משנת ארץ ישראל על משנה דמאי א:ג

1הלוקח לזרע – אין מפרישים מעשר על זרעים. הדברים אמורים בגידול שפריו נועד לזריעה, כגון בצל לזרעים, זאת משום שמעשר מפרישים רק מאוכל ולא מזרע. להלן נרחיב בכך.

2ולבהמה – גם אוכל של בהמה פטור ממעשרות, שכן אינו נחשב לאוכל. ההלכה עצמה ברורה, אך שוב היו שהחמירו על עצמם. בירושלמי ובמדרשים מסופר על פרתו של אלעזר בן יאיר, שהיה חסיד ידוע, שלא אכלה אוכל שאינו מעושר. במקורות שני סיפורים, האחד שלא אכלה אוכל שאינו מעושר והאחר שאפילו דמאי לא אכלה, אף שפועליו של החסיד האכילוה דמאי (לפי משנתנו). הסיפור השני הוא פיתוח של הראשון, והוא שוב מעיד שהיו שהחמירו יותר מההלכה וחייבו מאכל בהמה במעשר ודאי. אלו סברו שמאכל בהמה פטור מדמאי, והיו גם גישות שהחמירו עוד יותר. כל זאת בהתאם לסכֵמה שתיארנו בסיכום משנה א ולפיה היו בציבור דעות מחמירות שההלכה דחתה, אך נותרו להן בספרותנו שקיעין 47 ירו', כא ע"ד - כב ע"א; שקלים פ"ה ה"א, מח ע"ד; בבלי, חולין ז ע"א; בראשית רבה, ס ח, עמ' 846-056. להחמרות מעין אלו ראו המבוא למסכת תרומות. . דרישה מחמירה זו מופיעה גם בתנא דבי אליהו כהלכה לכל דבר: "מעשה בכהן אחד שנפלה עליו אש, ואכלה ממנו שלשים (זכרים) [כרים] וששים בגדים, ועשרים וארבעה כדים של יין, ועשרת כדים של שמן, ושאר ממון. בא וישב לפני חכמים, אמר להן, רבותיי נפלה עלי אש ואכלה ממני שלשים (זכרים) [כרים], וששים בגדים, ועשרים וארבעה כדים של יין, ועשרת כדים של שמן, ושאר ממון שהיה לי. היכניסו חכמים יגון ואנחה כנגדו. אמרו, לא זזו משם, עד שבא אדם שאינו בקי בהלכה כלום, אמר לו, המאכיל את בהמתו תרומה מהו? אמר [לו מותר]. אמר לו שמא אסור? אמר לו לאו. אמר לו אני כהן והאכלתי את בהמתי תרומה. וכששמעו חכמים בדבר ענו כולם כאחת ואמרו, ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים, וכי תרומה שאין לה אוכלין, וקדשים שאין (לה) [להן] אוכלים, [כלום הולכים אלא לשריפה]?! אלא [עשיתה שלא כדין]. אמר להן, הלא כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולין (משנה, תרומות פי"א מ"ט)? [אמרו לו] לא אמרו אלא מפני שהן מאכל בהמה, ובשני רעבון בני אדם אוכלין אותם. לפיכך גזר עליהן דוד בשני רעבון, (והתירו) [והתירום] למאכל (אדם) [בהמה]. מיכן אמרו, כל המאכיל את בהמתו תרומה, בין תרומת הארץ ובין תרומת חוצה לארץ 48 לאכילת תרומה בטהרה בחוץ לארץ ראו הנספח למסכת שביעית. , עליו הכתוב אומר בוזה דרכיו יומת" (תנא דבי אליהו, יד, עמ' 67-66).

3קמח לעורות – בתהליך העיבוד מפזרים על העור קמח, ושוב, הקמח הוא אוכל אך אין הוא משמש למאכל ופטור ממעשרות. את המעשר צריך להפריש לפני הטחינה (בגורן), על כן נראה שכאן מדובר בגרעינים שנטחנו בשביל עבודת הבורסקאי. התוספתא אומרת שפטור רק בדמאי ולא בוודאי (פ"א הכ"ה). כפי שראינו, השאלה מה הדין בוודאי מלווה את כל המשניות הללו, וראינו גישות שונות לכך.

4שמן לנר – למאור, או שמן לסוך בו את הכלים – להלן יוסבר שהכוונה לשמן שסכים בו את חוטי האריג, ובלשון חכמים כלים הם בגדים. אפשרות אחרת היא שמדובר בשמן שסכים בו את פנים כלי החרס לפני הצירוף בתנור (תוס', ביצה פ"ג הט"ז), או בשמן שסכים בו כלי מתכת 49 ראו פירושנו לערלה פ"ב מי"ג. , אבל שמן שמרח בו כלי חרס לפני בישול הוא כאוכל לכל דבר. מכל מקום, סיכת כלים נזכרת רבות בספרות חז"ל 50 משנה, שביעית פ"ח מ"ח; ערלה פ"ב מי"ג; תוס', תרומות פ"ח הט"ו ועוד. .

5פטור מן הדמי – הסברנו שבכל המקרים הללו פטור גם ממעשר ודאי. הסבר זה נכון על כל מרכיבי המשנה, אך בעייתי ברישא העוסקת בפרות לזרע.

6השאלה היא האם אכן זרע פטור ממעשרות. במשנת פאה רבי עקיבא קובע במפורש שהזורע פטור ממעשרות, שאין מעשרות אלא לאחר מירוח (פ"א מ"ו), ולפי הירושלמי חכמים חולקים עליו ועמדתו של רבי עקיבא נדחית ומגונה וחשודה בצדוקיות 51 כך פירשנו שם. ההאשמה בהליכה כדעת הצדוקים אינה נאמרת במפורש. . במשנת תרומות (פ"ט מ"ו) נאמר בפשטות שאין לזרוע טבל, והזורע טבל "גדולי גדוליו אסורין". הגדרה זו נכונה על "דבר שאין זרעו כלה", כלומר שהפקעת הנזרעת עדיין קיימת, אבל בדבר שזרעו כלה (כגון חיטה) הגידולים חולין, אבל מכל מקום אין לעשות כן. משמעות האיסור ותוצאותיו מחייבות בירור, ונדון בהן בפירושנו למשנה שם 52 ראו דברי הרא"ש למשנתנו, וראו עוד פירושנו למעשרות פ"ה מ"ב. שם מוגדרים סוגי זרע מסוימים החייבים במעשר. .

7מגזיב ולהלן פטור מן הדמיי – כזיב נחשבה לתחום ארץ ישראל כלפי צפון. מעבר לה "מכזיב ולהלן" היא חוץ לארץ. ביררנו נושא זה בהרחבה בפירושנו למסכת שביעית 53 ראו פירושנו לשביעית פ"ו מ"א; תוס', אהלות פי"ח הי"ד. . שם ראינו כי כזיב מסמלת את קו התחום באופן כללי, אבל הגבול המדויק עבר מעכו בקו צפון-מזרחי, אך מול כזיב נטה מזרחה בצורה ניכרת (איור 10). התחום מצפון לכזיב הוא "סוריה". תחום סוריה חייב במעשרות, אבל פרות גויים פטורים ממעשרות, ולכן הקונה סתם פרי יכול לתלות בכך שהפרי גדל ברשות נכרי ולכן פטור ממעשרות. התלמוד רואה במשנתנו את ההוכחה שמשנתנו מדברת על פטור מדמאי, אך כזיב פטורה גם ממעשר, כלומר פרות גויים פטורים ממעשר (ירו', כא ע"ג). ברם לשיטת ריש לקיש שכל הפטור מדמאי חייב בוודאי (לעיל מ"א) ניתן להעמיד את משנתנו ב"לוקח מכזיב", כלומר במי שקנה פרות בכזיב. המילה "הלוקח" מופיעה בראשית המשנה וחלה על הכול, על מי שלוקח פרי לזרע, או לוקח קמח לעורות, או פרות מכזיב. פרות אלו באו או מתחום ארץ ישראל או משטחי חוץ לארץ, לכן הם חייבים במעשר רק מספק, ואם הפרות הם דמאי הרי שמספק הם פטורים. בפרק הבא נדון בדין פרות מעורבים שלא ברור מהיכן באו, ואין ספק שאכן אלו חייבים בוודאי ופטורים מהפרשת מעשר במקרי ספק (דמאי). קצת קשה להבין מדוע הדיון בשאלה זו אינו רצוף, חלקו במשנתנו וחלקו בפרק הבא. אך ניתן להסביר זאת בשימוש במקורות שונים שעמדו לפני עורך המשנה. התוספתא למשנה זו שוזרת סדרת הלכות בעניין זה של הקונה פרות ממקום שבו ישראל וגויים מביאים סחורה (תוס', פ"א ה"ט - הי"ד). נראה, אפוא, שהתוספתא פירשה כפירוש האחרון, לשיטת ריש לקיש (תמונה 3).

8חלת עם הארץ – עם הארץ אינו מעשר, אך הוא מפריש חלה, זאת כיוון שאכילת חלה יש בה איסור, ואילו באכילת מעשר אין איסור בגוף הפרות. זאת גם הסיבה שעם הארץ מפריש תרומה ותרומת מעשר. הנחת המשנה היא שאותו עם הארץ לא ירצה להכשיל את הכוהן ולא יאכיל אותו במה שלדעת הכוהן (ה"חבר") הוא איסור. כך מנסח רבי הושעיה: "אימת קדשים עליו ואינו נותן לכהן דבר שאינו מתוקן". רבי יוחנן מציע הסבר אחר: "בשעה שגזרו על הדמיי לא גזרו על דברים הללו" (ירו', כב ע"א). בירושלמי גם נאמר שזו דעת בית הלל, ולדעת בית שמאי מה שהופרש כ"חלה" חייב במעשר מספק (דמאי) 54 ירו', פ"ה ה"ג, כד ע"ג, וראו פירושנו להלן פ"ה מ"א. . יש להניח שלרבי יוחנן לא הייתה מסורת על טיב גזרת דמאי, שהיא גזרה קדומה ביותר, מה עוד שכאמור זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל. אלא שרבי יוחנן סבור שאין להחמיר על חלה, ורבי הושעיה נותן לכך טעם. מן הראוי להעיר שאין להלכה טעם מעשי-כלכלי. הרי את החלה מקבל הכוהן, והוא חייב לאכלה בטהרה. אם יפריש ממנה מעשר (מספק) הוא רשאי להפריש אותה לעצמו, וזאת לפי השיטה שנהגה בפועל שהכוהנים קיבלו את המעשרות. אם כן, אין להפרשה משמעות מעשית. מצד שני, מבחינה הלכתית טהורה הפרשת מעשר מחלה היא אבסורד. אם המעשר ניתן לכוהן אין לכך משמעות, כפי שאמרנו, ואם המעשר ניתן ללוי אין הוא רשאי לאכלו, שהרי זאת חלה, ורק לכוהנים מותר לאכלה. לעתים קרובות הייתה החלה טמאה, שכן את החלה מפרישים מהעיסה והעיסה מטמאת (מרגע הטלת המים). על כן כל הדיון אינו מעשי, שכן המעשר והחלה כולם מושמדים באותו אופן.

9והמדומע – מדומע הם פרות שהתערבב בהם איסור והיתר, והפרות אסורים באכילה. עם הארץ נתנם לכוהן. הבעיה ההלכתית-מעשית שעמדנו עליה לעיל קיימת גם כאן: אי אפשר לתת את המעשר ללוי, בגלל התרומה המעורבת בו, ואם הכוהן לוקח את המעשר לעצמו – אין כל משמעות להפרשת המעשר, והלוק [ ו ] ח 55 או "הלקוח", מה שנקנה, וכך ברוב עדי הנוסח להוציא כתב יד קופמן וכתב יד לאו (ז). בתחילת המשנה "הלוקח", ונוסח זה השפיע על ההמשך. בכסף מעשר – מעשר שני 56 בדפוסים ובעדי נוסח משניים נוסף להבהרה "מעשר שני". , מה שנפדה בכספי המעשר בירושלים; פרות אלו קיבלו מעמד של מעשר שני, ומעשר שני פטור ממעשר ראשון, ושירי מנחות – מה שהובא למקדש, אך התברר כמיותר. שוב המשנה מניחה כנראה ש"אימת קדשים עליו", ולא יביא למקדש מה שאינו מתוקן, או שלא גזרו דמאי על אלו שחיובם אינו מובהק דיו, פטורין מן הדמיי 57 ראו מקבילה בירו', קידושין פ"ב ה"ח, סג ע"א; בבלי, חולין ז ע"ב. – לפי ההסבר שהצענו, שהוא גם ההסבר המקובל על רוב המפרשים 58 ראו רש"ס; ליברמן, תוספתא, עמ' 063, הערה 91. , המשנה כונסת תחת גג אחד פטורים שונים. חלקם פטורים מלכתחילה ממעשר דמאי וודאי כאחד (כמו מעשר שני), חלקם חייבים אולי במעשרות אבל אין חיובם ודאי ולכן הם פטורים מהפרשת מעשר מספק (דמאי), חלקם "אימת מעשרות עליו". אולי מבצבצת כאן הדעה שמנחות פטורות בכלל ממעשרות, שכן ההקדש פטור ממעשרות ומתרומות.

10שמן ערב – שמן ערב הוא שמן שנתן בו בשמים, ונועד לריח ולא לסיכת הגוף. התוספתא והירושלמי מדגימים את ההלכה על שמן ורד או ורדינון, שמן שהטילו בו עלי ורדים כתושים לבישום הבית (תוס', פ"א הכ"ו; ירו', כב ע"ב).

11בית שמיי מחייבין – אולי הם סוברים שריח כאכילה, או שיש לראות במוצר שמן למאכל (סיכה) שהוא משתמש בו למטרה אחרת, אך עיקרו לאוכל.

12בית הלל פוטרין – שכן אינו למאכל. דומה שהוויכוח ביניהם הוא גם על הפרשת מעשר מוודאי. בתוספתא מובאת מחלוקת בין שני מוסרים שמסרו את דברי רבי נתן. לפי הראשון בית הלל פטרו בשמן פיליטון בלבד, ולפי השני רק בשמן ורד הודו לבית שמאי (שם הכ"ו-הכ"ז) 59 הר"ש והרא"ש פירשו ששמן מעורב אינו בעין, והמחלוקת היא האם מזון שאינו בעין חייב בדמאי, ובניסוח אחר האם גזרת דמאי חלה על תערובת (הר"ש). לדעת הר"ש מכל מקום השמן משמש לסיכה, ועל בסיס הנחה זו הוא מקשה קושיה נוספת. לדעתנו השמן עצמו משמש לסיכה, אך שמן ערב משמש להרחה ואינו בכלל מזון. .

13משנתנו מדגימה יפה את פירושנו למשנה הראשונה. לפי הסברי האמוראים כל אלו פטורים רק מהפרשת מעשר מספק (דמאי), וחייבים במעשר ודאי. אפילו רבי יוחנן שטען במשנה א שכל הפטור מדמאי פטור גם ממעשר ודאי מודה כאן שזו הלכה מיוחדת לדמאי, שהרי לפי הסברו כשגזרו את גזרת הדמאי לא גזרו על כגון זה. כמו כן ברור לכל הדעות שמנחות חייבות במעשר ודאי ורק מדמאי הן פטורות 60 עם זאת, התלמוד מעמיד מעין מחלוקת בין שני ההסברים (של רבי הושעיה ושל רבי יוחנן), מה יקרה בעיסה של עם הארץ שעשאה לעצמו (ומן הסתם לא הפריש ממנה מעשרות והיא דמאי), ו"חבר" קנה אותה ממנו. לדעת רבי הושעיה חייב, שכן לא היה כאן מצב של "אימת קדשים עליו", ולרבי יוחנן פטור, כיוון ש"היא דא היא דא" (זו היא – זו היא). . ברם, לפי ההסבר ההלכתי-מעשי שהצענו חלת דמאי ומדומע פטורים אולי גם ממעשר ודאי, והוא הדין לשמן ערב. אם כן, חלק מהמנויים ברשימה פטורים גם ממעשר ודאי וחלקם רק מדמאי, והמשנה לא עסקה כלל בהפרשת מעשר מוודאי אלא רק בהפרשה מדמאי.

14לסיום עלינו לחזור לנימוק "אימת קדשים עליו". אם הוא אכן רֵאלי הרי שיש בו עדות מעניינת לשיתוף הפעולה בין עמי הארץ וה"חברים". עמי הארץ מצטיירים כמי שמקבלים עול תורה ומכירים במצוות מעשרות, אלא שקשה עליהם לקיימה. הם נוהגים כבוד בה וכבוד בשומריה, ואינם חפצים להכשילם. תמונה אופטימית זו אינה רֵאלית לחלוטין. על רבי טרפון מסופר שהיה מקבל תרומה מכל אדם, וזאת מתוך אותה הנחה שמי שנותן תרומה דואג לבל תיטמא. לפי הסיפור שם ריננו עליו העם ורבי טרפון קיבל על עצמו לבל ייקח תרומה ממי שאינו מקפיד על טהרה (תוס', חגיגה פ"ג ה"ו) 61 המדובר בעיקר ביין, שמקבל טומאה משום שהוא נוזל, אבל יתר הפרות אינם מקבלים טומאה עד שיירטבו במים; גרעיני תבואה רק משייעשו עיסה, ושמן משיתחיל עיבוד הזיתים בבית הבד, וקיימת מחלוקת באיזה שלב בדיוק חלה הטומאה. . המעשה מעיד על ההתלבטות ועל כך שהנימוק "אימת קדשים עליו" לא היה מקובל על הכול.

15לעומת זאת, הנימוק היה מקובל בתחום טומאת הקודשים. בכל הנוגע למקדש נאמנים היו עמי ארצות על טומאת קודשים. גם בסיפור של רבי טרפון הוא מדגיש שלא יקבל יין אלא אם כן יצהיר עם הארץ שיש בו רביעית קודש, כי אז הוא בוודאי מקפיד על טהרתו. בפירושנו לחגיגה עמדנו על כך כי ההחלטה להאמין לעמי הארץ על טהרת הקודש נבעה משני מניעים המנוגדים במידת מה זה לזה. האחד היה רגישותם של עמי הארץ לטהרת הקודש ויראתם מפניה, והאחר היה הרצון שלא להרחיק את עמי הארץ מעבודת המקדש 62 ראו המבוא למסכת חגיגה, ופירושנו לפ"ג מ"א שם. . מכל מקום בטהרה רגילה דווקא לא האמינו להם, ולא סמכו על הכרתם את ההלכה.

16הנימוק "אימת קדשים עליו" בסוגייתנו מנמק את הפטור מחלת דמאי, וככזה הוא מצוטט גם בירושלמי חלה (פ"ד ה"ד, ס ע"א), אבל ייתכן שבמקורו הוא נאמר על שיירי מנחה בלבד. שיירי מנחה הם בתחום טהרת הקודש, ואם אנו מאמינים שעם הארץ שמר על טהרתם אנו רשאים להאמין שלא הביא למקדש פרי שאינו מתוקן, ואולי רק התלמוד העביר את הנימוק לחלה, מתוך שכבר עומעמה חריפותו של העימות עם עמי הארץ. מכל מקום, אין ספק שסוגייתנו מביאה את הנימוק לעניין חלה. אלא שכאמור לא מן הנמנע שאפילו אם נאמר הנימוק על חלה הוא נאמר להצדקת דין בסיטואציה שבה שמירת המצווה היא חסרת טעם, כפי שטענו. אם כן, אולי הנימוק יותר ספרותי מרֵאלי, ואולי הוא אכן מלמד עד כמה מורכב היה יחסם של עמי הארץ לכל המערכת ההלכתית של מעשרות ותרומות 63 ביטוי מובהק לנאמנות עם הארץ לעניין עדות על מצב הפרות (האם עושרו) יש במשנה להלן פ"ד מ"א ובירושלמי עליה (כד ע"א). הירושלמי קובע שאסור ליצור מצב שבו עם הארץ יחוש שמפקפקים בעדותו. עם זאת, מן האיסור מבצבצת הטענה שאכן יש מקום לפקפוק זה, אחרת לא היה הדבר נאסר. .