' ע). דומה, אפוא, שהייתה מחלוקת עקרונית על ספק גר, משנתנו החמירה ומשנת חולין ומסכת גרים הקלו. הברייתא בתלמוד הבבלי היא ניסיון להרמוניזציה, כאילו חלק מהספקות לאיסור וחלקם להיתר. מכל מקום אין לחלוקה זו שבבבלי הנמקה, ודומה שהיא ניסיון לפשרה בין גישות שונות. פשרה זו מוכיחה, פעם נוספת, שההלכה שנקבעה לא בחרה תמיד בדרך שיטתית ואחידה מבחינה משפטית וההכרעות נטו פעם לכאן ופעם לכאן.

4הדיון במשנה הוא במידה רבה תאורטי, אך אינו מנותק כליל מהמציאות. תנועת הגיור בתקופת המשנה והתלמוד הייתה משמעותית למדי. במקורות מתנהלים דיונים רבים על הגרים ומעמדם, אלא שדומה שאין בכך עדות לכמות הגיור בפועל אלא לבעייתיות שיצר המעבר מסטטוס הלכתי אחד לסטטוס הלכתי אחר. למרות פקפוק זה אין ספק שהגיור אכן היה תופעה רווחת. הגיור היה פשוט. כדי להתגייר צריך היה הגר לבצע הליכים מספר, למול את עצמו ולטבול, אך רובם נעשו בינו לבין עצמו. הדרישה שהגיור יתבצע בבית דין (של שלושה) מופיעה רק בימי האמוראים (יבמות מו ע"ב). לא ברור מתי התחילו לחייב טבילה עם הגיור. יתר על כן, גם מהמשנה לא ברור אם הטבילה היא תנאי לגיור או שמא הגיור חל בלעדיה, אלא שהמתגייר טמא, על כן אם רצונו לאכול מקרבן פסח עליו לטבול 160 ראו פסחים פ"ח מ"ח ופירושנו לה. . הוא הדין בשאלת המילה. את המילה ניתן להגדיר כתנאי לגיור, או אולי היא פשוט מצווה שהצטווה הגר ועליו לבצע אותה מיד עם כניסתו לחיק היהדות. מרכיב נוסף בתהליך הגיור הוא קבלת המצוות, אלא שקבלה זאת הייתה בעיקרה תהליך פנימי שעובר אדם עם עצמו. התביעה שהגיור יהיה בפני שלושה שהם בית דין, או ששני תלמידי חכמים ילמדוהו את המצוות, מופיעה במפורש רק בדברי אמוראים (בבליים), וקשה לברר מתי עוצבה 161 בבלי, יבמות מו ע"ב ומז ע"ב בשם תנאים ובשם אמוראי ארץ ישראל, וראו פירושנו לפסחים פ"ח מ"ח. עם כל זאת, כבר במקורות התנאיים מדובר על כך שלמעשה גיור מתבצע בפני אנשים המתדיינים עם הגר ומסבירים לו, כך שכנראה הנוהג שגר לא התגייר רק בפני עצמו קדם להלכה הברורה בנושא. . הגיור היה, אפוא, פשוט הרבה יותר. משנתנו מסתברת במקרה שהגר עבר תהליך גיור, ובחצרו המשיכו עבדיו או פועליו בהכנת צורכי הסעודה.

5רבי עקיבה אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור – דברי רבי עקיבא מתייחסים לכל המשניות שבפרק (רמב"ם). לדעתו חובת חלה מתחילה רק בתחילת סיום האפייה. כל מקום שנאמר בו לעיל "גלגל" צריכה להיות בו קרימת הקרום, וכפי שפירשנו במשנה הראשונה. בפירושנו לפסחים פ"ג מ"ג הצענו שגם רבי אליעזר מהלך בשיטה קרובה. המשפט האחרון שייך למעשה למשנה הראשונה שבפרק, אחרי דברי התנא הבאים בסתם, אלא שבין המשפטים הוכנסה סדרה ארוכה של מקרים שהם אליבא דתנא קמא (שהוא רבי יוחנן בן נורי). סידור כזה אינו שגרתי במשנה; בדרך כלל מובאת המחלוקת במלואה ואחר כך מקרים המבטאים את אחת הדעות.

6רוב העדויות במשנה הן לשיטת רבי יוחנן בן נורי שגלגול המים בעיסה טובל אותה לחלה. מיעוטן כרבי עקיבא, ואספנו כמה מהעדויות בפירושנו לסוף פ"ב.

7הסברנו שרבי עקיבא חולק על הכלל של מועד הרמת החלה. אבל יש מפרשים המפרשים שרבי עקיבא דן רק בעיסת הגר וסבור שרק "בגלגול העכו"ם אינו פוטר אלא אם הקרימו פני העיסה" 162 אור זרוע על אתר, ועוד. . פירוש זה יוצא מדברי הירושלמי: "חברייא בשם רבי לעזר: מודה רבי עקיבה לחכמים בעיסת הדיוט שגילגולה טיבולה" (נט ע"ב). אלא שבהמשך הירושלמי מתברר שכהנא פירש אחרת את המשנה והוא חולק על רבי לעזר. יתר על כן, כפשוטם דברי רבי עקיבא אינם המשך לדין הגר אלא עניין בפני עצמו; במקורות יש ביטויים נוספים לדעתו של רבי עקיבא שהקרימה בתנור היא זמן הרמת החלה והבאנום כאן ולעיל (בסוף פ"ב ובפרק זה מ"א). כך, למשל, בספרי שנויים הדברים במפורש כמחלוקת. קשה, אפוא, לפרש שרבי עקיבא אינו חולק על רבי יוחנן בן נורי. זאת ועוד; קשה גם להבין מה בין גלגול הגוי לגלגול יהודי. דומה שהתלמוד מנסה לצמצם את המחלוקת ואת דברי רבי עקיבא. התלמוד מכיר, כנראה, את הנוהג הרווח בימיו כרבי יוחנן בן נורי, ומנסה לפרש כך שרבי עקיבא לא יחלוק על הנוהג הרווח. הפירוש שייך, אפוא, לקבוצה של פירושים המנסה לעמעם מחלוקות ודעות שהן בבחינת "חריגות". בתוספתא שנביא להלן המחלוקת חוזרת, והיא עוסקת במפורש בעיסה של גר שהתגייר. אפשר, אפוא, לראות בתוספתא את המקור לפירוש המצמצם את המחלוקת לעיסה כזאת בלבד, ואילו בעיסה רגילה יודה רבי עקיבא לרבי יוחנן. ברם, אין הכרח להבין כך את התוספתא. התוספתא עוסקת בעיסת גוי משום שבכך היה מעשה, או משום שרק במקרה כזה יש "נפקא מינה להלכתא" בין שתי הדעות. אבל כפי שהעלינו משלל המקורות המחלוקת עצמה עקרונית.

8בתוספתא מוצגת עמדה נוספת: "גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית, עד שלא קרמו פניה חייבת משקרמו פניה פטורה, דברי רבי עקיבא. רבי יוחנן בן נורי אומר עד שלא תגלגל בחטים ותטמטם בשעורין חייבת, גלגלה בחטים וטמטמה בשעורין פטורה. משם רבי יהודה [בן בתירא] אמר משתעשה מקרצות" (פ"א הי"ב). לדעת רבי יהודה בן בתירא זה זמן הפרשת חלה (סוף הכנת הבצק ולפני האפייה) 163 לביאור המונח "מקרצות" ראו לעיל, פירושנו למ"א. . לדעת מי שסבור שכל המשנה עוסקת רק בדין רכוש הגר, הרי שגם דברי רבי יהודה בן בתירא חלים רק על מקרה זה.