משנת ארץ ישראל על משנה חלה ד:ט

1אלו ניתנין לכל כהן – משנה זו מציגה את המערך הכולל שתוצאה שלו נרמזה במשנה הקודמת. כוהן שאינו שומר על דיני טהרה קשה למסור לו תרומות ומעשרות, שהרי חל עליו הדין הידוע שאין למסור טהרות לעם הארץ. עם זאת, כפי שנראה בסיכום המשנה הדינים בנושא אינם רק תוצאה מעין טכנית של אי ההקפדה על מצוות טהרה.

2החרמים – החרם שנמסר למקדש מגיע לכוהנים, כמו גם חרמי כוהנים. הביטוי "חרם" נזכר במקרא (ויקרא כז כא). הביטוי "חרם" הוא כמובן עמום. מי בפועל רשאי לעבד את אדמת החרם? מי הוא המייצג הארצי של קודש הקודשים? גם חז"ל התחבטו בשאלה: יש אומרים כי הקרקע תינתן לכוהן, ולדעת רבי יהודה בן בתירא תוקדש הקרקע לבדק הבית, אך לא ברור האם היא נמכרת או מוחזקת כרכוש המקדש (ספרא בחוקותי, פרק יב ד-ה; ספרי במדבר, קיז, עמ' 137). לדעת רבי שמעון נמסר הכסף או הקרקע ל"שמים", ושוב לא ברור מי מייצג את השמים לצורך עניין זה. במדרש אחר נקבע בפשטות שהחרם נמסר לכוהנים (ספרי זוטא לבמדבר, יח יד, עמ' 295). אגב, באותו קטע בספרא מסתייג רבי אלעזר בן עזריה וקובע שאסור לאדם להחרים את כל שדה אחוזתו, אלא רק חלק ממנו. בדברים אלה יש ביטוי ברור להסתייגות מעצם ההחרמה. בפסוק אחר נאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח יד, והשווה יחזקאל מד כט). אם כן, החרם ניתן במפורש לכוהן. לא נקבע כיצד החרמים מתחלקים בין הכוהנים. מכל מקום, על החרם לא חלים כל דיני טהרה ולכן אין מניעה שכל כוהן, גם אם הוא עם הארץ, יקבל חרמים.

3והבכורות – הבכור מובא למקדש כקרבן ונשחט ובשרו ניתן לכוהנים, אבל הוא כחולין, כפי שאומרת המשנה: "הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים, שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון מתנה אחת... הבכור נאכל לכהנים והמעשר לכל אדם ונאכלין בכל העיר לכל אדם" (זבחים פ"ה מ"ח), ופידיון הבן – לפי ההלכה המקראית את הבן הבכור פודים תמורת חמישה שקלים הניתנים לכוהן. הכוהן רשאי לעשות בהם כרצונו, ופידיון פטר חמור – בכור חמור אינו מוקרב, שהרי הוא בהמה טמאה, [ ו ] הזרוע והלחיים והקיבה – זו המתנה הניתנת לכוהן עם אכילת בשר "תאוה", כלומר בשר רגיל שאדם שוחט לשבעו שלא במסגרת הקרבן (דברים יח ג-ד), וראשית הגז – הכוונה למצווה להפריש לכוהן מעט מגז הרחלים, ושמן שריפה – שמן תרומה שנטמא. תרומה שנטמאת מותרת בהנאה. בדרך כלל ההנאה ממזון כזה מצומצמת, אבל בשמן הוא ראוי לשרפה והדלקת הנר. מכיוון שמדובר במוצר טמא מותר למסרו לכוהן שאינו מקפיד על טהרה, [ ו ] קודשי המזבח [ וקדשי ] המקדש – בכל יתר עדי הנוסח "המקדש" או "מקדש", ואין הבדל בין הנוסחאות מבחינת התוכן. הכוונה למתנות הכהונה הניתנות לכוהנים מהקרבנות. הכול נאמנים על טהרת הקודש בירושלים, ועל אחת כמה וכמה הכוהנים. כאן נוצר מצב אבסורדי, לכאורה. סתם כוהן שאינו "חבר" חשוד על אי שמירה של טהרת תרומה, אבל בירושלים הכוהנים נאמנים על טהרת הקודש. על גישה זו עמדנו בפירושנו למסכת חגיגה 227 ראו המבוא למסכת חגיגה, ופירושנו שם לפ"ג מ"ד ואילך. . הסיבה לכך כפולה. מצד אחד, כל הציבור הקפיד ככל יכולתו על טהרת הקודש ואיש לא התיר לעצמו לזלזל בה, ובמקביל הקפידו חכמים שלא להרחיק את העם מהמקדש והעניקו לו את מתת האמון. בלי אמון זה אי אפשר היה למשוך את המוני העם אל המקדש ולקרבם לעבודתו, והביכורים רבי יהודה אוסר בבכורים – כפי שהירושלמי מסביר, המחלוקת היא האם הכוהן חייב לאכול את הביכורים בטהרה או גם בטומאה: "רבי יודה אוסר בביכורים. רבי יודה כדעתיה דו רבי (שרבי) יודה אמר 'אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה'. אמר רבי יונה רבי עקיבה כדעתיה דו רבי עקיבה אמר כל מעשיהן בטומאה" (ירו', ס ע"ב). בדרך כלל סתם המשנה מניחה שביכורים ניתנים לכוהנים ונאכלים בטהרה, כתרומה. לכאורה יש להבין ממשנתנו שתנא קמא סבור שביכורים נאכלים בטומאה, והירושלמי מייחס את דעתו לרבי עקיבא ואינו מביא סמך לדבריו. ברם, הציטוט "כל מעשיהן בטומאה" חל על כרשיני תרומה בלבד (להלן). דברי רבי יונה באים, אפוא, לפרש את ההמשך של המשנה ולא פִסקה זו. נמצאנו למדים כי גם תנא קמא אינו סבור שמותר לאכול ביכורים בטומאה, אלא להפך, שהם קודש וניתנים לכל כוהן כשם שניתנים לו קודשי מזבח. במשנת ביכורים מוצאים להם שני ההסברים ביטוי: "למה אמרו הבכורים כנכסי כהן 228 זו הפניה לפרק ב משנה א, וראו פירושנו לשתי המשניות הללו. , שהוא קונה מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב נוטלן בחובו והאשה בכתובתה כספר תורה. ורבי יהודה אומר אין נותנים אותם אלא לחבר בטובה. וחכמים אומרים נותנין אותם לאנשי משמר, והם מחלקין ביניהם כקדשי המקדש" (משנה, ביכורים פ"ג מי"ב). אם כן, ביכורים הם קודש אך הכוהן רשאי למכרם, ואולי משום כך מותר לתת אותם לכל כוהן. המשך המשנה מבסס את ההסבר השני. רבי יהודה מורה לתת את הביכורים לכוהן חבר אשר שומר על דיני טהרה, והוא רשאי להוציאם מחוץ לירושלים, כמו שפירשנו. אולם חכמים מורים לתת את הביכורים לכוהני המשמר דווקא, כקודשים, ואם כן על פרות הביכורים חלים דיני קודשים והכול נאמנים עליהם.

4כרשני תרומה רבי עקיבה מתיר וחכמים אוסרין – כרישינים הם מאכל בהמה, ומאכל אדם רק בשעת הדחק. על כן נחלקים חכמים אם יש לשמור עליהם בטהרה, או שתרומת הכרשינים אינה תרומה. המחלוקת היא: "כרשיני תרומה – בית שמאי אומרים שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה, בית הלל אומרים שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה. שמאי אומר יאכלו צריד, רבי עקיבא אומר כל מעשיהם בטומאה" (משנה, עדיות פ"א מ"ח). במקביל שנינו דין זה גם במשנת מעשר שני (פ"ב ה"ד). המשנה במעשר שני מדברת על כרשיני מעשר שני, ואילו משנת עדיות על כרשיני תרומה, ומשנתנו מצטטת את משנת עדיות, שכן היא עוסקת במה שניתן לכוהן. האמורא רבי יוסי מציע לנתק בין משנתנו למחלוקת שציטטנו. לדעתו: "אמר רבי יוסי אפילו תימא מחלפא שיטתיה שנייה היא שאין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו" (ירו', ס ע"ב – אפילו תאמר שמוחלפת השיטה שונה היא...). כלומר, אפילו מי שסבור שכרשיני תרומה נעשים בטהרה הרי שכל כוהן אינו חשוד לטמא את אוכלי בהמתו. הנחתו הבסיסית היא שהכוהן טהור, ולכל היותר אינו מקפיד על נטילת ידיים, ובכך אין כדי לטמא את אוכלי הבהמה.

5דין כרשיני תרומה נדון במפורט בפירושנו לתרומות (פי"א מ"ה) ולמעשר שני (פ"ב מ"ז). התוספתא למשנתנו (פ"ב ה"ז ואילך) מונה את כל מתנות הכהונה. ברייתא זו שובצה בחלק מכתבי היד למשנתנו (להלן מי"ב ואילך), ואנו נדון בה להלן כאילו הייתה משנה.

6המשנה אינה עוסקת בפרטי חלוקת מתנות הכהונה. חלק מהן ניתנות לכוהנים בגבולים, וממילא ניתנות לכל כוהן שבעל הבית בוחר בו. חלק מהן ניתנות לאנשי המשמר, כלומר לכוהנים במקדש העובדים באותו שבוע (ירו', ס ע"א). ממקורות אחרים אנו שומעים שהם ניתנים לבית האב, כלומר לכוהנים העובדים באותו יום, ובמקביל התנהלו מאבקים על המתנות הרווחיות בין כוהני המשמר והכוהנים הגדולים (סגל הקבע הבכיר של המקדש). עסקנו בכך בקצרה בפירושנו לפאה פ"א מ"ו.

7המשנה עדיין מניחה שכמעט כל כוהן זכאי לקבל את מתנות הכהונה. הכוהנים נהגו להקפיד על דיני טהרה, ואף נהגו סלסול בעצמם והחמירו אף יותר משדרשו חכמים בתחומים רבים. מאוחר יותר נוסחו הלכות שבאו להדיר את הכוהנים שאינם תלמידי חכמים. מהלך זו הוא חלק מעימות סמוי בין חכמים וכוהנים על ההנהגה הדתית, וחכמים מדגישים שאמנם הכהונה היא "משאב כוח" ומקור לסמכות דתית, אך לימוד התורה הוא חשוב יותר, ומהווה למעשה תנאי לכהונת אמת.

8מתן התרומות הותנה בכך שהכוהן יהא חבר וישמור על דיני טהרה. הנימוק בעיקרו טכני, שכן אין למסור תרומה למי שחשוד על אכילתה שלא בטהרה: "מה אהרן חבר אף בניו חברים. מיכן אמרו: אין נותנים מתנות אלא לחבר" 229 ספרי במדבר, קכא, עמ' 148; תוס', פאה פ"ד ה"ז ומקבילות רבות. . "חבר" בהקשר זה אינו בהכרח לומד תורה. בתקופת המשנה והתלמוד היו למונח זה שתי משמעויות: "חבר" השומר על טהרה מחד גיסא, וחבר אחר הוא מי ששייך למעגל לומדי התורה, אף אם איננו חכם או תלמיד. יש להניח שקיימת הייתה זיקת קרבה חברתית בין שני המובנים, ובדרך כלל מי שהיה חבר לעניין טהרות היה גם מקורב ללומדי תורה 230 לדיון מפורט ראו ביכלר, עם הארץ; אופנהיימר, עם הארץ. . במקרה שלפנינו מדובר בכוהן, וכוהנים הקפידו, כאמור, על טהרתם ללא זיקה לעולמם של חכמים. מותר לנו, אפוא, להסיק שחכמים תבעו להפנות את התרומות לכוהנים "חברים", כלומר לאלו הקרובים לחברת החכמים.

9בדרך דומה יש להבין עדויות מספר שלפיהן זכה אהרן להתמנות לכוהן בזכות תורתו: "אהרן לא זכה לכהונה אלא בזכות התורה, שנאמר: כי שפתי כוהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" 231 אבות דרבי נתן, נו"ב מח, עמ' 131. המדרש קשור למושג "שלושה הכתרים" אשר נדון במפורט על ידי כהן, שלושה כתרים. , והוא הדין בדרשות נוספות שכבר עסקנו בהן. אין זו תביעה הלכה למעשה, אך יש כאן בבחינת אווירה ורקע עקרוני לעולם ההלכתי.

10במקורות אחרים הדברים מפורשים יותר: "את מוצא שתי תרומות בחר הקדוש ברוך הוא, אחד למשכן ואחד לכוהנים, תרומת כוהנים, על מנת שיהיו בני תורה. אמר רבי ינאי: כל כוהן שאינו בן תורה, מותר לאכול על קברו תרומה... אמר רבי יצחק בשם רבי יוחנן... כיון שאינו בן תורה, אינו יודע להבדיל בין קודש לחול ובין הטמא לטהור. אומר: 'קדשי בזית ואת שבתותי חללת'. למה מבזה את הקדשים? שאינו יודע לשמור שבת. ראה כמה חביבה תרומת כוהנים שניתנה לכוהנים בני תורה..." (תנחומא, תרומה א). רבי יוחנן מנמק את דבריו בחוסר הידיעה של הכוהן בכל הנוגע לדיני טומאה וטהרה, אך הוא מרחיב מיניה וביה את היריעה לידיעת הלכה כללית. יתר על כן, התביעה שכוהן יהיה בן תורה מופלגת בהרבה. רוב היהודים ידעו לשמור על דיני שבת, והדרישה שהכוהן יהיה "בן תורה" היא נרחבת מעבר לידיעת ההלכות, ויש בה היבט חברתי מובהק. מכוחם של נימוקים טכניים הלכתיים אלו מרחיבים החכמים, ובעיקר האמוראים, את המדרש התנאי ומחילים אותו על דיני תרומה. כמו כן: " 'כי מלאך ה' צבאות הוא', אמר רבי יהודה: מכאן אמרו: כל כוהן שהוא אוכל בתרומה ואינו בן תורה אינו כוהן לעתיד לבוא, אלא נמאס מג' דברים... אבל אם היה בן תורה הוא כמלאך" (שמות רבה, לח ג). הפסוק ומדרשו הופכים את הרעיון הפולמוסי המופשט לתביעה הלכתית משמעותית העשויה לנשל את רוב הכוהנים, שאינם חכמים, מנכסיהם הכלכליים 232 עדויות נוספות לזיקה שבין תלמוד תורה והפרשת התרומות מצויות במדרשים נוספים, כגון בראשית רבה, ד א, עמ' 950; ירו', סנהדרין פ"ב ה"ו, כ ע"ד, ועוד. ברם, במקורות אלו חסרה ההתניה שכל מי שאינו בן תורה אינו זכאי למעשרות. . ברוח דומה מרחיב גם התלמוד הבבלי את המדרש התנאי: "דבי רבי ישמעאל תנא: לאהרן מאהרן, מה אהרן חבר – אף בניו חברים. אמר רב שמואל בר נחמני, אמר רבי יוחנן: מניין שאין נותנין תרומה לכוהן עם הארץ, שנאמר: ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים הלוים למען יחזקו בתורת ה' – כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת. אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאילו נותנה לפני ארי... רבי יוחנן אמר: אף גורם לו מיתה... דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אף משיאו עון אשמה..." (בבלי, סנהדרין צ ע"ב; חולין קל ע"ב). יש להניח שהדרשות בתלמוד הבבלי מושפעות לא מעט מרוחו המיוחדת של תלמוד זה, אך רוח הדברים מצויה כבר במדרשי ארץ ישראל.

11במסורת אמוראית אחת מסופר על רבי אחא בר עולא שקיבל מעשרות לא משום שהוא כוהן אלא משום שעסק בתורה (ירו', מעשר שני פ"ה ה"ד, נו ע"ב), ברם ייתכן שחכם זה היה כוהן או לוי, והמעשר ניתן לו לא רק ככוהן אלא ככוהן שהוא גם חכם.

12כל זאת בקשר למעשרות המתחייבים מדבר תורה. מעשר כספים, לעומת זאת, אשר נקבע על ידי החכמים, הוסב בתקופת האמוראים ישירות לחכמים: "רמז לפרגמטוטין ולמפרשי ימים שהיו מוציאין אחד מעשרה לעמילי תורה" (פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר, עמ' 172). נוהג זה אין להקדימו לימי התנאים, שכן רק במאה השלישית החלה להישמע תביעה נוקבת לסייע במתן צדקה לתלמידי חכמים. קודם לכן נמנעו רוב החכמים מתגמול כספי כלשהו 233 עמד על כך כבר בן שלום, חכמי יבנה, אך התמונה קיצונית עוד יותר מכפי שתיאר בדיונו שם. ראו עוד בר, תורה; בר, יששכר. חוקר זה אסף את החומר, אך הבחין בתופעה רק באופן חלקי. . בתרגום שיר השירים, שהוא תרגום מאוחר, אולי אף מבבל 234 תרגום שיר השירים משתמש במונחים בבליים מובהקים, כישיבה – "מתיבתא" (תרגום שיר השירים, ד א; ז ג; ח יג, ועוד); הכוהנים עולים בו לדוכן, מונח בבלי מובהק (תרגום ל- ד ז, וראו ספראי, דוכן), וסימני איחור נוספים. , מדובר במפורש על מתן תרומות ומעשרות לתלמידי חכמים (תרגום שיר השירים, ז ד).

13נמצאנו למדים שחכמים חייבו מתן תרומות לכוהנים, ואף עודדו את הציבור לכך, אך התרומות לא ניתנו לכוהנים ככוהנים אלא לכוהנים שנמנו עם שכבת החכמים. זכויות היתר והרווחים החברתיים לא היו של כוהנים, אלא של אותו חלק בשכבת החכמים שהיה גם כוהן. בתוך שכבת החכמים היה מעמד ייחודי לכוהנים, בכבוד (לעלות ראשון לתורה, לברך ראשון וכו') ובהכנסה כלכלית (תרומות, ואולי גם מעשרות) 235 ראו בהרחבה בנספח למסכת שקלים. .

14ה"משנה" האחרונה שבפרק, שכאמור לעיל אינה משנה כלל, חוזרת לעיקרון זה שאין לתת מתנות כהונה למי שאינו בקי. זהו נוסח אחר של ההלכה שבמשנה, אלא שהוא מדגיש יותר את הידע ופחות את העובדה שהכוהן אינו "חבר". אך שתי ההלכות לדבר אחד התכוונו.