משנת ארץ ישראל על משנה דמאי א:ב

1המשנה עוסקת במעשר שני שהוא דמאי, כלומר פרות דמאי בשנת מעשר שני, ועם הארץ חשוד שלא הרים גם מעשר שני.

2הדמי אין לו חומש – מעשר שני יש להעלות לירושלים ולאכול אותו שם בטהרה. הוא הדין בפרות נטע רבעי (השנה הרביעית של היבול). אבל ניתנה אפשרות מוגבלת לפדות את הפרות ולהעלות את הכסף לירושלים. הפדיון הוא תמורת ערכם הרֵאלי של הפרות. כשנפדה בידי הבעלים עצמם יש להוסיף על המחיר עוד חומש (משנה, מעשר שני פ"ד מ"ג). דמאי, כלומר פרות שספק אם הפרישו מהם מעשר שני, מותר לפדותם ללא המרכיב של החומש. [ ו ] אין לו ביעור – ביעור מעשרות הוא המועד שבו כל אדם חייב לשלם את חובותיו בגין מעשרות: לתת את המעשר הראשון ללוויים, את מעשר העני לעניים ומעשר שני לפדות או לאכול. במחזור של שבע שנות השמיטה נקבעו שני מועדים לביעור, יום טוב אחרון של פסח של שנה רביעית (ליבול שלוש השנים הראשונות) ויום טוב אחרון של פסח של שביעית (משנה, מעשר שני פ"ה מ"ו). בפירושנו למשנה נעמוד על כך כי כך יש לגרוס במשנה שם, אך יש הגורסים שם "יום טוב הראשון". [ ו ] נאכל לאונן – האונן הוא מי שמת לו מת וטרם נקבר. התורה קבעה במפורש שאונן אסור באכילת מעשר שני. במעמד שבו האדם מתוודה על הבאת מעשרות כתקנם הוא מכריז "לא אכלתי באֹני ממנו", ומכאן נלמד האיסור (דברים כו יד; משנה, מעשר שני פ"ה הי"ב). להערכתנו האיסור אינו נובע מכך שהאונן טמא, אלא שאכילת מעשר שני היא שמחה לאדם, והאונן שרוי בצער 35 הבבלי קושר את משנתנו לשאלה האם גזרו באיסור שגזרו חכמים (דמאי) כמו באיסור תורה. ראו בבלי, בבא מציעא נד ע"א. .

3וניכנס לירושלם ויוצא – פרי של מעשר שני שנכנס לירושלים אין בעליו רשאי עוד לפדותו (משנה, מעשר שני פ"ג מ"ה). מעשר שני שהוא דמאי פטור ממגבלות אלו, משום שמעמדו מסופק. עד כאן פירוש פשוטה של המשנה, ומשמע ממנה שסתם פרות של מעשר שני אינם נכנסים לירושלים ויוצאים, ואם נכנסו יש לאכלם שם בטהרה ואין להם עוד פדיון. ברם במשנת מעשר שני, העוסקת בעניין, המצב מורכב יותר. יש בה מחלוקת בית שמאי ובית הלל ומחלוקת תנאים במה נחלקו. משנה אחת מציגה מחלוקת בנושא בין תנא קמא ורבן גמליאל (מעשר שני פ"ג מ"ה), והמשנה שאחריה (מ"ו) אומרת שזו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. בית הלל אומרים שפרות רגילים ניתן להכניס ולהוציא ללא כל מגבלה. במשנה זו שתי דעות על מה נחלקו הבתים, והמשנה מסיימת: "והדמאי נכנס ויוצא ונפדה" (מעשר שני פ"ג מ"ו). המשפט האחרון זהה למשנתנו. ברם לפי משנה ו הוא משמעותי רק לשיטת בית שמאי, שהרי לבית הלל גם פרות ודאי נכנסים ויוצאים מירושלים. אם כן, משנתנו היא או לשיטת בית שמאי (לפי התנא של משנה ו) או לשיטת חכמים (לפי התנא של משנה ה). העמדת סתם משנה כבית שמאי אינה מפתיעה. אמנם בדרך כלל ההלכה כבית הלל וסתם משניות כבית הלל, ברם מצינו משניות רבות שסתמן כבית שמאי 36 לרשימה חלקית ראו ספראי, הכרעה כבית הלל; ביכלר, בית הלל. . במקרה זה, כאמור, משנה ה מציגה את המחלוקת לא כדיון בין בית שמאי ובית הלל אלא כמחלוקת בין חכמי דור אושא. יתר על כן, לפי הרישא של משנה ו במסכת מעשר שני גם בית הלל מודים שפרי שנגמרה מלאכתו ושנכנס לירושלים אינו יוצא עוד. אם כן, לפי תנא זה משנתנו היא כדעת הכול 37 ראו בעל מלאכת שלמה שדייק בלשון הרמב"ם (הלכות מעשר שני פ"ה ה"ט) שכל זה בדיעבד בלבד, ושאין מדובר בפרות דמאי אלא רק בפרות טבולים לדמאי. כך משנתנו עולה בקנה אחד עם דברי בית הלל במשנת מעשרות. ייתכן שסתירה זו בין משנתנו לדברי בית הלל במשנת מעשרות הניעה את הרמב"ם לפירוש זה שאינו משתמע מהמשנה עצמה. , כמתואר בטבלה.

4פרות מעשר שני שנכנסו לירושלים

5בית שמאי מחמירים ובית הלל מקלים

6ומאבדים את מעוטו בדרכים – אם אדם הולך בדרך עם מעשר שני של דמאי והמעשר התקלקל, אם מדובר בכמות קטנה – רשאי הוא לאבדו, אך כמות גדולה יש להביא לירושלים. מעשר שני אין לאבד כלל 38 כך בירו', כא ע"ד. הירושלמי מסביר שהשאלה היא האם מצווה עליו להביא את מתנותיו לשבט הכוהנים, האם יש בכך מצוות השבת אבדה ל"שבט". זהו ניסוח משפטי של החובה הפשוטה לתת את המתנות לכוהן ולא לאבדם. מכל מקום, איבוד תרומה הוא איסור בפני עצמו, מעבר להיבט הכספי של הפגיעה בכוהנים. . בירושלמי מתנהל דיון האם מדובר במעשר שני בדווקא או בתרומה 39 ירו', כב ע"א לפי פירוש הר"ש למשנתנו. . המילה "דרכים" מהותית להבנת ההלכה, ויש בה רמיזה למקרה שעליו מדובר. עם זאת רבי יהוסף אשכנזי לא גרסה, כפי שמעיד בעל מלאכת שלמה, אך היא נמצאת בכל עדי הנוסח שבידינו.

7ונותנין אותו לעם הארץ – בפרק הבא נלמד שאין לתת פרות לא מעושרים לעם הארץ (להלן פ"ב מ"ב), וקל וחומר מעשר שני שהוא קודש ויש לאכלו בטהרה. אך מותר לתת פרות דמאי, ושוב רק מתוך שהפרות ספק חייבים במעשרות. כאמור, סתם פרי של יהודי הוא בחזקת דמאי, על כן להלכה זו חשיבות רבה. היא מאפשרת ל"חבר", המקפיד על מעשרות, למכור או להעביר סתם פרות לעם הארץ, ורק אם הפרי הוא ודאי אסור לו להעבירו.

8ואוכל כנגדו – אם נתן מפרות מעשר שני לעם הארץ חייב הוא להפריש כמות מקבילה מפרותיו ולאכלם בטהרה כאילו הם פרות מעשר שני. הווה אומר שיש לו למעשה זכות להחליף פרות מעשר שני דמאי בפרות אחרים שלו, ולהעביר את קדושת המעשר השני על פרות אחרים. פרות מעשר שני שהגיעו לירושלים אסור לפדותם ואסור למכרם, אבל מותר לשני בני אדם הנמצאים בירושלים "להחליף" ביניהם פרות תמורת כסף (משנה, מעשרות פ"ג מ"ג) 40 כך פירשו הרמב"ם, הרא"ש ומפרשים רבים אחרים. אבל רבי יהוסף אשכנזי התקשה בכך, שכן אם "אוכל כנגדו" הרי שהפרות שנתן הם חולין גמורים, ומה חידוש יש בכך? השאלה מתאימה לשיטתו של חכם זה שדקדק בכל אות במשנה והניח שאין בה ביטוי או מילה מיותרים. ברם, כבר במבוא הכללי לפירושנו עמדנו על כך שלעתים יש במשנה כפילויות ואף הלכות פשוטות, ואין צורך לתרץ תופעות אלו. מכל מקום, רבי יהוסף אשכנזי פירש ששתי הלכות הן, האחת "נותנו לעם הארץ" והאחרת "אוכל כנגדו". אם החליף מזון במזון עליו לאכול פרות אחרים כנגד פרות מעשר שני, וכן מותר לתת מהפרות לעם הארץ. ברם קשה לפרש שאכן כוונת המשנה שמותר לתת סתם פרות לעם הארץ; הרי עליו לאכלם בטהרה, וכיצד ניתן לתת לעם הארץ פרות שיש לאכלם בטהרה? .

9ומחללין אותו כסף על כסף ונחשת על נחשת כסף על נחשת – לפני ביאור המשנה יש להבהיר את המצב המוניטרי בתקופה. בשוק הילכו שלושה סוגי מטבעות: מטבעות נחושת, מטבעות כסף ומטבעות זהב. כך נהגו מלכי יוון, כך נהגו מלכי בית חשמונאי וכך נהגה האימפריה הרומית-ביזנטית. באימפריה הרומית טבעו את מטבעות הזהב והכסף השלטונות המרכזיים, ואת מטבעות הנחושת אפשרו גם לשלטונות המקומיים לטבוע. עד ראשית המאה השלישית טבעו גם הנהגות הערים מטבעות נחושת. חוקרים נחלקים בשאלה מה היו המטבעות שהילכו בפועל בשוק, ואשר בהם נעשה רוב המסחר. מכל מקום, הממצא בארץ ישראל מוכיח שמטבעות הנחושת היו ההליך העיקרי במסחר היום יומי, ומטבעות יקרים יותר שימשו רק במסחר הגדול ולא בשוק. עדות לכך יש ביותר מ-150 מטמונים שנמצאו מהתקופה הרומית-ביזנטית, מהם מטמוני "חיסכון" שאדם הטמין מחסכונותיו לעת מצוא, או שקהילה הטמינה במסגרת ניהול עסקיה. בכל אלה רוב המטבעות הם מטבעות נחושת. מטבעות יקרים יותר נתגלו כמעט רק במטמונים מהתקופה הביזנטית 41 לקורפוס המטמונים ראו וינר וספראי, מטמונים. . בחפירות נמצאו כמובן גם מטבעות כסף וזהב פזורים, אך עדיין רוב הממצא הוא של מטבעות נחושת. משנתנו היא עדות ספרותית מובהקת לקושי שבקנייה במטבעות כסף וזהב, כפי שנראה להלן.

10לפי דין תורה פודים את הפרות של מעשר שני ומעלים את הכסף לירושלים, ושם מחללים אותו תמורת פרות או מצרכי מאכל אחרים, כלומר קונים בכסף מצרכי מאכל. הבעיה שהתעוררה הייתה מעשית. בזמן הפדיון פדו את הפרות במטבעות לפי ערך הפרות, ובאופן טבעי השתמשו במטבעות קטני ערך, כלומר במטבעות נחושת. כדי למנוע טלטול החליף אדם את מטבעות הנחושת במטבעות כסף, או אפילו במטבעות זהב. המשנה מעלה את השאלה כיצד ינהג אדם הנמצא בירושלים ובידו מטבעות כסף וזהב. הוא אינו יכול, ואינו רוצה, לקנות פרות בכל המטבע, שכן המטבע יקר מדי, ובמטבע אחד הרבה יותר מצרכיו. השאלה נשאלת במסגרת מסכת מעשר שני, ונעסוק בה במקומה 42 משנה, מעשר שני פ"ב מ"ח-מ"ט, וראו פירושנו לה. . מכל מקום נקבע שם שאסור גם לחלל מטבע יקר על מטבע זול יותר, כלומר שאין לחלל מטבע זהב על כסף או על נחושת, אם כי אמרו במשנה שם "מחללין כסף על נחשת מדחק" (פ"ב מ"ו), ובתוספתא שם: "לא יחללו זהב על הכסף, שאין מחללין זהב על הנחשת. רבי לעזר בי רבי שמעון אומר מעשר שני של זהב מחללין אותו על מעות שבירושלם. במי דברים אמורים בשל דמיי, אבל בשל ודיי הרי זה אסור" (פ"ב ה"ז). זו היא ההלכה שבמשנתנו. מותר לחלל מטבע יקר על מטבע זול, אך רק בדמאי, ובפרות מעשר שני ודאי הדבר אסור. משנתנו היא אפוא כרבי אליעזר ברבי שמעון, אך ההלכות עיקרן מימי בית שמאי ובית הלל, ונבררן בפירושנו למסכת מעשר שני.

11ונחושת על הפירות – הלכה זו היא בבחינת פשיטא ולא נאמרה אלא בשל רצף האפשרויות, שכן ברור שאת המטבעות מחללים על פרות, כלומר קונים בהם פרות, ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות דברי רבי מאיר – כך הנוסח בכל עדי הנוסח שבידינו, וכן מעיד הר"ש: "בכל הספרים גרס ובלבד". אבל בבבלי המשנה מצוטטת בנוסח "ויחזור ויפדה..." (בבא מציעא נה ע"ב), וגם בכתב יד ס, הוא הנוסח של הר"ש סיריליאו, המושפע מהבבלי. לפי הנוסח שלנו, לאחר שפדה את הפרות חייב הוא לחזור ולפדותם בכסף, והדבר מוזר ביותר. עד עתה הסברנו את המשנה גם במי שנמצא בירושלים, אבל לפי ההמשך מדובר במי שנמצא מחוץ לעיר. בדמאי מתירים לו לחזור ולהמיר את הכסף בפרות, אבל אי אפשר להעלות את הפרות אלא צריך לפדותם בכסף. רבי מאיר מדבר כנראה על מי שגר רחוק מירושלים יותר ממהלך יום. הוא אולי רוצה לאבד את הפרות משום שלא כדאי לאולטרוח לעלות לעיר, על כן רבי מאיר מחייב לפדותם בכסף כדי שיעלה את הכסף לעיר. עם זאת, לנוסח הבבלי יש עדיין יתרון גדול 43 רש"י לבבא מציעא נה ע"א גרס בבבלי "ובלבד", ולפי התוספות בבבא מציעא נה ע"ב ד"ה "ויחזור" אם ירצה יכול לעשות כן. התוספות התאמצו לקיים את הגרסה "ובלבד" והסבירו שהכוונה ובלבד שיתכוון לחזור ולפדות את הפרות כבר בזמן החילול הראשון, והלשון קשה ביותר. ראו תוספות יום טוב ובעל מלאכת שלמה למקום. , שכן לפי נוסח זה הוא רשאי לחלל שנית את הפרות, אך אינו חייב בכך. הר"ש מסכם את הדיון: "לכן נראה דלא גרסינן בלבד וברוב הספרים ליתא". עדותו היא שאכן בספרים שלפניו הופיעה המילה, ויש לתקנה. דבריו על "רוב הספרים" מתייחסים כנראה לסוגיית הבבלי, או לתיקון שלפיו הציע להגיה את המשנה.

12וחכמים אומרים יעלו הפירות ויאכלו בירושלם – לפי הפירוש הראשון לדברי רבי מאיר (נוסח עדי הנוסח שבידינו) הוא רשאי גם להעלות את הפרות, ולפי ההסבר השני חכמים מחמירים וקובעים שאין חילול פעמיים. אם חילל את הכסף על פרות, אסור לו לפדותם חזרה וחייב להעלות אותם לעיר הקודש 44 אלבק מציע לגרוס בדברי חכמים "ובלבד שיעלה הפירות", ברם קשה להציע נוסח בניגוד לכל עדי הנוסח. .

13לעיל ציטטנו את המשנה שמדוחק התירו לחלל כסף על נחושת (בוודאי). הבבלי הבין שמשנה זו חולקת על משנתנו, שכן במשנתנו מעשר ודאי אסור לחלל ומעשר דמאי מותר לחלל (בבלי, בבא מציעא נו ע"א). להערכתנו ההיתר לעשות זאת בדמאי הוא הוא הדוחק. הבבלי נוקט בדרך משפטית שבה מצב מסוים או אסור או מותר, אך ראינו שבמשנה מצויים גם מצבי ביניים, וזהו אותו "דוחק".

14במשנת בבא מציעא נמנים חמישה חומשים וביניהם האוכל תרומת מעשר של דמאי (פ"ד מ"ח). נראה שמשנה זו חולקת על משנתנו, שכן אצלנו אין חומש לדמאי. אם כי ניתן לחלק שאין חומש על דמאי, כלומר על כל הפרות שכבר הפרישו מהם תרומת מעשר, והספק הוא אם הופרש המעשר עצמו. אבל אם הספק הוא על תרומת מעשר, יש לפודה חומש. פירוש זה מחייב להעמיד את משנת בבא מציעא בסוג שונה של דמאי, פרות שהם ספק תרומת מעשר. ברם דומה שבכל מצב כך יש לפרש את הלשון שם, ובבואנו להסביר משנה זו בעתיד נברר זאת. דרך אחרת לפתרון הסתירה היא ששם מדובר בגוזל תרומת מעשר ששם יש מרכיב של קנס, ואילו במשנתנו מדובר בחילול מעשר שני שהוא דרך המלך של ביצוע מצוות מעשר שני. כפי שנראה להלן בסמוך אכן משנתנו עוסקת בעיקר בחומש הנובע מפדיון מעשר שני.

15בפועל הקלו חכמים בחומש של מעשר שני, ולמעשה הציעו דרך קלה לעקיפת חובה זו 45 ראו פירושנו למעשר שני פ"ד מ"ד. . לפיכך, ההקלה שבמשנה שאין חומש למעשר שני אינה משמעותית מבחינה כלכלית.

16המשנה אינה מסבירה את ההיגיון בפסיקה. לפי פשוטם של דברים כל אלו הם מקרי ספק, וקל הקלו בספק כמו במשנה הקודמת 46 הרמב"ם למשנה א מנסח זאת שיש כאן ספק כפול: ספק אם הרימו מעשרות, וספק הלכתי בדבר הדין. את הנימוק למשנה ב הוא מנסח באופן כללי יותר: "דיניו קלים". להחמרה העממית ראו המבוא למסכת תרומות. . ברם הירושלמי מסביר שאין לדמאי חומש, "שאם את אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה" (כא ע"ד), כלומר קל הקלו בדמאי היות שהבינו חכמים שאם יחמירו הם עלולים לדחות רבים מקיום המצווה; הקלו על מנת לשפר את מידת השמירה על המצווה. הסבר זה מתאים לכל הסעיפים שבמשנה, ואולי גם למשנה הקודמת. דברי התלמוד משקפים גישה חשובה בהלכה, מגמה שלא להחמיר במצוות שביצוען בציבור רעוע. חכמים לא ראו עצמם רשאים לבטל מצוות, אך יכולים היו להקל בפרטים, וניצלו אפשרות זו.