משנת ארץ ישראל על משנה חלה ד:ב

1אי זה הוא מין במינו – משנתנו מסבירה את המשנה הקודמת ומניחה אותה כנתון. זו משנה שהיא בסגנון התוספתא, המסבירה את המשנה המונחת לפניה. מכאן גם שמשנה ב מאוחרת למשנה א.

2החיטים אינן מיצטרפות עם הכל – "הכל" אלו חמשת המינים של הדגנים (לעיל פ"א מ"א). עיסה הנעשית מאחד מהם חייבת בחלה, אך אין הם מצטרפים עם החיטים להוות כשיעור, אלא עם הכוסמים – החיטים והכוסמים הם מינים קרובים. שאלת הצירוף מופיעה בשלושה הקשרים: בכלאים (פ"א מ"א), האם מותר לזרוע אחד מהם ליד המין האחר, בתרומות (פ"ב מ"ו), האם מותר להפריש מהאחד על האחר, ולעניין חלה, האם בצקים ממינים שונים עשויים להצטרף 175 ראו דיונו המלא של בעל אור זרוע, סימן ריד. . לעניין כלאיים נמנו חמשת המינים בזוגות זוגות ונאמר שאלו אינם כלאיים זה בזה. בפירושנו למשנה נדונה גם התחבטות הגמרא אם כל מיני הדגנים אינם כלאיים זה בזה, או שרק הזוגות המנויים אינם כלאיים זה בזה. הירושלמי גם מדגיש ש"כלאים" הוא לעניין כלאיים בלבד, "תמן למעשרות וכאן לכלאים" (כלאים פ"א ה"א, כו ע"ד) 176 בעל מלאכת שלמה מעניק נופך מיוחד להבדל בין כלאיים וחלה. שם מדובר בצירוף לחול (אם מותר לזרעם זה ליד זה) ובחלה בצירוף לקודש. הרי אם יש חיוב חלה באחד עלול צירופו לגרום למצב שבו לא יפריש חלה מאותו המין אלא רק מהמין האחר. , על כן אין להקשות ממשנת כלאים על משנתנו. אמנם המשנה בתרומות אמרה "כל שהוא כלאים בחברו לא יתרום מזה על זה" (פ"ב מ"ו), אך אין להסיק מכאן שבכל מה שאינו כלאיים יתרום מזה על זה. אדרבה, המשנה גם ממשיכה ואומרת שבמה שאינו כלאיים לא יתרום מהרע על היפה, וכיוצא באלו כללים. זאת ועוד, אפילו אין להשוות בין איסור תרומה מזה על זה לאיסור הצטרפות לחלה. בתרומה מדובר על פרות שאפילו אם הם קרובים הם עדיין פרות שונים, ואילו בחלה מדובר בקמח ולעתים קרובות מינים שונים נותנים קמח דומה (הרא"ש לפ"א מ"א). הראשונים השקיעו מאמץ רב בבירור מערכת היחסים בין חלה, תרומה וכלאיים, ודומה שהמשניות מפרידות ביניהם ומערכת הקשרים, כפי שמתבטאת במשנת תרומות, היא חלקית.

3למשנתנו אין קשר למשנת כלאים, אבל חלק מהזוגות להלן עשויים להצטרף למעשרות (ולתרומות), כלומר להפריש מעשר מזה על זה. בכל מה שהוא כלאיים לא יתרום מזה על זה (משנה, תרומות פ"ב מ"ו וראו פירושנו לה), ולעתים גם במה שאינו כלאיים אין לתרום מזה על זה. בהקשר לכך אנו שומעים שאין תורמים מ"זונין" על אוכל, כפי שהבאנו לעיל (משנה, כלאים פ"א מ"א). "הצטרפות" אחרת היא לעניין חלה, ואף להצטרפות זו דינים משלה שאינם זהים לדיני כלאיים.

4השעורים מיצטרפות עם הכל חוץ מן החיטים – שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון נחשבים לצורך האפייה כמין אחד, לא בגלל הדמיון הבוטני אלא בגלל הדמיון בבצק. ניכר מהמשנה שאמנם יש חמישה מיני דגנים, אך שעורים וחיטים הם המינים העיקריים, והאחרים מצטרפים או אינם מצטרפים אליהם. ייתכן שהגדרת ההצטרפות הייתה תפקודית. בצק החיטים היה בצק טוב, וכוסמין נחשבו לתוסף טבעי ורגיל לחיטה. לעומת זאת השעורים נחשבו למאפה מרמה נחותה יותר 177 ראו הראיות לכך בפירושנו לכלאים פ"א מ"א, ובמבוא לכלאים. , וכן כל שאר שלושת מיני הדגנים (כוסמין, שיפון ושיבולת שועל), על כן היו שנהגו לצרף את כל המינים הנחותים למאפה אחד.

5רבי יוחנן בן נורי אומר שאר המינים מיצטרפין זה עם זה – לפי מבנה המשנה רבי יוחנן בן נורי חולק על הרישא. אם כך אזי יש לפרש שלפי דעתו השעורים אינן מצטרפות עם הכול (אבל אולי מצטרפות עם הכוסמין?), ורק שאר שלושת המינים מצטרפים זה עם זה. ייתכן גם שרבי יוחנן אינו חולק אלא מוסיף שלא רק ששלושת המינים מצטרפים לשעורים אלא גם שמצטרפים לעצמם זה עם זה.

6בירושלמי מופיעה גרסה נוספת למשנה בלשון "אית תניי תני: כל המינין מצטרפין" (נט ע"ד), כלומר לדעת רבי יוחנן בן נורי כל חמשת המינים נחשבים למין במינו. הירושלמי מסביר שמשנה א המדברת על מין במינו מתכוונת לכל הדגנים, ומין שאינו במינו הוא בצק דגנים שנשך בצק של אורז או חומר אחר. אמנם בכך עוסקת המשנה בפרק הקודם (פ"ג מ"ז), אך הגמרא מוצאת הבדל הלכתי בין תערובת חיטים ואורז, למשל, ובין נשיכת כיכרות. הסבר זה מאולץ, וכפשוטה הרישא מנוסחת לפי דעת חכמים ורבי יוחנן בן נורי חולק על ניסוח זה. לדעתו היה צריך לנסח את משנה א "שתי נשים שעשו שתי קבין אפילו הם מין בשאינו מינו מצטרפין", אם כן משנה א מנוסחת לפי דעת תנא קמא בניגוד לרבי יוחנן בן נורי, זאת אף שהיא מהלכת בשיטתו לגבי מועד הרמת החלה. בפירושנו למשנה הבאה נמצא חיזוק מה לגרסה זו שבמשנה.

7במשנה הראשונה במסכת שנינו במפורש שחמשת המינים "מיצטרפין זה עם זה", וזאת בניגוד למשנתנו. הירושלמי מתרץ: "תמן בנשוך וכאן בבלול" (נז ע"ב). משנתנו עוסקת בשתי כיכרות הנושכות מעט זו מזו, ולכן רק מינים קרובים מצטרפים, אבל משנה א בפרק א עוסקת בבלול ואז כל המינים מצטרפים. הסבר זה למדני, אך ספק אם הוא פשוטו של כתוב. המשנה שם אינה מגבילה את ההצטרפות, וסביר יותר ששתי המשניות חולקות זו על זו והן ממקורות שונים 178 אפשטיין, מבוא, עמ' 101. . לכאורה פשוט הוא שמשנת פרק א היא כרבי יוחנן בן נורי, וזאת לפי הגרסה "כל המינים". אלא שעולה מהסוגיה בתלמוד שהאמוראים לא גרסו בדברי רבי יוחנן בן נורי "כל המינים" אלא "שאר המינים", אחרת לא היו מקשים על הסתירה בין המשניות ולא היו מתרצים בדרך שתירצו. נמצאנו למדים שהגרסה שהכיר הירושלמי במשנתנו הייתה "שאר המינים מצטרפין" 179 אפשטיין הקדיש למונח "אית תניי" דיון ארוך (מבוא, עמ' 137-89), ולדעתו תמיד ה"אית תניי" הראשון הוא הנוסח של המשנה וה"אית תניי" השני הוא נוסח אחר או תיקון, ראו למשל שם, עמ' 90. סוגייתנו היא ראיה לדבריו. , אלא שהייתה לו גם גרסה אחרת.

8לפי דרכנו, במקורות התנאיים שתי גישות (מחלוקת): משנה א מציגה את הגישה שכל המינים מצטרפים ומשנתנו את הגישה שרק חלק מהם מצטרפים. קשה במקצת לפרש שלרבי יוחנן בן נורי דעה שלישית, אבל הדבר אפשרי. מכל מקום, בתוספתא יש ביטוי לדעה שכל המינים מצטרפים: "קב חטין וקב שעורין וקב כוסמין הרי אילו מצטרפין" (פ"ב ה"ד), וכן: "חצי קב חטין וחצי קב שעורין וחצי קב כוסמין נוטל מן הכוסמין" (שם ה"ה). אם כן, ודאי שהם מצטרפים, ואפילו מותר להרים מהיפה פחות על היפה יותר. אבל בהלכה אחרת נקבע בפשטות שקב שעורים רק מצרף ומשמע שאינו מצטרף (ה"ב) 180 לביטוי "מצטרף" ראו משנה ד להלן. , כדעת סתם המשנה כאן.

9לעיל בפירושנו למשנה א עמדנו על כך ש"מצטרפין" אין משמעו בהכרח שכל המינים מצטרפים זה עם זה, אלא שיש מהם שמצטרפים, והתנא השאיר את הפירוט למקום אחר. משנתנו מציגה את הפרטים השונים, ואין בכך כדי לנגד את הכלל הבסיסי שייתכנו מקרים שונים של צירופים.