משנת ארץ ישראל על משנה דמאי ב:א

1משנה א משקפת את תנאי המסחר בארץ, והם הרקע למשנה. המדובר בפֵרות הנמצאים בשוק, חלקם מיובא וחלקם תוצרת הארץ. מעבר לכך, חלקם גם מגיע משדות נכרים. המצוות התלויות בארץ חלות, באופן כללי, בסוריה, ברם הן חלות רק על יהודים ולא על הנכרים (שהיו רוב מכריע בסוריה). השאלה ההלכתית היא האם חייבים להפריש דמאי על פרות אלו, והתשובה תלויה בהערכה מהיכן מגיע רוב התוצרת בשוק. הערכות אלו הן מטיבן לא יותר מאומדנות, שהרי לרשותם של חכמים קדמונים לא עמדו נתונים כמותיים אמִתיים על מצב השוק, וודאי שלא על המצב בכל שוק ושוק. חכמים קבעו שפרות סוריה פטורים מהפרשת מעשר מספק (דמאי) משום שיש כאן הצטברות של ספקות: האם הפרות הגיעו משדות ישראל, והאם אותם יהודים הפרישו מעשרות כמצווה, או שהתעלמו מהמצווה (כשם שיהודי הארץ התעלמו ממנה).

2משנה א היא למעשה חלק בלתי נפרד מהפרק הקודם וחלוקת הפרקים כאן מלאכותית, ורק משנה ב בפרק מתחילה עניין חדש, כפי שנראה להלן.

3אלו דברים מתעשרים דמיי בכל מקום – בכל מקום בארץ ישראל 1 הרמב"ם פירש "בכל מקום" גם בחוץ לארץ, משום שפרות אלו שהם כל כך טובים אין כמוהם גדלים גם בחוץ לארץ. הר"ש פירש בדרך דומה: "מתוך חשיבותן אין כיוצא בהן בחו"ל", אם כי בפחות פירוט. דומה שאהבת ארץ ישראל והערצתה מתבטאות בפירוש זה, מעל פשט הכתובים. זהו פרק מאלף במערכת הגומלין שבין הפרשנות לבין אהבת ארץ ישראל בתוך עולם האידאות של הפרשן. הפירוש "בכל מקום – גם בחוץ לארץ" חוזר אצל מפרשים נוספים ללא ההסבר בדבר טיבם המעולה של פרות הארץ, ראו הרימב"ץ ואחרים. בעל מלאכת שלמה פירש "ואפילו בסוריה אבל בחוץ לארץ לא", כל זאת מתוך שהתקשו לפרש את המשנה בחשש לפרות יבוא בארץ ישראל. התפיסה שטיב הפרות תלוי באזור שבו גדלו יש לה כמובן בסיס גם במציאות ומקובלת בסגנון הכתיבה הרומי. שקונים בו את הפרות המנויים להלן יש לעשרם. הם מתעשרים דמאי משום שאיננו יודעים אם הבעל עישר מהם או לא, ומכיוון שרוב הציבור הם בבחינת "עמי הארץ" יש לעשר את הפרות מספק, וזהו הדמאי.

4הדבילה – הירושלמי בדיונו למשנתנו מזכיר שיש גם דבלי יבוא מבוצרה ותמרי יבוא מאלכסנדריה, אך לאלו צורה חיצונית שונה במקצת (כב ע"ב). יש להניח שהמשנה מנתה מינים שמצד אחד היו נפוצים בשווקי הארץ ומצד שני רווחו בשוק פרות מאותם מינים שגדלו הן בארץ והן בחוץ לארץ, על כן נצרכה המשנה לעסוק בהם, והתמרים – תמרים גדלו רק באזורי עמק בית שאן, עמק הירדן ובקעת יריחו. כפי שאמרנו, במקביל אנו שומעים מהירושלמי על תמרים מאלכסנדריה. יותר זול היה לשנע תמרים ממצרים דרך הים לקיסריה וסביבתה מאשר להעבירם על גבי בהמות מבקעת הירדן. אף על פי כן סתם תמרים הם מתוצרת הארץ, בין השאר משום שהתמרים ממצרים היו דקים יותר, כפי שאומר הירושלמי.

5והחרובין – גם החרוב הוא מהפרות המוכרים בנוף הארץ, וגם לגביו, כמו לגבי התאנה, אין אנו שומעים על מטע חרובים אלא על עצים בודדים (איור 11). בני אדם אכלו חרובים רק בשעת הדחק, והמדרש אומר: "צריכין ישראל לחרובא – עבדין תתובה" (ויקרא רבה, לה ו, עמ' תתכד). כלומר: בשעה שישראל עניים עד שהם נזקקים לאכול חרובים, הם עושים תשובה. הצדיקים שגזרו על עצמם תענית ממושכת, כגון רבי שמעון בר יוחאי כשהסתתר במערה ורבי חנינה בן דוסא, נהגו לאכול רק חרובים, מפני שהם מאכל עניים 2 ספרא, בחוקותי, פרק יב ה"ט, קטו ע"א ומקבילות; בבלי, ברכות יז ע"ב; תענית כד ע"ב ועוד. . החרובים נזכרים כמאכל בהמה או עניים גם במקורות אחרים, כגון "חרובין – מאכל בהמה הן" 3 ירו', מעשרות פ"ג ה"א, נ ע"ב, והשוו יומא פ"ח ה"ט, מב ע"ג, ועדויות רבות נוספות. ראו ספראי, הכלכלה, עמ' 141-341. . גם כאן הירושלמי מזכיר מין חרוב שיובא לארץ, חרוב "בכיארי", והוא נראה מעט אחרת 4 זיהויו אינו ידוע. .

6האורז – בניגוד לכל המינים שהוזכרו קודם, האורז הוא נטע זר בנוף הארץ. האורז גדל רק באזורים רוויי מים, ואלה אינם רבים בארץ. האורז מופיע רבות במקורות משום שעורר שאלות הלכתיות. חכמים התקשו להחליט האם הוא דגן או קטנית, וממילא הרבו לברר מה ברכתו. התוצאה של ספקות אלו היא תרכובת של ברכות, והיא מעידה על היעדר מסקנה שיטתית בדבר טיבו של גידול זה. מן הסתם הספקות נובעים מכך שהאורז התפשט בארץ רק לאחר השלב הראשוני של קביעת הברכות על המזון. יש לכך משמעות הלכתית והיסטורית, ועסקנו בה במבוא למסכת ברכות. ריבוי הדיונים ההלכתיים אינו נובע, אפוא, מתפוצתו של הגידול, אלא מייחודו ומכך שהיה גידול זה מקרוב בא. עם זאת עולה מהמקורות שהאורז היה תוצר תדיר ומקובל במשק החקלאי של התקופה 5 על האורז ראו פליקס, האורז. . משנתנו מוכיחה שרוב התוצרת של הארץ הגיעה משדות בארץ ישראל. התוספתא מוסיפה: "אורז במקומו מותר בחולת אנטוכיה רבי לעזר בן רבי יוסה אומר אורז שבחולת אנטוכיא מותר הוא עד בורו" (פ"ב ה"א). בירושלמי משפט זה מנוסח כך: "האורז שבחולת אנטוכיא מותר במקומו רבי לעזר בירבי יוסי התיר עד (בור) כדון. רבי יונה בעי וכמידתה לכל רוח" (כב ע"ד). אם כן בורו היא גבול האורז המותר, וכמידתה לכל רוח. בירושלמי מופיעים עוד שני משפטים הנוגעים לאורז. האחד הוא שהאורז נמנה עם הפרות האסורים בפניאס (שם שם), כלומר שבפניאס, היא הנקראת כיום בניאס, האורז מגיע מתחומי ארץ ישראל. המשפט השני נאמר ברצף עם המשפטים על משנתנו המונים פרות יבוא שיש להם צורה מיוחדת. שם הגמרא שואלת, והרי יש בארץ אורז מחולתא, ועונה שאורז זה הוא "אכתר", כלומר אדום יותר. מתוך רצף העדויות עולה שחולתה מצויה בחוץ לארץ, וכנראה יש בה אורז אלא שהוא גדל בסביבתה, ולכן נחשב למותר, משום שגדל בחוץ לארץ. מסתבר שחולתה היא גם "חולת אנטיוכיה", אבל אין הכוונה לאנטיוכיה שהייתה בירת סוריה, זו רחוקה מדי. ניתן לייבא ממנה אורז לארץ, אבל קשה להניח שהמשנה צריכה הייתה לקבוע שהאורז הנמצא באנטיוכיה אינו תוצרת הארץ. נקודה זו נבהיר בהמשך המשנה.

7יוספוס מזכיר אתר המכונה לדבריו בשם "תעלת אנטיוכוס" (Faragga – φάραγγα), ואותו כבש ינאי במסעו השני לצפון הגולן (קד', יג 394; מלח', א 105). כמו כן נזכר אזור בשם "חולתה" שהיה בתחום שליטתו של מלך היטורים זינונדורוס ונמסר להורדוס, ושם גם הושיבו הרומאים את שבט זמאריס בימי הורדוס 6 בית (שבט) זמאריס היו שבט נודדים לוחמני שסייע לרומאים במלחמתם עם הפרתים, ולאחר שהפרתים דחקו בהם הם נדדו לארץ והנציב הרומי הושיבם בחולתה. ראו קדמ', טו 063; יז 52. . מקובל לזהות את חולתה עם השטח הצפוני של אגם החולה. אחת ההוכחות לכך היא הכפר "חולה" שבהרים ממערב לביצת החולה, בתחום לבנון של היום. כפר זה נזכר בשם אולי רבתה (אולי הגדולה) בכתובת רחוב 7 ראו זוסמן, כתובת רחוב. . היה מי שהציע לזהות את אנטיוכיה עם תל אנפה, ולא כאן המקום לברר את ההצעה. מכל מקום, לדעתנו "חולה" זו צריכה להיות צפונית יותר, מחוץ לתחומי ארץ ישראל. לפי ברייתת התחומים כל אגם החולה נכלל בתחומי ארץ ישראל. האגם עצמו השתרע, בסוף ימי בית שני, עד דפנה 8 מלח', ד 3. זיהויה המדויק אינו ידוע. כמו כן לא ברור מה היו תחומי האגם בסוף ימי בית שני. לפי פרישת האתרים נראה שכל השטח של האגם כפי שהיה קיים בשנות החמישים של המאה הקודמת היה מוצף במאה הראשונה לספירה. , כך שכל החולה של היום ותל אנפה נכללו בארץ ישראל. על כן דומה שחולתה זו צריכה להיות צפונית יותר. אנו משערים שאנטיוכיה שבתוספתא היא אותה בקעת אנטיוכיה שכבש ינאי. שם גדל אורז כמו בעמק החולה, על כן רוב תוצרת האורז בפניאס באה מתחומי ארץ ישראל, והאורז בחולתה גדל מחוץ לתחומי הארץ, אך בשוקי פניאס היה מיעוט בלבד. "בורו" הנזכרת היא שם מקום המשמש כגבול בין החולתה ובין ארץ ישראל. עד שם האורז מותר. הנוסח המדויק של השם אינו ברור. בתוספתא "בורו", ובירושלמי הגרסה היא "כדון". הרש"ס גורס בירושלמי "בירות", וזו אינה מתאימה לשמש כגבול בין חולתא לארץ ישראל; הגרסה נראית כתיקון של מעתיק מלומד, אולי של הרש"ס עצמו. אין בידנו להציע זיהוי מתקבל על הדעת ל"בורו".

8והכמן – הכמון הוא צמח תבלין, הוא חייב במעשרות אבל בדברי ישו הוא נזכר כאחד המינים שרק המחמירים מעשרים ממנו. אבל במקבילה בלוקס הכמון חסר 9 מתי כג 32; לוקס יא 24. .

9האורז שבחוץ לארץ כל המשתמש ממנו פטור – כפי שראינו לעיל בתוספתא המשפט מנוסח באופן מדויק יותר; אין מדובר על כל האורז ברחבי חוץ לארץ, אלא על האורז באנטיוכיה שליד גבול ארץ ישראל. אין כל חידוש בכך שהאורז בחוץ לארץ מותר (כלומר פטור ממעשרות), שהרי חיוב מעשרות הוא רק בארץ ישראל. החידוש הוא שהוא הדין סמוך לגבולות הארץ, אזורים שאליהם מגיעים מפרות ארץ ישראל. בתוספתא ובירושלמי מופיעה סדרת הלכות על מקומות הסמוכים לארץ ישראל, כך למשל לצור ולצידון מגיעים מפרות הארץ, ושם חייבים במעשר (תוס', פ"ב ה"ט-ה"י). המקום המובהק ביותר השייך לקבוצה זו הוא כזיב, ודנו בו בפרק הקודם (פ"א מ"ג).

10לפי התוספתא (פ"א ה"ט) משנתנו היא כרבי מאיר, שהדבר תלוי במצב הפרות בשוק – רוב הפרות. אבל לפי חכמים פרות המיובאים לעתים קרובות פטורים, וכל השאר חייבים. הדוגמאות שמביאים חכמים הן בעיקר של סוגי אגוזים, ועל כך אומר רבי: "נראים דברי רבי מאיר בדבר שאינו קבוע ודברי חכמים בדבר קבוע". הווה אומר, בשוק ספציפי יש להלך אחר דברי חכמים ולהכיר את המצב באותו מקום, ולפי מנהגיו הקבועים. בהקשר דומה הירושלמי מספר (כב ע"ד) על מטען צימוקים שהגיע לארץ וגמליאל זוגא קבע שהוא יבוא כי אין ארץ ישראל עושה מטען אחד גדול כזה. הווה אומר שרוב הצימוקים בארץ הם כמובן תוצרת מקומית, אבל מטען גדול כזה אינו מגיע מהארץ, כיוון שפרות הארץ מגיעים ממגדלים רבים וכל אחד מהם מביא בכמויות קטנות. זו שיטת חכמים.

11בירושלמי מובאים עוד דיונים על המצב בזמנם כשחלקים גדולים מהארץ היו בידי נכרים, ומה בין הלוקח מגוי ללוקח מיהודי (כב ע"ב-ע"ג). אופייני הוא שעבור התנאים רוב הארץ היא בידי יהודים. אמנם מדור אושא ואילך הרוב היהודי התערער, אבל הגליל היה יהודי כמעט כולו, ובו עסקו החכמים.