משנת ארץ ישראל על משנה דמאי א:א

1דמאי, או בכתיב הארץ-ישראלי דמיי, הם פֵרות שלא ברור אם הפרישו מהם מעשרות, ועסקנו בכך במבוא. הנחת המוצא ההלכתית היא שהם ספק ויש להפריש מהם מעשרות מספק, בלי ברכה (להלן משנה ד). הנחת המוצא החברתית היא שסתם פרי של סתם יהודי הוא בחזקת דמאי, שכן רוב הציבור היו בבחינת עמי הארץ ולא עישרו את פרותיהם אם כי הפרישו תרומה ותרומת מעשר 1 ההנחה שרוב הציבור היה בבחינת עמי הארץ מבוססת על כך שסתם פרי של יהודי הוא דמאי, ומכאן שרוב הציבור נחשב למי שאינם מעשרים. . הכלל הקובע לגבי מעשרות שנוי במסכת מעשרות: "כל שהוא אוכל ונשמר וגדוליו מן הארץ חייב במעשרות" (פ"א מ"א, וראו פירושנו לה). משנתנו מתמקדת בפרות שאינם נשמרים, כלומר גידולים שנתפסו כחסרי חשיבות כלכלית, אם כי אנשים משתמשים בהם לתיבול או לאכילה.

2הקלים שבדמיי – זו הכותרת של המשנה שתמנה להלן פרות שאין צורך להפריש מהם מעשרות. עם זאת, הניסוח עמום. לפי הניסוח במשנה היה צריך להסיק שהפרות הללו פטורים מהפרשת מעשר מספק (דמאי), אך אם הם ודאי (לא מעושרים) הרי הם חייבים במעשר ודאי. בירושלמי נחלקים בכך רבי יוחנן וריש לקיש. לדעת רבי יוחנן: "לפי שרוב המינין הללו אין באין אלא מן ההבקר לפיכך מנו אותן חכמים. רבי שמעון בן לקיש אמר לא שנו אלא דמאי אבל ודאי חייבין. רבי יוחנן אמר לא שנייא בין דמאי בין ודאי פטורין" (ירו', כא ע"ג). שני המשפטים המיוחסים לרבי יוחנן אינם זהים. הראשון מסביר את ההלכה שאין צורך להפריש מהפרות הללו מעשר מספק (דמאי) משום שרובם הפקר, ופרי שאינו נשמר אין חייבים עליו מעשר, כפי שהסברנו. עם זאת, רבי יוחנן מדייק בלשונו ואומר "לפי שרוב המינין", וניתן להבין שאם מדובר בזן הנשמר או במקום שמשמרים בו את הפרות צריך להפריש ממנו מעשר. אם אלו הם פרות ודאי הרי ידוע מניין באו, ואם באו ממקום שהפרות נשמרים בו חייבים להפריש מהם מעשר. אך אם הם דמאי, וממילא לא ברור מהיכן באו, חלה עליהם חזקת הרוב ופטורים ממעשר. המשפט השני של רבי יוחנן קובע בוודאות שהפרות המנויים להלן פטורים מדמאי כי הם פטורים ממעשר.

3אם כן, לפי רבי יוחנן הקלים שבדמאי פטורים גם בוודאי, ולמה שנתה המשנה קלים שבדמאי? הירושלמי מסביר לשיטת רבי יוחנן: משום "שבכל מקום ומקום לא חשיב אלא דמיי". כלומר, משום שהמשנה עוסקת בדמאי היא מדברת על דמאי, אך הוא הדין גם לוודאי. הסבר זה קשה, אם כי אפשרי. להלן, במשנה ג, נראה דוגמה נוספת לפרשנות אפשרית כזאת למשנה. הירושלמי העוסק בשאלה אינו משתדל לבררה בעזרת מקבילות, זאת אף שבידינו נתונים נוספים לבירור השאלה. דומה כאילו ויתרו חכמים על הסיכוי שיפרישו מהפרות מעשר ודאי. אמנם ההלכה מחייבת הפרשה מוודאי, אבל בפועל אין לכך סיכוי, ולכן כל השיח הוא על חובת הפרשת דמאי, והפרשת ודאי היא לימות המשיח בלבד.

4במשנת שביעית נקבע: "הפיגם... כוסבר שבהרים והכרפס שבנהרות... פטורין מן המעשרות ונלקחין מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר" (פ"ט מ"א). כוסבר שבהרים הוא כנראה הכוסבר שביהודה, והוא פטור ממעשרות לחלוטין. במשנת מעשרות שנוי דינו של הכוסבר בצורה אחרת: "כסבר שזרעה לזרע ירקה פטור, זרעה לירק מתעשרת זרע וירק" (פ"ד מ"ה, וראו פירושנו לה). אם כן, הדבר תלוי בשאלה לשם מה נזרע הכוסבר. אם נזרע כדי לגדל זרעים – הוא פטור ממעשרות, הזרע פטור ממעשרות כי אינו אוכל והירק אינו נשמר. אך אם נזרע הכוסבר לשם ירק – הוא חייב במעשרות. משנת מעשרות אינה מבדילה בין הכוסבר שבהרים או שביהודה לבין זה שבגליל, ולא ברור באיזה כוסבר היא עוסקת. מכל מקום אין זה בבחינת פטור או חייב, וקיימים מצבי ביניים.

5במסכת פאה פגשנו בעיה דומה לגבי מתן פאה משֶבֶת. לכאורה צריך השבת להיות פטור מפאה, אך מצאנו גם המציעים לחייבו בפאה (ראו פירושנו לפאה פ"ג מ"ב).

6בברית החדשה מוצגים הסופרים והפרושים כמי שמעשרים "את המנתה (νομσúδὴ, בלטינית mentam) ואת השבת (νοτηνά`, בלטינית anethum) ואת הכמון" (κúμινον, בלטינית cyminum) ואינם ממלאים את מצוות החסד והאמונה. הווה אומר, המחבר הכיר נוהג לעשר את המנתה, השבת והכמון, אך ראה בכך מצווה קלה, בבחינת חומרה בלבד 2 מתי כג 32; לוקס יא 24. המתרגם הסורי לברית החדשה מתרגם את hduomon כנגעה, את anhton כשבתא ואת הפיגם שבלוקס כפגנא. במשנה (עוקצין פ"א מ"ב) מופיעה שלישייה זהה: "מינתא [כך בכתב יד קופמן] והפיגם ירקות שדה" (ירקות בר, בניגוד לירקות גינה שבהמשך). השלישייה שבברית החדשה היא אפוא קבוצה ספרותית שהייתה מוכרת כקבוצה. בכתב יד פרמא, הנחשב לכתב היד הטוב של טהרות, הנוסח הוא "אמיתא", הוא האמנטום הלטיני. . בלוקס הירקות הם "מנתה פיגם (πήγανον, בלטינית rutam) וירק" (λάχανον, בלטינית omneolus). בדיוננו למשנה זו ראינו כי ההלכה פטרה כנראה את השבת ואת המנתה ממעשרות ומפאה, אך העדות של הברית החדשה מעידה על אנשים המחמירים על עצמם ומפרישים מעשרות גם מירקות זניחים אלו. הוא הדין במתן פאה מירק. ההלכה פטרה, אך היו שהחמירו על עצמם שלא ברצון חכמים 3 ראו פירושנו לפאה פ"א מ"ד ולפסחים פ"ד מ"ח. ראו על כך עוד בנספח למסכת כלאים. , כפי שנראה להלן.

7דומה שבכך המפתח להבהרת המשנה. הירקות המנויים במשנה הם בלתי חשובים ופטורים ממעשרות, אך יש המחמירים על עצמם, ויש מינים שפטורם אינו מוחלט ותלוי במקום ובזמן. מעבר לכך קיימת שאלה מה דינו של פרי שבדרך כלל הוא הפקר אך פלוני זרע אותו, ובכך הוכיח שהוא רוצה לשמרו. על כן בחרה המשנה בניסוח של "הקלין", אלו שפטורים ממעשרות אך הפטור אינו מוחלט, כל אלו פטורים לחלוטין מהפרשת מעשר מספק (דמאי), שהרי הדמאי עצמו הוא ספק. אמוראים לא יכלו לקבל הסבר זה משום שאינו משפטי ושיטתי. לדידם פרי יכול להיות או פטור ממעשרות או חייב, אך מצבי הביניים או אנשים המחמירים על עצמם אינם חלק מהמערך ההלכתי. הירושלמי בהמשך מקשה זאת על שיטת רבי שמעון בן לקיש. לטענת התלמוד המערכת ההלכתית צריכה להיות אחידה. אם דבר חייב במעשרות הוא חייב גם בהפרשת מעשר מספק (דמאי), ומה שפטור כאשר הוא דמאי פטור גם אם הוא ודאי. כפי שראינו במבוא לפירושנו למשנה, בתקופת התנאים טרם עוצבה המערכת המשפטית-הלכתית עד תומה. בתקופת בראשית זו אנו מוצאים הלכות רבות שאינן מגובשות למערכת הלכתית שיטתית, ובדרך זו יש להבין גם את משנתנו. כאמור התקשו אמוראים בהסבר זה, עם זאת לעתים גם התלמוד רומז להסבר פשוט זה בדברו על ה"קלין שהיקלו בדמאי" (ירו', פ"א ה"ג, כב ע"א).

8השיתים – הירושלמי מסביר: "אילו הן השיתים?... אילו שהן יוצאות מתחת העלין" (כא ע"ג). בתלמוד הבבלי ההגדרה כוללת יותר: "מין תאנים" (ברכות מ ע"ב). דומה שיש לחבר את שני הפירושים, ושיתים הן תאנים היוצאות מתחת העלים. כלומר, אלו תאנים המתפתחות עוד לפני התפתחות העלווה של העץ. למעשה אלו תאני בוסר שאינן מבשילות 4 פליקס, עצי פרי, עמ' 88. . התוספתא מוסיפה שהשיתים בציפורי חייבות, ובהמשך המשנה מדובר על סוג נוסף של שיתים שחייבות במעשר (פ"א ה"א). מסתבר שבציפורי היו אוכלים את השיתים.

9והרימין – הבבלי מתרגם "כנרי" (ברכות מ ע"ב). כנרא או כינרא מתואר כעץ שפרותיו מתוקים: "ולמה נקרא שמא כנרת דמתיקי פירא (פירחא) ככינרא" (בבלי, מגילה ו ע"א) 5 פליקס, שם, עמ' 481. . עץ הכינרא מתואר במקומות אחרים כעץ ענף ביותר, וכעץ שניתן לתלות עליו אדם (בבלי, פסחים קיא ע"א; בבא בתרא מח ע"ב). הירושלמי אומר שמהרכבה של זית ושיזף יוצא רימין (כלאים פ"א ה"ד, כז ע"א). כל המסורות על הכלאות של שני עצים המניבים זן אחר הן אגדיות, אך המימרה העממית מעידה לא רק על חוסר הדיוק המדעי אלא גם על הקרבה שבין הרימין והשיזף. על קרבה זאת מעידה גם המשנה: "והשיזפין והרימין אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה" (כלאים פ"א מ"ד) 6 פליקס, כלאים, עמ' 39-79. . על כן שיערו חוקרים שרימין הוא שיזף הבר שפריו חמצמץ ולא מתוק, והשיזף של חז"ל הוא השיזף המצוי 7 פליקס, עצי פרי, עמ' 221. שפרותיו מתוקים, ואמרנו כי פרי הכינר מתואר כמתוק. ברם בלשון חכמים "מתוק" אינו טעם אלא מצב של פרי בשל, וניתן למתק פרי במלח או בחומץ (איור 3), והעוזררים – חילופי הנוסח הם עוזרדים או עוזררים. משפט המפתח לזיהוי הצמח הוא במשנת כלאים: "האגסים והקרסתומלין והפרישים והעוזרדים (עוזררין) אינם כלאים זה בזה" (שם) 8 פליקס, כלאים, עמ' 69-79. . בפירוש הקטע נחלקו אמוראי ארץ ישראל האם מדובר ב"זוגות זוגות" (ירו', שם), כלומר פרישים קרובים רק לעוזררים, או שכל הארבעה קרובים זה לזה, ואכן כולם ממשפחה אחת (הוורדניים). אגס או עוגס הוא האגס המוכר בשם זה בזמננו, והפריש הוא פרי החבוש, שכן רבי יונה מזהה את הפריש עם האספרגל (ירו', שם), הוא שמו של החבוש בערבית. על החבוש נאמר שהוא "פריש לקדירה" (ירו', שם), כלומר מתאים במיוחד לקדרה, כלומר הוא הפרי היחיד שאין אוכלים ממנו חי אלא בעיקר כפרי מבושל 9 פליקס, עצי פרי, עמ' 612-222, ופירושו לכלאים פ"א מ"ד. החבוש מופיע עוד כפרי גדול ויפה אשר עשוי היה להוות מעין תחליף לאתרוג (תוס', סוכה פ"ב ה"ט), וכפרי עם ריח (תוס', תרומות פ"ז הי"ג; בבלי, ברכות מג ע"ב). . העוזרר הוא העוזרד הקוצני (Crataegus azarolus), והוא שיח קוצני שיש לו פרות 10 בבבלי, ברכות מ ע"ב: טולשי, והמינוח אינו מסייע לנו בהבנת הצמח. ומכונה בערבית "זערור". פליקס מתלבט בכך, שכן אין דמיון רב בין עץ החבוש לשיח העוזרר. ברם דומה שבתחום מחקר זה יש להיזהר מפני מדעיות יתר. חז"ל והחקלאים הקדומים הכירו את צמחי הארץ, אך לא אחת היה הידע שלהם אינטואיטיבי בלבד. במהלך פירושיו נזקק פליקס, כמו גם חוקרים אחרים, למונח "פולקלור חקלאי", כלומר הערכות שאין להן בסיס מדעי, הערכות שמדען בן זמננו מסתייג מהן, בצדק או שלא בצדק 11 דוגמה לכך היא ההכלאה בין זית לשיזף שנזכרה לעיל, וראו דיון במבוא למסכת כלאים. . פריש קרוב לאגס אך אינו קרוב ביותר, ויש לכך ביטוי במחלוקת האמוראים האם כל ארבעת המינים דומים זה לזה או רק פריש ועוזרר. מכל מקום, בהחלט ייתכן שהחקלאים הקדומים סברו שאכן החבוש הוא קרוב משפחה של העוזרר. העוזרר הוא פרי שחשיבותו משנית וכנראה לא "נשמר" ולא נאסף אלא בשעת הדחק. עם זאת, העוזרר (עוזרד) חייב במעשרות (משנה, מעשרות פ"א מ"ג) ובשביעית (תוס', שביעית פ"ב ה"ז).

10ובנות שוח – היו ראשונים רבים שזיהו את בנות השוח עם "בנות שבע", שהן תאנים טובות 12 כגון משנה, מעשרות פ"ב מ"ח ופירושנו לה. , ברם כבר הרא"ש הראה כי זיהוי זה אינו אפשרי שכן בנות שבע הן תאנים טובות ואילו בנות השוח הן פרי נחות שהוא בבחינת "הקלין שבדמי", כמו שפירשנו לעיל. הבבלי מפרש שבנות שוח הן "תאיני חיורתא" 13 בבלי, ברכות מ ע"ב; עבודה זרה יד ע"א; תמיד כט ע"ב - ל ע"א. , תאנים לבנות, אך אין להסיק מכאן שאלו תאנים ממש. פליקס, בעקבותיו של ליברמן, מפרש שהכוונה לאיצטרובל של האורן, והאורן כונה ביוונית תאנה 14 תוספתא כפשוטה לזרעים, עמ' 231; פליקס, שביעית פ"ה מ"א, עמ' 892-003; עצי פרי, עמ' 871-081. הבבלי הבין שמדובר בתאנים ממש, ראו תמיד כט ע"ב - ל ע"א, וכל הסוגיה שם אגדית. . ההוכחה העיקרית היא ממשנת שביעית שבה נמנות בנות השוח עם הפרות העושים רק אחת לשלוש שנים. תיאור זה מתאים לפרי האורן, אך לא לתאנה. יחד עם בנות השוח נזכרים האיצטרובלין (משנה, עבודה זרה פ"א מ"ה), שהם פריו של אורן מזן שונה במקצת. כאמור על בנות השוח חלים דיני שביעית 15 שביעית פ"ה מ"א, וראו פירושנו לה. , והתלמודים מקבלים זאת ללא עוררין. אם כן יש להניח שמפרי זה הפרישו גם מעשרות ודאי, אבל המדובר בפרי בר ולכן אפילו מוודאי אין מפרישים מעשר.

11ובנות שיקמה – כיום אין אוכלים את פרי השקמה, ברם בתקופות הקדומות שימש הפרי למאכל, וכידוע היה עמוס הנביא בולס שקמים. בליסת השקמים היא פציעת הפרי בעודו בוסר. הפצע מגרה את הפרי, הפרי מפריש הורמון וההורמון מסייע להבשלת הפרי והמתקתו כך שהוא ראוי למאכל 16 גליל, שקמה; פליקס, עצי פרי, עמ' 161-461. . פרי השקמה נקרא גמזיות. הגמזיות נמנות עם הפרות שהכוהנים אינם מקפידים על תרומתם (תוס', תרומות פ"ו ה"ז). נראה, אפוא, שבנות השקמה הן אותן גמזיות שלא בולסו ולכן נחשבו לפרי שאינו ראוי למאכל, לכן אין הן חייבות בתרומה ואף לא במעשרות ולא בשביעית. זו גם הסיבה לוויכוח בין בני יריחו וחכמים על הגמזיות. בני יריחו אכלו את הגמזיות במטע שהיה שייך להקדש 17 ראו פירושנו לפסחים פ"ד מ"ח. , משום שסברו שהפרי בלתי חשוב וזניח ולכן לא הוקדש. אבל חכמים סברו אחרת. להלן תוזכרנה בנות שקמה "מסוטפות", ואלו כנראה פרות שנבלסו והותקנו למאכל 18 פליקס, עצי פרי, עמ' 461. . ייתכן שחכמים התנגדו לאכילת גמזיות של הקדש משום שחלק מהן היו מסוטפות, אך דומה שהתנגדותם מבטאת אותו פן שעמדנו עליו קודם. רוב הפרות של מינים אלו נחשבו לזניחים, אך היו ששמרו עליהם ואכלו אותם, ובעקבות זאת היו שהחמירו בדינם וסברו שהם חייבים במעשרות. אותו ויכוח היה ביריחו. בני יריחו ראו בפרי הפקר, וחכמים ראו בו פרי משמעותי. כפי שאמרנו, משנתנו מדגישה את הפטור של אותם פרות שיש מי שמחמיר בדינם, ולכן הם מוגדרים כ"קלין שבדמאי" ולא כפטורים ממש. מכל מקום, בספרות חז"ל השקמה נזכרת בעיקר כעץ סרק שגזעו משמש כחומר גלם בתעשיית הנגרות 19 ראו גם פירושנו לכלאים פ"א מ"ח. , ופריו היה אפוא שולי (איור 5).

12"בנות שוח" הן פרי בשם זה, אבל השקמה נקראת בדרך כלל "שקמה" ולא "בנות שקמה", ובמשנתנו הכינוי הוא לפרי השקמה עצמו. ייתכן שהמילה "בנות" הושפעה מהרישא, "בנות שוח" 20 הריבמ"ץ פירש שאלו פרות של הכלאה בין שקמה ועץ אחר. ברם המסורות הקדומות בדבר הכלאות אפשריות בין עצים שייכות ברובן לפולקלור החקלאי, ובפועל מספר ההכלאות האפשריות קטן ביותר. מכל מקום, הצורה "בנות שקמה" ייחודית למשנתנו ולמסורות המביאות אותה. .

13ונובלות התמרה – פירוש המונח "נובלות" נידון לעיל (משנה, ברכות פ"ו מ"ג), וראינו כי האמוראים הציעו שני פירושים. פירוש אחד הוא שאלו פרות שנשרו מן העץ לפני שהבשילו, הם אינם ראויים למאכל וברכתם "שהכל". פירוש אחר הוא שאלו פרות שבזמן הקטיף עדיין אינם בשלים. נוהגים לקטוף אותם מהעץ ולהניחם בשמש בארגזים או בקופות, כדי שיבחילו. טרם הבשילו ברכתם "שהכל", ואין מפרישים מהם מעשר משום שהבשלתם אינה בארץ. הנובלת פטורה ממעשר, משום שאינה ראויה למאכל 21 כך יוצא מפירוש הירושלמי למשנה, מעשרות פ"א מ"ב (מח ע"ג), ונדון בו במקומו. . גם כאן הירושלמי למשנתנו אומר שאם הנובלות נאכלות עם התמרות יש להפריש מהן מעשר (אפילו מדמאי). כך גם מסופר שם על תאנים "מסויפות" הנשמרות על ידי שומר 22 תאנים מסויפות הן כנראה אלו שנשארו בסוף הקטיף. ראו ירו', כא ע"ג. . אם כן, הגדרת הקלים בדמאי היא במידה רבה אישית, וממילא דינם של פרות דמאי שונה ממקרה שבו אנו מכירים את המגדל ויודעים כיצד התייחס ליבולו.

14הגופנים – הירושלמי מסביר שהכוונה ל"שמירה", ומספרים על משל שמושלים אותו בגליל: "מן מה דמתלין לה מתל בגלילא שומרה שמר מרה מן מתל לך עם תבלייא" (כא ע"ד) (ממה שמושלים משל בגליל, שמיר שנשמר על ידי אדונו מה משל לך עם התבלינים), כלומר השמיר איננו תבלין רגיל משום שהוא נשמר, כלומר צמח תרבות, ואינו כמו תבלינים שרובם אינם נשמרים (גדלים בר), ולפיכך השאלה היא למה נמנה השמיר עם תבלינים אחרים. ייתכן גם שברשימה כלשהי (שאיננה בידינו) נמנה השמיר עם צמחי תבלין, אך ייתכן גם שהכוונה לעובדה שמשתמשים בשמיר כתבלין. השמיר הוא אפוא עשב שיש לו ערך מה של תבלין, אבל בגליל הוא שולי. הירושלמי קרא אפוא את המשנה כך: "...ונבלות התמרה. הגופנים והנצפה ביהודה, והאוג והחומץ והכוסבר" (גם ביהודה). אם כן, הגופן הוא שיח השמיר. הבבלי מסביר "שילהי גופני" (ברכות מ ע"ב), ואולי הכוונה לענבים האחרונים בכרם. בעל הערוך זיהה את שילהי גופני עם אלסבסתן, וראשונים רבים חוזרים על זיהוי זה. אלסבסתן הוא השם הערבי לשיח Cordia myxa שהוא צמח המשמש להכנת דבק, כמו הערף. מצמח הערף הכינו דבק ואותו פיזרו כמלכודות לציפורים. שרידי מלכודות כאלו התגלו, אך עד עתה הממצא שבידינו מעיד רק על שימוש בערף ולא באלסבסתן 23 כסלו, ערף. (איור 6). פליקס מעדיף את הפירוש של הבבלי 24 פליקס, עצי פרי, עמ' 162-262. , וקשה להבין מדוע נדחה הפירוש של הירושלמי שיש לו עדיפות טבעית. זאת ועוד. שיח האלסבסתן אינו אוכל, ופטור ממעשרות ללא כל פקפוק. ברשימה שבמשנה כלולים מינים שיש מקום לחשוב שהם פרי, או שזנים קרובים אליהם הם פרי. במסגרת זו אין טעם לקביעה שהגופנן פטור ממעשרות, על כן אנו מעדיפים את פירוש הירושלמי שביהודה שיח השמיר היה פטור מממעשר, כולל מעשר ודאי, משום שאינו אוכל ואינו ממש תבלין, אף שמשמש בדוחק כתבלין.

15והנצפה – הנצפה הוא שיח הצלף (איור 7). ידוע הסיפור על החסיד שהחל לחשוב בשבת על סתימת הפרצה בגדרו והחליט שלא לסתמה, ועלה צלף וסתם את הגדר. במקבילות המעשה מסופר על הנצפה 25 ירו', שבת פט"ו ה"ג, טו ע"א; בבלי, שם קנ ע"ב; ויקרא רבה, לד טז, עמ' תתטו. , וכן שנינו בברייתא: "על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ..." (בבלי, ברכות לו ע"א). אביונות וקפריסין הם חלקי הצלף; בשיח הצלף יש גבעול דקיק, עלים ופרי, מעין תמר קטן. לצלף ניצנים עדינים שבערב נפתחים ומתגלה הפרח, ולאחר ההפריה הניצן נסגר ומתפתחת ממנו האביונה, היא הפרי של הצלף 26 פליקס, עצי פרי, עמ' 581-091. . כרגיל אכלו את כל חלקי הצלף, ואת הפרות אכלו כירקות כבושים במלח או בחומץ. עם כל זאת לא היה הצלף צמח תרבות אלא שיח בר, לכן פרותיו פטורים מהפרשת מעשר מספק (דמאי), ואולי גם ממעשר ודאי.

16וביהודה – כאמור, לפי הירושלמי המגבלה חלה לפנים ולאחור, כלומר על הגופנן והצלף ועל האוג, החומץ והכוסבר.

17האוג – האוג הוא המכונה כיום "אוג הבורסקאים". פרותיו שעירים וחמצמצים ושימשו בעיקר להכנת צבע אדום, ומכאן שמו בערבית "סומק" 27 פליקס, שם, עמ' 442-742. . האוג חייב בפאה משום שהוא אוכל ונשמר, ושתי הגדרות אלו קובעות גם את חיוב הפרשת המעשרות ממנו 28 ראו פירושנו לפאה פ"א מ"ד. . אמנם שיח האוג אינו נשמר לאכילה אלא להכנת צבע, אבל הפרות ניתנים גם לאכילה, לכן קבעה המשנה את חובת הפרשת הפאה ממנו. השאלה היא, אפוא, מדוע משנתנו מונה אותו כאחד הפטורים מדמאי. ניתן להציע שתי הצעות: או שמשנת פאה נאמרה בגליל ומשנתנו קובעת שרק ביהודה האוג פטור ממעשר דמאי, או שהאוג חייב במעשר ודאי ופטור מדמאי. כפי שאמרנו לעיל, כך מעמיד ריש לקיש את כל המינים הנזכרים במשנה. מכל מקום, האוג נזכר כאן משום שפטורו אינו מובן מאליו אלא תלוי במקום, והחומץ – במסכת פסחים נזכר "חומץ האדומי", שיש לבערו לפני פסח משום שיש בו שעורים 29 ראו פירושנו לפסחים פ"ג מ"א. . ברור שמדובר בחומץ שנותנים בו שעורים, או גבעולי דגן אחרים. הבבלי מסביר שפעם לא היה היין מחמיץ מעצמו, וכדי שיחמיץ שמו בתוכו חמץ. אבל עכשיו היין מחמיץ מעצמו, ורק יין מחבל אדום אינו מחמיץ ללא תוספת שעורה, ולכן חומץ מאזור אדום חייב בחמץ וחומץ רגיל אינו נחשב לחמצי (בבלי, פסחים מב ע"ב). בהמשך סוגיית הבבלי (שם) אנו שומעים מפיו של רבי יהודה ש"בראשונה" היה החומץ עשוי מתמד (יין גרוע שפסול לאכילה ולכן פטור ממעשרות), ואילו עכשיו הוא עשוי מיין ששהה זמן רב והחמיץ ולכן הוא חייב במעשרות. אין בבבלי הסבר לשינוי, והוא מוצג כגזרת גורל או כשינוי בטבע הארץ. המונח "בראשונה" מתאר מצב לפני ימיו של דובר המימרה, ומכיוון שהדובר הוא רבי יהודה הרי שהשינוי קשור למרד בר כוכבא או למרד הגדול.

18אותו הסבר חוזר בירושלמי, אך שם הוא מועמד באופן שונה: "חומץ האדומי בסימא דרומיא. בראשונה שהיו עושין יין בטהרה לנסכים לא היה הייין מחמיץ, והוון יהבין בגויה שעורין בגין דיחמע והוון צווחין ליה בסימה דרומיה" (פסחים פ"ג ה"א, כט ע"ד – חומץ האדומי הוא חומץ של הדרום. בראשונה היו עושין יין בטהרה לנסכים והיין לא היה מחמיץ והיו נותנים בתוכו שעורים כדי שיחמיץ והיו קוראים לו חומץ דרומי).

19הגמרא חושפת טפח מרתק מהתפתחות החקלאות באזור יהודה. בזמן הבית השני היו מכינים את היין כך שיתאים לנסכים, זאת כפי שכל התוצרת החקלאית באזור יהודה, מהלך יום מירושלים, יועדה למקדש 30 משנה, חגיגה פ"ג מ"ג-מ"ה וראו פירושנו שם, והמבוא למסכת שקלים. הלכה דומה שנויה במסכת מעשר שני פ"ה מ"ב. . מובן שלא כל התוצרת הגיעה למקדש, אך החקלאים הכינו את היין כך שיתאים לעלות "על שלחן גבוה". היין לנסכים אסור שיכלול חמץ, לכן הוכן ללא שעורה. מגדלים שרצו שיינם יחמיץ נתנו בתוכו שעורים, ובכך נפסל למקדש. אדום הוא החלק הדרומי של יהודה, רחוק יחסית מהמקדש ומשם לא העלו יין למקדש, ועל כן החומץ באדום הוכן עם חמץ 31 הבבלי כבר השתמש בשם "אדומי" לדרשה המבוססת על זיהוי אדום עם רומי, וזו דרשה בלבד. ראו בבלי, פסחים מב ע"ב. . כיום, כלומר בימי התנאים, בכל חומץ הוסיפו שעורים, אך המשיכו לקרוא לחומץ עם שעורים "חומץ אדומי" או "דרומי". המונחים "אדומי" ו"דרומי" מתחלפים במקורות, ובכך אין חידוש 32 שוורץ, יהודה, עמ' 33-14. .

20דברי רבי יהודה שבבבלי משקפים אותה תמונת מצב. לפני החורבן יועד כל היין לאפשרות כי יגיע למקדש, ולכן הכינו חומץ מיין גרוע (תמד). לאחר החורבן חרב גם השוק ליין מעולה, ולכן הרשו המגדלים לעצמם לייעד גם יין טוב לחומץ.

21לפי הסבר זה משנתנו מדברת על המצב הקדום. חומץ העשוי מתמד הוא מהקלין שבדמאי, ולפי דברי רבי יהודה שבירושלמי פטור גם ממעשרות ודאי (כא ע"ד). אבל כיום יהודה כגליל, והחומץ העשוי מיין חייב במעשרות. בניגוד לכל יתר הרשימה, החומץ איננו צמח אלא מוצר חקלאי מעובד.

22והכיסבר – הירושלמי מסביר שזהו הכוסברתא, צמח תבלין המוכר עד היום בשם זה. במסכת שביעית (פ"ט מ"א) נאמר שכוסבר הרים פטור משביעית, ונראה שכוסבר הרים הוא כוסבר שביהודה 33 בעל מלאכת שלמה הכיר גרסה "הכוסבר שביהודה" ודחה אותה, ואכן כל המינים הללו הם ביהודה ואין צורך בהזכרה חוזרת של האזור. , מכאן שהכוסבר פטור גם ממעשר ודאי. אבל במשנת מעשרות נקבע במפורש שמפרישים מעשרות מכוסבר. הדיון שם הוא על כוסבר הגדל בחצר ואוכלים ממנו סעודת עראי, אבל משמע שבסעודת קבע מפרישים ממנו מעשר (פ"ג מ"ט). סביר להניח כי הכוונה לכוסבר בגליל, וכאן בגליל מפרישים מעשר מכוסבר ללא כל הסתייגויות. ממשנתנו לא ברור מה ההבדל בין הגליל ליהודה, האם ביהודה הכוסבר פטור ממעשר דמאי וחייב בוודאי או שמא ההפך, שביהודה פטור ממעשר דמאי ובגליל חייב במעשר דמאי (וקל וחומר ודאי). מכל מקום, ממשנת מעשרות משמע שהכוסבר חייב במעשרות ולפי פשוטה משנת מעשרות משקפת את הנוהג הגלילי, וכן פירשנו לגבי האוג. אין טעם חקלאי להבדל בין יהודה לגליל, וכנראה הדבר תלוי בחילופי נוהגים מקומיים. בגליל תיבלו בכוסבר, וביהודה התעלמו מתבלין זה.

23רבי יהודה אומר כל השיתים פטורות חוץ משלדפרה – דפרה או דיופרה היא מילה שניכרת בה הצורה היוונית דיו, שמשמעה שניים. הכוונה כנראה לעץ תאנה המניב שני יבולים בשנה (בבלי, עירובין יח ע"א). הרימים, או הרימין, של עונה אחת נכנסים עם הפרות של השנה השנייה, כל הרימים פטורים חוץ מרמי שיקמה – בכל עדי הנוסח האחרים "שקמונה". שקמונה הייתה עיירה חשובה על חוף הכרמל ליד חיפה ומדרום לה. נראה ששם היו תאנים טובות שגם הרימין שלהן היו נשמרות ונאכלות.

24כל בנות שיקמה פטורות חוץ מן המסוטפות – כפי שפירשנו לעיל אלו התאנים שבלסו אותן, פצעו את הפרי ובכך גרמו להבשלתו ולהכשרתו למאכל 34 עמוס מתאר את עצמו כבולס שקמים (עמוס ז יד). התרגום הארמי לא תרגם מילה זו, כנראה משום שלא הבינה, ותרגם "שקמים יש לי בשפלה". אזכור השפלה נובע ממקור אחר שהכיר המתרגם, ראו פירושנו לשביעית פ"ט מ"ב ועוד. בעל תרגום השבעים השתמש בשורש κνιζων שמשמעו לנקב. הריבמ"ץ מפרש שמסוטפות הן פצועות, ומוסיף שבמקומו קוראים להן "סטיפיצי". .

25לסיכום – משנתנו מונה פרות הפטורים מדמאי. חלקם פטורים מכלל המעשרות (ומשביעית ופאה), חלקם חייבים במעשר ודאי אך פטורים מדמאי משום שהחיוב אינו מובהק, ובחלק מהמקרים היו שהחמירו והפרישו מעשר ודאי על מה שחכמים פטרו. אך גם באלה בדמאי פטורים. עד כאן המשנה. אך האמוראים לא יכולים היו לקבל מצבי ביניים בלתי מוגדרים וניסו לפרש את משנתנו באופן שכל אלו פטורים גם ממעשר ודאי, או שחייבים בוודאי ופטורים מדמאי. כך או כך, משנתנו מונה את הפטורים מדמאי ואינה מתחבטת בשאלת הפרשת מעשר מוודאי. פרשנות זו מתאשרת גם ממשנה ג ולהלן.