משנת ארץ ישראל על משנה חלה ד:י

1המשנה חוזרת למה שנאמר במשנה ח. שם דובר על הפרשת חלה בחוץ לארץ, ועתה מספרת המשנה על כמה ממנהיגי יהדות התפוצות שהעלו לארץ, מרצונם הטוב, מעשרות או מתנות כהונה אחרות. חכמים מקבלים או אינם מקבלים מנהגי חסידות אלו, ונסכם את הדברים בסוף פירושנו. המשנה אינה אומרת זאת במפורש, אבל אפשר להסיק ממנה שגם חלה היא הפרשה דומה התלויה ברצונו של התורם ואינה חובה הלכתית.

2ניתיי איש תקוע – ידוע לנו על שני מקומות בשם "תקוע" בארץ ישראל. האחד ביהודה, שם נולד הנביא עמוס, והאחר בגליל, אם כי זיהויו המדויק בעייתי 236 ראו נספח ג למסכת עירובין. . הצורה "ניתיי" כתובה בכתיב ארץ-ישראלי (וכן ב-ז, ל, פ); ברוב עדי הנוסח "נתאי", ובדפוסים "ניתאי".

3הביא חלות מביתור 237 כך הגרסה ב- ב, ג2, ט, ת3; ב- כ, ל, נ, פ, ץ, ש, ת3 – "בייתור"; ב- ו – "ביתיר"; ב- ן, ת, ת2 – בשתי מילים, "בית תור", וב- ס – "בתור". – כנראה הכוונה למושבה של בני ביתריס, השבט שעליו מספר יוספוס שהתיישב בגולן. ראש השבט מכונה "זמאריס". בני השבט הועברו על ידי הנציב הרומי ממדבר סוריה לאזור החולה, והוא הטיל על הורדוס למצוא להם פתרון התיישבותי. עבור הורדוס הם היו גורם בעייתי ומסוכן. במקביל היו הגולן והטרכון נתונים תחת איומי שוד וביזה מצדו של זינונדורוס, שליט היטורים, על כן נתן הורדוס לבני ביתריס אדמות בגולן ובטרכון. הם חסמו את היטורים ובכך השקיט הורדוס את שני השבטים, ואף הפך אזור נטוש ברובו לאזור התיישבות חקלאית משגשג 238 אפלבאום, קשתי זמאריס; כהן, קשתי זמאריס. . פרשת ההתיישבות של שבט זה ומניעיה שנויים במחלוקת שלא כאן המקום לבררה. מכל מקום, הכפר המרכזי שלהם מכונה "ביתירא" (קד, יז 24). סביר להניח שבשם זה טמון רמז לשמו הקדום של הטרכון שהיה חלק מממלכת היטורים. מעשה זה התחולל בשנת 10 לפני הספירה לערך, אם כי התאריך המדויק אינו נהיר. מסתבר שלניתאי איש תקוע היו אדמות באזור, או שהוא עצמו היה מתושבי ביתירא והתגורר בתקוע, ומן הסתם הכוונה לתקוע הגלילית. מכל מקום, אדמתו נחשבה לחוץ לארץ, ולא קיבלו ממנו – אמנם המשנה קבעה שיש להפריש חלות בסוריה ובחוץ לארץ, אבל החלה טמאה בגלל טומאת ארץ העמים, ולכן לא קיבלו ממנו. הסבר זה קשה, שהרי אם כך אין משמעות לכך ש"לא קבלו ממנו", הרי החלה טמאה, ומה ניתן לעשות בה? אין גם להסביר שהביא גרעינים והכין את העיסה בארץ, שהרי פרות חוץ לארץ שנכנסו לארץ חייבים בחלה (לעיל פ"ב מ"א). אין זאת אלא שהוא הביא חלה נוספת, לפי ההלכה שמפרישים שתי חלות, וניסה לתת אותה לכוהן. אמנם חלה זו אינה חלה מבחינה הלכתית ולא חלים עליה דיני חלה, אך הם סירבו לקבל אותה ממנו כהפגנה למען יהא ברור שאין כאן קיומה של מצווה. זו החמרה מבחינה הלכתית, אך מובנת מבחינה ציבורית, שכן יש במחווה כדי לבטא שהחלה שמפרישים בחוץ לארץ היא זכר למצווה ולא מצווה של ממש, וכן פירש הרא"ש. בירושלמי שנינו: "אמר רבי יונה ואפילו למאן דאמר חובה, שנייא היא שהדבר מסויים, שמא יקבע הדבר חובה. לא כן סברנן מימר, קודם לשתי חלות לא יביא ואם הביא כשר, שנייא היא שהדבר מסויים, שמא יקבע הדבר חובה. ולא כן תנינן, אם באו תמימין יקרבו, שנייא היא שהדבר מסויים, שמא יקבע הדבר חובה" (ס ע"ב). הנימוק החוזר בירושלמי הוא שבמקום ש"הדבר מסויים" יש חשש שייקבע לחובה. בייתור קרובה לארץ ישראל, ונראה שניתאי זה היה איש חשוב ביותר והיה חשש שהמעשה ייקבע לדורות. עוד יש בירושלמי רמז לכך שיש מחלוקת האם צריך להפריש חלות בחוץ לארץ, ונראה שהכוונה למשנה ז לעיל. שם המחלוקת היא רק על החלה השנייה, ורבי אליעזר מסתפק בחלה אחת שהיא מיועדת לשרפה. אפילו לרבן גמליאל אין להביא את החלות לארץ ישראל. רמז נוסף הוא שאולי המעשה בניתאי התחולל "קודם לשתי חלות", כלומר לפני שהחליטו שחייבים להביא שתי חלות. לרמז זה נשוב להלן.

4אנשי אלכסנד [ ר ] יה [ הביאו חלותיהן מאלכסנדרייא ] ולא קיבלו מהן – בימי בית שני הייתה אלכסנדריה המרכז היהודי החשוב ביותר בחוץ לארץ. הקשר הישיר בין מצרים וארץ ישראל אִפשר העברת מצרכים בדרך הים, וכך ניתן היה אף להתגבר על בעיית טומאת ארץ העמים. מכל מקום, גם תושבי אלכסנדריה הביאו חלות ולא קיבלו מהם.

5עד עתה דובר על מצוות חלה, ולא ברור מתי התחולל המעשה, בימי הבית או אחריו. המעשה בניתאי עשוי להיות בכל תקופה שהיא. המעשה בבני אלכסנדריה התחולל, מן הסתם, לפני מרד התפוצות בשנים 117-114. במרד זה נפגעה יהדות אלכסנדריה באופן קשה ביותר, וחדלה מלהוות מרכז יהודי למשך יותר ממאה שנה. כל המעשים במשנה הם מימי הבית, ולכן דומה שגם המעשה בניתאי הוא מימי הבית השני. הדבר יסביר את הרמז של רבי יונה בירושלמי לעיל שקל יותר לפרש את המעשה "קודם לשתי חלות". יתר על כן, ייתכן שאכן פסק ההלכה בנושא ניתאי סותר את המשנה לעיל הדנה בחובת חלה על פרות חוץ לארץ שהובאו לארץ. לא מן הנמנע שלמרות ההכרעה שלא לקבל ממנו את החלות התקבל נוהג להביא חיטים מחוץ לארץ ולהפריש עבורן חלה. חכמים חששו שבגלל הסיטואציה ("הדבר מסוים") ייקבע הדבר כחובה לדורות, ואכן חשש זה התממש. אמנם הדבר לא נקבע כחובה, אבל בהחלט התקבל כנוהג לדורות. עדות נוספת לכך יש במעשים המסופרים בירושלמי על אנשי קיסריה וכפר שימי. הם בחוץ לארץ, אך מצפים מהם לעבור לארץ ישראל ולהפריש חלה מפרותיהם. זאת אף שהם נחשבים כתושבי חוץ לארץ או תושבי סוריה שאדמתם טמאה (ראו פירושנו לעיל פ"ב מ"ג, וירו', נח ע"ג).

6הירושלמי עוד מקצין את התיאור ומספר: "גזרו עליהם והחזירום" (ס ע"ב). קשה לדעת אם זו פרשנות למצב המוזר שנוצר, או זיכרון היסטורי. קשה גם לדעת מי הם אלו שגזרו. הרי בתקופה זו פעלו בנוסף לפרושים גם כתות אחרות, וקשה לברר מי הם אלו שהוציאו את ההנחיה.

7אנשי הר צבעים – הר צבעים, או הר צבועים כמו בכל יתר עדי הנוסח, הוא כנראה ההר שמעל אזור יריחו. לפי התיאור במשנה הבשילו הפרות בהר צבועים מוקדם מהרגיל, והדבר מתאים לתנאים הטופוגרפיים בבקעת הירדן. חז"ל היו מודעים לתנאים אלו, וכפי שהמדרש אומר: "בבקר יאכל עד, זה יריחו שמוקדמת, ולערב יחלק שלל, זה בית אל שמאחרת" (תוס', שביעית פ"ז הי"ב). אחד הוואדיות היורדים לבקעת יריחו נקרא בפי תושבי הסביבה ואדי א' דאבע, שמשמעו נחל הצבועים, והוא משמר כנראה את השם הקדום.

8הביאו ביכוריהם קודם ל עצרת ולא קיבלו מהן מפני שהכתוב שבתורה וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה – המשנה מופיעה שנית במסכת ביכורים (פ"א מ"ג), ושם נשנה גם הדין שאין להביא ביכורים לפני עצרת (פ"ג מ"ח). במסכת מנחות נקבע שאין להביא ביכורים קודם לעומר, כלומר ליום השני של פסח, "ואם הביא פסול, קדם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר" (משנה, מנחות פ"י מ"ו). אם כן, לפני פסח אם הביא פסול, ואחרי פסח ולפני שבועות אם עבר והביא כשר, בניגוד למשנתנו. ניתן כמובן להעמיד את משנתנו שבני הר צבועים הביאו ביכורים לפני פסח, אך הדבר קשה, שהרי כתוב רק "לפני עצרת". בתוספתא ביכורים יש דעה שלישית: "אין מביאין ביכורים קודם לעצרת, ואם הביא ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן" (פ"א ה"א). ראשונים הבינו את המימרה כך שהפֵרות ימתינו בעזרה עד שבועות ולא יתחלקו לכוהנים, וכמובן גם לא יחזרו לבעלים 239 כך הרמב"ם, הלכות תמידים פ"ז הי"ז; ליברמן בפירושו לתוספתא ואלבק, משנה, עמ' 410, הקדישו לשאלה דיון ארוך ומלומד. . הסבר זה אפשרי מבחינה טקסטואלית, אבל קשה מצדו הרֵאלי. ראשית, קשה להניח שהיו מתירים להשהות בעזרה פרות לזמן ממושך. זאת ועוד, לאחר כמה ימים הפרות יירקבו 240 אלא אם כן המדובר בתמרים יבשים. וקשה להניח שאז הם יוכשרו לביכורים. אין זאת אלא שכוונת התוספתא היא שבדיעבד הביכורים מתקבלים (ומתחלקים לכוהנים), אלא שאת קריאת פרשת ביכורים ישהה עד למועד.

9את התוספתא ואת משנת ביכורים ניתן ליישב בדוחק, אבל קשה ליישב את שתיהן עם משנתנו. אלבק פירש לפי הירושלמי שהאיסור במשנה היה רק ב"דבר מסוים", באיש חשוב, והיה חשש שייקבע הדבר לדורות. ברם, גם פירוש זה קשה; אפשר להבין שחכמים פעלו כדי להחזיר חלה במקרה מפורסם כזה, ובמקרים אחרים של פשוטי עם לא שמעו כלל על המקרה, אבל קשה להניח כי אכן מה שהותר לציבור נאסר על אנשים של צורה.

10דומה, אפוא, שמשנתנו מייצגת את ההלכה הקדומה שנהגה בימי הבית. מאוחר יותר, כאשר כל השאלה הפכה לתאורטית, הקלו. התנאים התמודדו עם מקרים רבים של הפרשת מעשרות לפני גמר מלאכה, ובדרך כלל נטו לראות בכך הרמת תרומה לפחות בדיעבד, ובלבד שהפרי יהיה שווה משהו 241 ראו פירושנו למעשרות פ"א ובמבוא למסכת מעשרות. . על כן יש לראות במשניות השונות גישות שונות, ומשנתנו מייצגת את ההלכה הקדומה 242 ראו אלבק, עמ' 410, שהאריך בניסיונות חריפים לביאור הסתירה. . כפשוטן אלו אכן גישות שונות כלפי השאלה של חיוב מצוות התלויות בארץ בחוץ לארץ. דנו בכך במבוא למסכת מעשרות, וראינו כי אכן לא הייתה בנושא עמדה אחידה.

11כאמור, הסיפור שבמשנתנו ובמסכת ביכורים (פ"א מ"ג) מופיע בסדרת מעשים על בני חוץ לארץ שהרימו מעשרות ותרומות. ההקשר מאפשר להבין שהר צבועים הוא בחוץ לארץ, או לפחות בעבר הירדן. ברם, תיאור המעשה והפסוק המובא בו קושר את המעשה להקדמת הבאת הביכורים. אם כן, איש אינו מטיל ספק בכך שמביאים ביכורים מהר צבועים. כפי שהסברנו, ייתכן שהר צבועים הוא הרכס מערבית ליריחו, והוא בוודאי בתחום ארץ ישראל. אפשר גם שהוא בעבר הירדן, והמשנה מהלכת בשיטה שמביאים ביכורים מעבר הירדן. 243 ראו פירושנו לביכורים פ"א מ"ט. המעשה הועבר ממשנת ביכורים (פ"א מ"ג), העוסקת בהקדמת הבאת הביכורים, למשנתנו, ואצלנו הוא אכן מצוי שלא בהקשרו.